בימים אלו אני שייך לאוכלוסיית הלש"גים: לוחמים שלא גויסו. אנשים בשנות השלושים המאוחרות או הארבעים לחייהם, ששוחחרו לא מכבר משירות מילואים. כאלו שהיחידה שלהם פורקה ולא שובצו מחדש, או שמסיבה כלשהי לא זימנו אותם. אולי הזדמן לכם לראות אותנו, מתבוססים ברגשות אשם ובושה, מטפסים על קירות, או מתרוצצים בניסיון למצוא משימה כלשהי שניתן למלא למען המאמץ הלאומי. חדי העין ביניכם אולי גם יבחינו בכף יד מעקצצת, התרה בעצבנות אחר קת והדק, ואיתה הבטחון הפשוט לגבי מהו תפקידי ומה עליh לעשות.
אולם ככל שנוקפות שעותיי כאזרח בעורף, אני למד להבין שלא רק הידיעה לגבי מה לעשות חסרה לנו, אלא גם הידיעה לגבי איך לעשות ומה אין לעשות. כל לוחם יודע שישנם כללי מוסר ללחימה. לנו, הנרתמים למאמץ הלאומי מן העורף, דרוש מוסר מלחמה משלנו. בשורות הבאות אבקש לתת קריאת כיוון למוסר שכזה. אין זה קטלוג של האסור, המותר והחובה – הגם שתופענה דוגמאות קונקרטיות שכאלו – אלא רשימה ראשונית של מידות טובות וערכים שעלינו ללמוד ולסגל לעצמנו בעת הזו, ולאחוז בהם בשבועות הלא פשוטים שנכונו לנו.
לעורף דרוש אומץ. לא אומץ מהסוג הנדרש על מנת להסתער מול אש, אלא אומץ מהסוג שאריסטו דן בו כאשר דיבר על המידה הממוצעת – המינון הנכון שבין שני מצבים קיצוניים בלתי הולמים: השאננות והבהלה. שני אלו בעלי בריתו של האויב. אל לנו ליפול לשאננות. יש להקפיד על התמגנות נכונה, על הישמעות להנחיות פיקוד העורף, המנעות מנטילת סיכונים.
נסיבות פתיחתה של המלחמה הזו הופכת את השאננות לצרה שפחות יש לחשוש ממנה לעת עתה. לא כן הבהלה. חובה להיות זהירים אולם לא פחות מכך האיסור ליפול לפחד. את השגרה שאפשר לקיים, יש לקיים. מהסופר יש לקחת רק מה שצריך, מבלי לרוקן את המדפים ממצרכים שזולתנו זקוקים להם גם כן. על כל אחד ואחת מאתנו להתאמץ ולהקרין – כלפי חוץ וכלפי פנים – מזיגה של ערנות ובטחון, צער ונחישות, כאב וכח. עלינו להיות אמיצים.
בדברה על מלחמת מצווה, התורה דורשת מן הירא ורך הלבב לסור החוצה ממחנה היוצאים לקרב. זאת לא מחשש לחייו שלו, שמא ייכשל בלחימה, אלא מחשש שמא "יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ ח). במציאות שלנו מראות התבהלה, הלמות התופים וזעקות הקרב מצויים לא רק בשדה המערכה, אלא ביד, בכיס ועל שולחן העבודה. נהרות של מידע העלולים להמס את לבבנו ואת לבב אחינו שוטפים אותנו בכל רגע. בשדה הקרב, אומץ משמעו להישיר מבט אל התופת ולהתריע בקול גדול. בעורף, האומץ הוא להסב את המבט, לאטום עיניים ואוזניים אל מול הפיגועים הפסיכולוגיים מדעת ושלא-מדעת החודרים אל המרחב הדיגיטלי שלנו, וקל וחומר שלא להעצים ולהדהד אותם.
מרגע שנודעו אימי המתקפה הראשונית החברה האזרחית בישראל מפגינה רוח התנדבות שקשה לתארה במילים. כמות היוזמות, הפעילות והסיוע מפעימה, ועלינו לוודא שהרוח הזו תתמיד לטווח הארוך, שלא תישוך חס ושלום עם התארכות המלחמה. אולם גם נדיבות היא מידה ממוצעת בין הפכים: הקמצנות והפזרנות. לא אחת הדחף לעזור, ודאי במצבי חירום ובעקבי טרגדיה, הוא סיטואציה בה יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. עודף להיטות עלול גם הוא להכשילנו.
