בניגוד למה שאמרו לנו תמיד, המחלוקת שקורעת כרגע את מדינת ישראל ומסכנת את המשך קיומנו כאן יותר מכל דבר אחר איננה על בטחון; אפילו לא על השליטה בשטחי יהודה ושומרון שהרי נראה שהסוגיה הזו הוכרעה בפועל – אינני רואה בטווח הקרוב ממשלה בישראל שתוכל להתנגד לשליטה הזו. המחלוקת שקורעת את החברה הישראלית עוסקת בשאלה מהי יהדות, מה היחס בינה לבין ערכיה של דמוקרטיה ליברלית, ומה משמעות העובדה שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית.
שאלות אלה הן חלק משאלות עומק על מהותו של הקיום היהודי בימינו, על היחס שבין דת אתניות ולאומיות, ובמיוחד השאלה מהו הומניזם יהודי ומדוע אין סתירה הכרחית בין יהדות להומניזם למרות שכה רבים חושבים שמדובר בשני עולמות הסותרים אחד את משנהו.
הדיונים על מהות היהדות עוצבו במהלך המאה התשע עשרה בניסיון לחשוב מחדש על היהדות לאור תהליכי המודרניזציה והחילון שעברו במאה זו על רוב מוחץ של בני העם היהודי. הגדרת היהדות כשמירה על אורח החיים שעיצבה ההלכה היהודית המקובלת על יהודים שומרי מצוות היא המצאה של התקופה, שהרי בעולם היהודי יש מקום של כבוד לא רק לאורח החיים אלא גם לאמונות. מנסחה המודרני הראשון של תפיסה זו הוא משה מנדלסון, שהחרדים רואים בו עד היום אויב גדול והחילונים ראו בו מורה דרכה של ההשכלה היהודית.
בפועל, יותר מכל הוא היה היהודי האורתודכסי המודרני הראשון. הגדרת היהדות כמחוייבות לחוקים בלבד אפשרה לו לעשות את ההפרדה בין מחוייבות להלכה מעשית לבין חופש מחשבה, וממילא – את היכולת לקחת חלק מלא בשיח הפילוסופי הגרמני של מחצית המאה השמונה עשרה, בעל המאפיינים הרציונליים והאוניברסליים.
אולם אין ספק שמנדלסון היה הומניסט יהודי וכך גם ראה אותו ידידו הגרמני לסינג, ששרטט את דמותו במחזה 'נתן החכם'. מדוע הומניסט יהודי? כי הוא לא התייחס אל שמירת המצוות כאל סיבה להתרחקות מאנושיות כללית, דבר שבא לידי ביטוי בהשתלבותו המלאה בחיי התרבות של ברלין – בפילוסופיה, במדע ובאמנות. אופן מחשבתו יונק מהמחשבה הפילוסופית היוונית, בדומה לדגם של מורה נבוכים לרמב"ם.
לדידו, הנוצרים אינם מאמינים בעולם פגני ונחות אלא הם בעלי אמונה היסטורית אלטרנטיבית, שיש לה מעמד שווה לזה של הדתות ההיסטוריות האחרות. הדת היא תופעה היסטורית כלל אנושית, ואמת היסטורית מחייבת את מי שמחזיקים באותה היסטוריה ולא את כלל האנושות. כך גם דין היהדות. מנדלסון האמין בייחודה וסגולותיה ונשאר נאמן לה, אולם מבחינתו היא דרך אחת מיני רבות, שיש בה חשיבות לחיזוק הערכים ההומניסטיים התבוניים ולפיכך ברור שאינה יכולה לסתור אותם.
גם הרב שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) האיטלקי, יליד 1800, היה הומניסט יהודי. הוא רואה בהלכה בראש ובראשונה אמצעי חינוכי לחיזוק רגש החמלה באדם. כל היבט הלכתי שאיננו מתמודד עם המטרה הזו נועד לשמר את היהודים כקבוצה נבחרת. זאת לא לשם קיומם עצמם אלא כדגם עולמי של קהילות המממשות חיים של חסד וחמלה.
הוגים אלה ודומיהם זיהו בין יהדותם לבין ערכים הומניסטיים של שיוויון ערך חיי האדם, עשיית חסד עם הזולת, חמלה על כל יצור חי וכדומה. חוקי ההבדלה הרבים של ההלכה, המפתחים את הפסוק "והבדלתי אתכם מכל העמים", לא נתפסו על ידם כמצדיקים התנשאות אלא כחוקים פרגמטיים מעצבי קהילה, שחשיבותם ניכרת בעקרון של חז"ל "עניי עירך קודמים".
עם זאת, עדיין אפשר בקלות להבין את חוקי ההיבדלות של חז"ל כמכוונים ליצירת חיץ, כפי שטען ברוך שפינוזה במאמר התיאולוגי-מדיני שלו. שהרי מהו איסור יין נסך אם לא אקט הלכתי למניעת קרבה חברתית? ומה משמעות חוקי הכשרות אם לא יצירת חיץ בין יהודים למי שאינם יהודים בכל הקשור לסעודת חברים? ההומניסטים היהודיים מבית מדרשו של מנדלסון למדו לעקוף את המגבלות הללו. כמי שהחליטו לשמר את ההלכה, הם מצאו דרכים לא לבטלה ועם זאת לא לאפשר לה לכונן ריחוק בין יהודים למי שאינם יהודים. אני מניח שלו הם היו חיים איתנו כיום, הם היו מפתחים גישה דומה גם לגבי הלכות המדירות את השונה בתוך הקהילה היהודית, בגלל שונותו.
שיטות הומניסטיות שכאלה אפשריות במסגרת של קיום קהילתי, המאפשר היבדלות מצד אחד ויחס הומניסטי לכל אדם שמחוץ לקהלה מצד שני. דגם שכזה נמצא גם בימינו בקרב הוגים יהודים באמריקה ובאירופה. בוודאי שהיהדות של עמנואל לוינס בצרפת או של אברהם יהושע השל באמריקה, המקובלות על יהודים שומרי מצוות שחיים שם, היא יהדות הלכתית הומניסטית.
מה קרה לדגם היהודי הומניסטי בישראל של ימינו? מדוע היהדות האורתודוכסית המודרנית בישראל הפנתה עורף לממד ההומניסטי ביהדות ומדוע ממשיכיו החילוניים הישראליים של אבי ההשכלה היהודית רואים בעולם ההלכה את אבן הנגף הגדולה במימוש הומניזם יהודי? התשובה כרוכה בראש ובראשונה בתנועה הציונית שיסד תאודור הרצל.
הציונות הציבה לה כמטרה הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. זאת בשונה למשל מהבּוּנד, שחבריו לא כללו בהגדרת הלאומיות היהודית החילונית מרכיב טריטוריאלי, ואף בשונה מתנועת 'חיבת ציון' המזרח אירופאית שעודדה התישבות יהודית בארץ ישראל אך לא חשבה עליה במושגים של מדינה. הציונות ההרצליאנית חרתה על דגלה הקמת מדינה מודרנית ליהודים על בסיס הדגם המודרני של מדינת לאום חילונית, בה חיי הדת אינם הכרחיים אך אפשריים בגבולות הקהילה. דגם הקהילה היהודית בה היו חברים מנדלסון, שד"ל ועוד יהודים הומניסטים רבים אחרים, הומר ברעיון המדינה היהודית. זו תגן על היהודי מפני שנאת הגויים טוב יותר מאשר הקהילה המסורתית, שהייתה חסרת מסוגלות לכך לנוכח התחדשות האנטישמיות וכוחה האימתני של המדינה האנטישמית.
הציונות, כך מתברר היום יותר מאי פעם, יצרה מצב חדש לחלוטין דווקא משום שלא הגדירה מה משמעותו של המושג 'מדינת היהודים' או 'מדינה יהודית'. על פי 'אלטנוילנד' של הרצל, במדינת היהודים חיים גם מי שאינם יהודים, במיוחד ערבים, והם שותפים מלאים בניהול המדינה. הרצל הליברל האירופאי, שחי בוינה, בבירת אימפריה רב לאומית, לא ראה בכך בעיה. לאפשרות, שהערבים החיים במדינת היהודים יאמצו את עקרונות הלאומיות המודרנית ויחושו נדחקים למול הלאומיות היהודית, היו מודעים רק בודדים בראשית הציונות, כמו למשל אחד העם וביאליק, ועל חששותיהם אלו הם זכו לקיטונות של ביקורת. במלים אחרות, מעטים לקחו בחשבון את פוטנציאל המשמעות הגזענית של 'מדינת היהודים', אם היא לא תושתת באופן ברור על עקרונות הומניסטיים ובראש ובראשונה על שוויון לכל האזרחים (אגב, גם הכרזה על אופיה ההומניסטי של המדינה לא הבטיח מחוייבות אמיתית לאופי שכזה, שהרי היד שחתמה על המגילה גם חתמה על חוקים מפלים לא מעטים).
