תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

ספרו לסבא: שלוש קושיות שחובה להקשות לפני שנוגעים בסעיף הנכד בחוק השבות

עד לפני שלושים שנה במדינות בריה"מ לשעבר היהדות עברה גם דרך האב – הן כזהות אישית והן בגלל אנטישמיות חברתית וממסדית. התעלמות מהפער הזה בין הלכה ובין הזהות העצמית של אנשים היא הבעיה
(צילום: חורחה נובומינסקי, מערך הסברה קק"ל)
(צילום: חורחה נובומינסקי, מערך הסברה קק"ל)
ד"ר אלכסנדרה מנדלבום קופייב היא עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים. היא מובילה את סמינר "עד כאן, עד הנה", המתמקד בזהות בקרב ישראלים שמוצאם בברית המועצות לשעבר. בעבר השתתפה בתכנית "משכילות" של הרטמן, וכיום היא פוסט-דוקטורנטית בתכנית לתרבות ופרשנות באוניברסיטת בר-אילן. הדוקטורט שלה, שנכתב בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, התמקד בדמותו של ר' נחמן גולדשטיין מטשערין ובהתפתחות חסידות ברסלב במאה ה-19  צילום: אלבינה קולן

עוד לא התקררו ההפגנות על המהפכה המשפטית, ואני כותבת כדי להזכיר את המהלך הבא בקרנבל הקואליציוני. ההבטחה הגדולה של הממשלה ה"יהודית" הייתה לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות. יש שלוש קושיות ששכחנו לשאול בכל הנוגע ליוזמה לביטול סעיף הנכד. אולי אני נודניקית וחושבת יותר מדי, אבל בברית המועצות להיות יהודי לא היה משמעו להיות אכזרי אלא לשאול שאלות.

מי המציא את תודעת ה"פִּרצה"?

 העניין הראשון נוגע לרטוריקה שהלכה ותפסה לה מקום בקרב כל אותם שרוצים לקדם את ביטול סעיף הנכד. הם מזמן לא שואלים "מה הבעיה" אלא בטוחים שהם כבר הגדירו אותה היטב.

בשל העליה במספר הלא-יהודים על פי ההֲלָכָה העולים מברית המועצות לשעבר, הלְכה והתפתחה תפיסה הרואה בכל אלו המגיעים לארץ מעין מסתננים. התפיסה הזאת התפשטה בעיקר בקרב דתיים לאומיים אשר דאגו לשלוף את קלף ההתבוללות והפחד מנישואים עם אותם עולים. כמובן שלא הטרידה אותם העובדה שעולים אלה מתגייסים באחוזים גבוהים לצה"ל, לוקחים חלק במרקם החיים הישראלי ונמנים על ציבור משלמי המיסים.

על פי השקפתם העולים הללו פסולים ערכית לאזרחות, שכן הם ספק הסתננו ספק ניצלו את ההזדמנות לעלות לכאן. תפיסה זו מאופיינת ברטוריקה של "פִּרצה", כאילו ישנו חור בחוק דרכו מגיע זרם בלתי פוסק של אנשים זרים.

אולם ההשקפה הזו סובלת מעיוורון ומחרשות. היא עיוורת לרצון של אותם אנשים לקחת חלק בסיפור היהודי, ובחלקם הגדול – אף להתגייר. עולים רבים מעידים על עצמם שלוּ הדבר היה אפשרי, הם היו בוחרים במסלול גיור שיהפוך אותם ליהודים מסורתיים. ממילא, כך על פי הנתונים העולים ממחקרים, מרבית העולים מבקשים לשזור את חייהם אל תוך מרקם החיים הישראלי.

העיוורון שרואה את הגדרתם ההלכתית אך מסרב לראות את נתוני הגיוס, את המוטיבציה ואת הלב של אותם אנשים אינו מקרי. הוא קשור למגבלה אחרת והיא החירשות: חוסר היכולת לשמוע את הסיפור המורכב שאנשים אלו מספרים.

בניגוד למקובל לחשוב, לא חוקי נירנברג מכתיבים את חוק השבות וסעיף הנכד, כי אם העובדה שעד לפני שלושים שנה במדינות ברית המועצות לשעבר יהודי היה מי שאביו או אמו יהודיים. ברוסיה הקומוניסטית, כך מתברר, לא שמעו על הרפורמות של עזרא הסופר. היהדות הועברה גם דרך האב – הן כזהות אישית והן באמצעות אנטישמיות חברתית וממסדית. התעלמות מהפער הזה בין הלכה ובין הזהות הלאומית והעצמית של אנשים היא הבעיה הגדולה.

הבעיה האמיתית אינה הפרצה בחוק אלא אזלת היד של הדיינים, שאינם יושבים על המדוכה ומוצאים פתרון לאנשים הללו. הבעיה האמיתית היא שנשללו מהאנשים הללו זכויות בסיסיות כמו נישואים אזרחיים, וכי הם בוזו פעם אחר פעם במפגש עם הממסד הדתי. עלייתם יכולה היתה לבשר את התממשות החזון הציוני של קיום הלאום היהודי בארצו, אולם במקום זאת נמחק החזון הלאומי ונשארה רק תודעה דתית. תודעה דתית – בדומה למשרד ההגירה – מתאפיינת בחשיבה דיכוטומית של 'כן' ו'לא'. היא חירשת לכל מנעד הצבעים ובאופן פרדוקסלי היא אינה עוסקת בזהות יהודית. 

מה למספר "חמישים אלף" ולביטול סעיף הנכד דווקא עכשיו?

