פרישתם של נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית היהודי, המפלגה שאותה הקימו שניהם על כלונסאות המפד"ל המתפוררת, נדמית כהימור נמהר שמקורו באמביציות ואגו יותר מאשר הערכה מחושבת. עם זאת העניין נושא בקרבו משמעות עבור הפוליטיקה הישראלית שחורגת מעתידם הפוליטי של השניים. אגיע אליה מיד, אולם לא לפני כמה מילים על עצם המעשה.
איילת שקד היא פוליטיקאית שאינה רק פופולרית אלא נערצת על ידי רבים בימין הישראלי. היא הביאה הישגים חסרי תקדים לימין (בתחום המשפט כמובן), ובעיקר סיפקה את הסחורה למתנחלים בפרט ולציונות הדתית בכלל. בנוסף, היא משדרת ענייניות ורצינות שעל רקע הנוף הפוליטי הנוכחי בימין, מאורן חזן ועד בנימין נתניהו, הופכים אותה לאישיות ייחודית. לעומתה נפתלי בנט נתפס כמנהיג מוכשר אבל לא בשל. הסיבה שהוא עומד בראש המפלגה (בדקו לא מה הם אומרים, אלא מי רשום כראשון בטפסים הרשמיים) יכולה להיות מוסברת רק מתוקף חוסר היכולת שלו לוותר על הבכורה והפטריארכליות המשוערת של הציבור שהם פונים אליו. שני הדברים מצערים, והאחרון שבהם, לפחות בכל הקשור ליחס לשקד, כנראה שגוי.
העובדה שהיא לא בראש היא, על כן, חסרת הגיון, ומהווה פגיעה ראשונית בסיעת 'הימין החדש'. בעיה נוספת שניצבת לפתחם של השניים היא בסיס מנדטים הותיק של המפד"ל. אותו ציבור ציוני דתי מבוגר ומבוסס, אנשי גבעת שמואל ואלון שבות, שלא יהיו מסוגלים לנטוש את "הבית". בדומה למאגר המנדטים הקבוע של מפלגת העבודה, אלא אנשים שמהווים נכסים יציבים עבור המפלגה. כמו אותו נדל"ן מטאפורי, הם קשורים באופן מוחלט ללוקיישן, ולא יעברו עם השניים לפרוייקט החדש שלהם. שקד ובנט עתידים לגלות שללא הבסיס המובטח הזה על מוסדותיו וסניפיו קשה בהרבה לעשות קופה. כדי להצליח בגדול הם יהיו צריכים נבחרת חלומות, וקשה לראות מאיפה יגייסו אותה.
מנגד, גם הבית היהודי כעת בצרות. האיחוד עם בנט ושקד הוביל לשלם הגדול מסכום חלקיו, ונטישתם מהווה מכה קשה. תרחיש מרתק יהיה אם המפלגה לא תצליח להעמיד מועמד ראוי בראשה. אז ייתכן שהיא תחזור לשלושת המנדטים שהיו להם לפני שהגיע בנט, אלא שאין אפשרות כיום למפלגות כאלה. אם זה יקרה מדובר בסופה של הציונות הדתית כישות פוליטית מסומנת, כמגזר שיש לו מפלגה שרשומה על שמו. פירושו של דבר הוא צעד נוסף לפירוק הגבול הוירטואלי בין המגזר הדתי-לאומי לבין החברה הישראלית החילונית והמסורתית.
וכאן אנחנו מגיעים למשמעויות הרחבות יותר של המהלך. עלייתו של בנט לראשות המפד"ל ההיסטורית היתה רגע דרמטי. לראשונה עמד בראש המפלגה הציונית-דתית אדם שהיה כמעט חסר השכלה הלכתית. אף מעבר לכך, ההלכה אינה משמעותית לבנט, שהגדיר עצמו בעבר בפירוש כ"ישראלי ויהודי" והוסיף: "זהותי הבסיסית היא לא דתית".
בנט הוא לאומן, והוא מייצג באופן מובהק את המעבר של גרעין הזהות בציונות הדתית מהלכה ללאומיות. עבור רוב הציונות הדתית כיום הלאומיות מהווה מוקד של זהות והזדהות הרבה יותר מאשר המסורת או פולחן האל. באופן מאוד פשוט, הם יעדיפו חילוני ימני (כמו איילת שקד) על פני שומר מצוות שמאלני (או אף אשת מרכז כמו בתיה כהנא-דרור, שניסתה להתמודד על מקום בבית היהודי ונדחתה בשל עמדותיה היוניות).
הקמתה של סיעת 'הימין החדש' מחדדת את החלוקה הזאת: בליכוד, ביש עתיד ובכולנו כבר יש שומרי מצוות שמוקד עשייתם הוא לאומי, וכעת גם מפלגתו החדשה של בנט חורטת על דגלה – למעשה, בשמה ממש – את אותו הכיוון. הבית היהודי, המפד"ל הותיקה, הולכת להיות המפלגה שתדגיש את הנאמנות להלכה, והיא הולכת להיות קטנה. החלוקה בין החרד"ל, שמוקד זהותו הלכתי, לשאר הציונות הדתית, תתעצם. בוודאי אם בראש הבית היהודי יעמוד בצלאל סמוטריץ'. למעשה, כאמור לעיל, רוב הציונות הדתית, בוודאי הדורות הצעירים יותר, יזדהו יותר עם המפלגות הימניות-חילוניות מאשר עם מפלגת המגזר. ושוב אנחנו חוזרים לגבולות המגזר הנפרמים.
לבסוף, מעניין לשים לב שהסיבה להפעלת כיסא המפלט מצד בנט היא, לצד המיאוס בסמוטריץ' וחטוטרותיו, ההכרה שאי אפשר לעשות פוליטיקה מוצלחת כאשר המפלגה מנוהלת על ידי רבנים. סיפור שליחתו של ראש המל"ל אל הרב דרוקמן כדי לשכנעו להורות לבנט לא להתפטר היה כנראה הקש ששבר את גב הגמל, אבל אנחנו עוד זוכרים את הווטו של הרב סדן על צירופו של אלי אוחנה למפלגה. בעבר ראשי המפד"ל לא היו תלויים ברבנים, ואף עמדו על כך שלא יהיו תלויים בהם. גוש אמונים, שהכניס לפוליטיקה הציונית דתית משיחיות לאומנית, הכניס גם את השפעת הרבנים והשאיר אותם הרבה אחרי שהוא עצמו – והמשיחיות – כבר נגוזו. כעת בשל כך אולי גם המפלגה עצמה תיגוז.
המאמר פורסם לראשונה באתר שיחה מקומית
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