המשבר בו אנו עומדים היום בסוגיית היתכנותה של יהדות הומניסטית כרוך אפוא ישירות בחוסר היכולת או חוסר הרצון של החברה הישראלית להכיר בכך שמרגע שיהודים אינם חיים רק בקהילות, ויש להם אחריות בשם היהדות על מדינתם וכל תושביה – הם חייבים לחשוב מחדש על טיב היחס כלפי השונה, הן בתוך הקהילה והן זה שמחוץ לקהילה. שהרי מעתה המדינה היא הקהילה המורחבת, ולכן 'עניי עירך קודמים' משמעו אזרחי מדינתך קודמים לאזרחי מדינות אחרות. לפיכך, כל חלוקה של זכויות וחובות של אזרחי המדינה על פי השתייכותם הדתית ומוצאם האתני היא מהלך אנטי הומניסטי בעליל.
בהקשר זה, יש לזכור שלא הייתה קיימת למעשה אף פעם מסורת פוליטית יהודית, כשם ספרם של וולצר, לורברבוים, זהר ואחרים. זהו ניסיון ראוי לדלות מתוך המקורות השונים חומר היסטורי לגיבוש מסורת מדינית כזו בימינו, אך למעשה אין בידינו מסורת היסטורית שכזו שהתקיימה לאורך שנים. ההנחה האורתודוכסית – בעיקר של הדתיות הלאומית כיום – שמדינה יהודית היא דבר מובן מאליו, שחוקיה כתובים בספרי ההלכה ויש רק לממשם – היא שקר ובדות, ואת תוצאותיה אנחנו מרגישים היום. אימוץ מילולי של עקרונות הלכתיים כפשוטם מתוך חיי הקהילה היהודית אל המסגרת של מדינה יהודית יוצר מדינה גזענית ואנטי הומניסטית. היהדות ההיסטורית מאז ימי החשמונאים כלל לא הגיעה לגיבוש של מדינה יהודית שהמרכיב היהודי בה שולט בחייהם של לא יהודים רבים. והסיפור המקראי? כל כולו מתח בין מלוכה, כהונה ונבואה.
תומכי ההומניזם בישראל עשויים לטעון כנגדי שהצגת הדברים שלי היא פשטנית, שהרי הומניזם – כפי שהגדירו ישעיהו ליבוביץ – הוא תפיסה אנתרופוצנטרית ואילו יהדות היא תפיסה תאוצנטרית. מכאן שגם לפי ליבוביץ, ממבשרי ההתנגדות לשליטה בשטחים הכבושים, הומניזם ויהדות הם תרתי דסתרי. על טענה זו קל להשיב: ישעיהו ליבוביץ תרם תרומה לחיזוק הפשיזם הישראלי למרות שלכאורה התנגד לו, שכן תפיסתו הדתית קטלה כל אפשרות להומניזם יהודי. הטענה שהציג ליבוביץ, כי יש סתירה מובנית בין דתיות או אמונה דתית להומניזם, היא שערורייתית לא פחות מהטענה שנגדה יצא – שאמונה יהודית ולאומיות מודרנית המקדשת את המדינה עולים בקנה אחד.
יהדות הומניסטית יכולה להיות דתית ורליגיוזית כפי שהיא יכולה להיות גם דתם של יהודים חילונים המשוחררים מכל אמונה במקור על אנושי המחייב אותם. יתרה מכך, רק היסודות ההומניסטיים המובהקים המצויים במקורות היהדות יכולים ללכד סביבם את כל היהודים החיים בישראל, החל מעקרון בריאת האדם בצלם אלהים, עבור בקביעתו של ר' עקיבא כי הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, או קביעתו הנודעת של הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", ועד דברי הרמב"ן בפירושו למילות הפסוק "ועשית הישר והטוב" (ויקרא ו יח): "מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר גם באשר לא צווך – תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר… לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם".
'לעשות הישר והטוב' הוא המכנה המשותף הממשי בין יהודים המאמינים במקור העל אנושי לציווי המוסרי לבין מי שכופרים במקור כזה ומניחים שמקורה של האתיקה הוא אנושי. למרות הפער שבין שתי הקבוצות הללו, הממד האתי והמחוייבות אליו היא המחברת בינינו. כל חיבור אחר, למשל יצירת תשתית משותפת על הבסיס האתני או הפסבדו-אתני של חוק השבות הוא חלש יותר, ונימה פסולה של גזענות מתלווה אליו. המכנה המשותף הראוי בין יהודים הוא התוכן המחייב שלהם של הצווים האתיים, גם אם יש מחלוקת האם מקורם אלוהי או אנושי. היחלשותו של מכנה משותף זה מהווה סכנה של התערערות הבנין כולו, שכבר למדנו מההיסטוריה הקצרה של קיום עצמאי יהודי בארץ ישראל בימי הבית השני כמה קל לנתצו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