אנו עומדים בפני תקופה קשה. איננו חשים זאת עדיין, אך לתקופה הזו נכונו השלכות כלכליות ותקציביות שיתנו בנו את אותותיהם בקרוב. כבר כעת יש סיבות להאמין שכספים רבים הופנו לרכישת ציוד עבור הצבא שאולי לא יהיה בו צורך, ושצרכים שעלו מהשטח קיבלו מענים כפולים מידי יוזמות בלתי מתואמות שפעלו במקביל. לחילופין, ייתכן ואף סביר שישנם צרכים שהחברה האזרחית יכולה לתת להם מזור שטרם קבלו מענה או מענה מספק, אך שאינם מקבלים די תשומת לב.
בקרב לא מסתערים "על עיוור", אלא בתכנון ובשום שכל; גם בעורף, עלינו להתנדב בעיניים פקוחות. לחתור לתיאום בין מאמצים, לחפש את הצרכים שלא טופלו, להשקיע את הכספים היכן שיועלו ולחסוך לקראת הבאות. לא להזניח את הבית, הקהילה המקומית ואת אלו התלויים בנו תמיד וביום-יום. עלינו להשתדל לתרום במידת הנדיבות.
הזיקה הישירה והעקיפה בין העורף לבין החזית הדוקה בימינו משאי פעם הייתה בהיסטוריה של המלחמה. מידע וניתוחים על המלחמה, כמו גם על מצב החברה, מערכות המדינה, הצבא ועוד זורמים אלינו כל העת. קוראים לנו, קורצים לנו, דורשים מאתנו לשעבד את תשומת לבנו רק אליהם. חלק מן המידע אמיתי וחלקו כוזב או מטעה. חלק מגיע אלינו מפתיים, מהנופלים לרגע של חולשה, ומבעלי כוונות טובות שלא מבינים את משמעות מעשיהם, וחלק ניכר מגיע באופן מכוון מהאויב ומעוזריו על מנת לפגוע בנו.
באותה מידה, לא פחות משאנו קולטי מידע, אנו גם יצרני ושדרני מידע. אנו נלחמים מול אויב שאין לו לוויינים ולא מכ"מים, ולא שום דבר המתקרב ליכולות ריגול של מוסד או שב"כ. רובו המוחלט של המודיעין המגיע אל האויב מקורו בנו: במידע המועבר באופן תמים בהודעות, בתמונות וסרטונים החושפים מיקומים ברשתות חברתיות, בנתונים המתפרסמים בכלי תקשורת.
לא זו בלבד. בעידן הרשתות והדיגיטל, כל אחד ואחת מאתנו שחקנים בזירת הלוחמה הפסיכולוגית. כולנו דובר צה"ל בזעיר אנפין, כולנו אנשי הסברה, כולם נואמים אל האומה. בידינו לתרום לחיזוק המורל, לשימור הלכידות, לאומץ ולנדיבות של העורף, ובידינו לגרום חס ושלום בדיוק ההפך. במלחמות המאה ה-21 כולנו חמושים: הסמארטפון הוא אקדח, המחשב טנק והפלטפורמה הדיגיטלית היא מסוק קרב. אין זוועה גדולה מדו"צ, מירי כוחותינו על כוחותינו. אין להעביר מידע באופן לא מפוקח; אין לשתף פרטים שהאויב יכול להשתמש בהם; אין לעסוק בהחלשה, בסכסוכים פנימיים ובהפחדה. אין לצרוך מראות זוועה ואין להפיצם למי שאין צורך שיראה אותם, כלומר – לאף אדם שלא זקוק לתמונות כאלו כדי להיות מגויס למלחמה בחמאס, כלומר – לא לאף אחד מאתנו. כולנו לוחמים וירטואליים, וחובה על כולנו לשמור על טוהר הרשת.
***
זוהי רשימה ראשונית, לא התורה כולה. אין זה מסמך שנכתב בשקידה בידי ועדת הוגים ומומחים, אלא קריאת כיוון הנכתבת בעוד התותחים רועמים, מאת אדם פרטי, כחלק מהניסיון הפרטי שלו לעשות דבר מה למען עמו הסובל והנלחם על חייו. כנקודת ראשית, אלו דברים שאני מאמין שאנו יכולים ומוכרחים לאמץ – נער, זקן, טף, נשים וגברים שבעורף – למען עמנו ולמען ארצנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