עם הקושיה השנייה הלכתי ימים רבים: איך יתכן שאנשים מבקשים לבטל את סעיף הנכד דווקא עכשיו, בזמן שעשרות רבות של זכאי שבות נמצאים במצב של סכנה פיזית (אוקראינה) או אזרחית- מוסרית (רוסיה)? בהתחלה חשבתי שמדובר בהלצה; כיצד יתכן והשערים יסגרו דווקא כעת?! מה יעשה אדם שעד עכשיו ידע שביכולתו לעלות למדינת ישראל ובן לילה התקבלה החלטה שהוא כבר אינו חלק מהסיפור? ביטול סעיף הנכד בזמן מלחמה באוקראינה ובזמן בריחה מתמשכת של אזרחים מרוסיה היא מעשה דרקוני המעורר תהייה.

אולי התשובה לשאלה מונחת דווקא במספר חמישים אלף. הרי אם יעלו לארץ מספר רב של אנשים שאינם בהכרח מצביעי גוש ימין, אפשר והמאזן הפוליטי יופר והממשלה לא תוכל לקדם את הנושאים שהיא רוצה לקדם. זה שיקול קר וציני אבל חכם; חשבון פוליטי חף מכל חובה מוסרית או אתית, היוצא מבית מדרשם של אלו המתגאים בכך שהם לא מביטים לאחור. אין שום דבר יהודי במחיקת סעיף הנכד. הדבר מונע משיקולים פוליטיים גרידא.

האזרח ההולנדי שהשחית את הציור "משמר הלילה" של רמברנט נכנס להיסטוריה. אבל לא כל כניסה לדפי ההיסטוריה היא הישג, ולא כל שינוי בוטה הוא רפורמה נדרשת.

תכף יתחילו הפוליטיקאים לשאת את הנאומים הקבועים על המעשה היהודי שהם עושים, על נסיבות היסטוריות שמשתנות ועל כך שביטול הסעיף הוא החזרת הנשמה היהודית לאומה. אל תאמינו להם. אני לא מאמינה להם.

נכון, נדמה שיש כמה קולות בחבורה הקוראת לביטול סעיף הנכד. חלקם מונעים מתודעה פוליטית קרה ורוצים לספק לקהל בוחריהם טרף קל בדמות גדירת גדר יהודית, על חשבון אנשים אנונימיים דוברי רוסית. חלקים אחרים מתעניינים בכנות בדיון אודות זהות יהודית ושאלות של גיור ושייכות. אולם מן הצד נראה שאלו הראשונים מנצלים את אלו האחרונים. במקום לחבור אל ציבור האזרחים שאינם יהודים על פי ההלכה ולספק להם מענה הלכתי, הם בחרו לשתף פעולה עם בני ברית פוליטיים לטובת העברת החלטה משותפת ועגומה.

 האם חשבתם על המחיר?

הקושיה השלישית לאלו המבקשים לבטל את סעיף הנכד נוגעת לשאלת הסולידריות בישראל: האם אתם באמת חושבים שהעולים שכבר חיים בישראל לא יפגעו מצעד שכזה? אם הייתי יכולה לשקף לכם את התחושות בקרב  חלקים מציבור יוצאי ברית המועצות הייתם מבינים שבמעשיכם אתם מפנים עורף לקהילה עצומה בגודלה. הקהילה דוברת הרוסית בישראל התאחדה בשנים האחרונות סביב מטרות רבות – ביניהן הסיוע לנפגעים מהמלחמה – התחזקה והגיעה לעמדות מפתח רבות (לצערי, לא מספיק). כעת אתם עומדים לאבד את בעלי הברית הגדולים ביותר שלכם, וזה לא איום פוליטי, אלא אמירה ערכית.

אבל אנחנו כבר לא נקבל בכניעה בירורי יהדות אכזריים או גילויי גזענות. אנחנו עושים לעצמנו את בירור היהדות. אם תתקבע ההנחה כי תעודת הזהות שלנו התקבלה כחלק מ"פרצה" בחוק, לא נשב בשקט בדלת אמותינו. אולי יש מבין חברי הכנסת שמקדמים את ביטול סעיף הנכד שמדמיינים את התסריט של הרוסים ש"יחזרו" לרוסיה, ואולי הם אינם מכירים את המחקרים הרבים המראים על השתלבותם החברתית, הדתית והתרבותית של יוצאי בריה"מ בישראל. כך או כך, אין ספק שהם סובלים מחוסר מודעות לפגיעה הערכית בקהילה זו.

דווקא חסידי המערכת הרבנית, שבהקשרים משפחתיים תמיד חותרת לשלום בית, מסרבים לראות את הצורך להשכין שלום מבית, בין האנשים ובין הקהילות.

ודבר אחרון על הבהלה המשונה המאפיינת את התנהלות הממשלה הנוכחית. היא מזכירה לי מקרה משונה שקרה בשנת 1975, בו החליט אזרח הולנדי להשחית את ציורו האדיר של רמברנדט "משמר הלילה". הוא התנפל על הציור עם סכין מטבח והספיק להרוס אך מעט לפני שנעצר. האדם הזה, ששמו לא חשוב כעת, נכנס לדפי ההיסטוריה. אולם, לשם מה?

לא כל כניסה לדפי ההיסטוריה היא הישג להתגאות בו. לא כל מחיקה היסטורית היא רפורמה נדרשת, ולא על כל נאום חוצב להבות צריך להריע באופן אוטומטי. מוזר בעיני שדווקא חסידי המערכת הרבנית, שבהקשרים משפחתיים תמיד חותרת לשלום בית, מסרבים לראות את העבודה הרבה הנדרשת מבית ואת השלום שיש להשכין בין האנשים ובין הקהילות. במקום זאת הם מרחיבים את השסע בלי לראות שלבסוף הם יהיו אלו שיפלו לתוכו.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics