לטרגדיות ולטראומות יש לעתים השלכות בלתי צפויות. יותר מ-60 יום עברו מאז פרוץ המלחמה בעזה, ומסתמן שרעש האדמה של שבעה באוקטובר ממשיך לשלוח גלי משנה שמטלטלים את המפה הפוליטית של יהודי ארה"ב, שקווי המתאר שלה – כך נראה – עוד ימשיכו להתעצב ולהשתנות בשל כך גם בעוד שנים רבות.
נדמה שמתרחשים כאן שני תהליכים מקבילים של התארגנות-מחדש. הראשון קורה בזרם המרכזי של יהדות ארצות הברית, שאותו אכנה "המיינסטרים המבולגן", שתחושת ההזדהות שלו עם מדינת ישראל והעם היהודי הולכת וגוברת מאז המלחמה. הזדהות זו מקבלת ביטוי במגמות ובדרגות שונות של גילויי שייכות, שהם היפוך לתהליך בן עשרות שנים של התבוללות והתרחקות. הזרם הזה מתלכד עכשיו תחת "אוהל גדול" שבו נמצאים רוב יהודי צפון אמריקה. התהליך השני שמתרחש הוא החרפת הקרע שהתגלע בין השמאל היהודי לשאר הקהילה היהודית, שאליה היה מחובר פעם, תוך התכנסות של חלק זרם ספציפי זה ב"אוהל" נפרד משלו.
מי, אם כן, נמצא ב"מיינסטרים המבולגן"? זהו הרוב הליברלי – הן פוליטית והן דתית – של יהודי ארצות הברית, אלה שנמצאים על הרצף של מחויבות הלכתית ושל גילויי שייכות לקהילות יהודיות. מה ש"מבולגן" בקבוצה הזו הוא חילוקי הדעות העמוקים שיש בקרב חבריה וארגוניה לגבי ערכם ומשמעותם של הגבולות שצריך למתוח בין יהודים ללא-יהודים, ולגבי עצם קיומם של גבולות כאלה, לאור מגוון הדרכים שבהן יהודים מביאים לידי ביטוי את יהדותם.
אלה יהודים שרבים מאיתנו צפו בהם בחשש בעשורים האחרונים בשל הקשר ההולך ונשחק שלהם עם ישראל – בין אם בגלל דאגתם מהממשל הימני המתחזק בה, או פשוט מתוך ריחוק ואדישות. במכון שלום הרטמן כינינו את הקבוצה הזו "המודאגים-מחויבים", ובהחלט חשנו שהם נמצאים בסכנה אמיתית של פרישה מהקהילה היהודית. כעת נדמה שעולים וצפים סימנים למחויבות מחודשת: זה ניכר באחוזי ההגעה הגבוהים יותר לבתי הכנסת ולאירועים של הלל ושל חב"ד, זה מקבל ביטוי ברשתות החברתיות, וזה מתבטא בתגובות לתחושת הניכור מהעולם הלא-יהודי, שאינו מתייחס ברצינות לכאב ולטראומה. זה קורה בקרב יהודים בכל הגילים מקבוצה זו.
אצל חלק מהיהודים הליברלים ההכרה החדשה במציאות וההזדהות המחודשת עם מדינת ישראל ועם העם היהודי עשויות להיות ביטוי של טרנספורמציה קיומית, המרחיקה אותם מערכים ליברליים שהחזיקו בהם בחוזקה במשך שנים ארוכות. יש כאן מעין חזרה על התנועה שקרתה לבני דור שקדם להם: אלו שהפנו גב לקומוניזם שדגלו בו, ועשו את המהלך מהאוניברסלי אל הפרטיקולרי.
עמיתה שלי, פרופסורית שנחרדה מכך שעמיתיה באוניברסיטה לא הצליחו להשמיע ולו קלישאה חבוטה של גינוי לאירועי 7 באוטוקבר, העידה בפניי שהיא מנסה לגרום לעצמה, באופן פעיל, להתחיל תהליך של "ניטרול שמאלנות". אצל אחרים יתכן שמתרחשים תהליכים קיצוניים פחות, ועדינים יותר. רבים פשוט מבינים שבעצם הם תמיד היו יותר יהודים ממה שבחרו להודות, והם מרגישים עכשיו זמינים יותר רגשית להתגייסות לצרכים של העם היהודי.
למרות התסכול מכך שבני בריתם הליברלים הפרו את עקרון ההדדיות החברי, ולא התייצבו לצדם, לא סביר שנחזה כאן בנטישה המונית של יהודים אמריקאיים את עקרונות הצדק הגזעי או תנועות צדק אחרות, אבל בהחלט סביר שהם יפגינו זהירות גדולה מבעבר בכל הנוגע לציפיות שלהם מכל מה שקרוי "בריתות". חלקים בשמאל הקיצוני כבר מכנים מזמן את היהודים הליברליים בכינוי הלא מחמיא "פרוגרסיבים, חוץ מפלסטין". ייתכן שעכשיו הכינוי הזה עשוי יהפוך לאמת, ואפילו למקור לגאווה.
אם כך, עם העניין הגובר בשייכות, "האוהל הגדול" של הקהילה היהודית עושה קאמבק. במשך עשרות בשנים האוהל הזה התכווץ והלך – גם כתוצאה מנטישה משני קצוות המפה הפוליטית, וגם כתוצאה מהרס עצמי, שהיה תוצאה של ניסיונות אגרסיביים לקבוע גבולות – מי בפנים ומי בחוץ. אבל בשבועות האחרונים, הארגונים הממסדיים נכנסו להילוך גבוה עם קמפיינים מוצלחים להפליא של גיוס כספי חירום, עצרות ומשלחות סולידריות. הייתה זו תזכורת חשובה לנחיצותם של מנגנונים פוליטיים ושל קיום קונצנזוס סביבם, והיה בזה גם ביטוי לזיכרון הגופני של הסולידריות – זיכרון שרירי – שאפשר היה לחשוב שנכחד מזמן.
אל לנו להמעיט בערכם של התהליכים האלה. עבור היהודי-האמריקאי, פירושם הוא חזרתן לתמונה של זהויות פוליטיות יהודיות שאינן מסווגות לפי מפלגות פוליטיות, אלא נשענות על אג'נדות רחבות יותר. עבור הקולקטיב היהודי-אמריקאי, אוהל יהודי גדול וחי מאפשר גיוון עמדות בתוך הקהילה היהודית המאורגנת, ועשוי להעצים את כוחה של הקהילה היהודית. קהילה מפורדת לא יכולה לייצג את האינטרסים שלה באופן יעיל.
העצרת בוושינגטון בתחילת נובמבר הייתה תצוגת תכלית של האוהל הגדול. שמחתי לראות שם גם חברים מקבוצות השייכות למה שמכונה בלוק השלום של הארגונים הציוניים הפרוגרסיביים (שבניגוד לאחרים בקהל, התעקשו לקרוא קריאות בוז כשהכומר ג'ון האגי עלה לנאום). בכך שגם הגיעו וגם הביעו את מורת רוחם, הוכיחו הקבוצות הללו מחויבות מלאה לתהליך ההצבה המחודשת של יתדות האוהל, כך שיוכל להכיל גם אותם.
מתברר שבתוך הבלגן של האוהל הגדול, אנחנו מספיק מחויבים לעקרונות המשותפים לנו, כדי שנוכל להיות אלה לצד אלה למרות חילוקי הדעות. שם, בתוך אוהל, כשאנו מוגנים במסגרת הכוללת, אנחנו יכולים להתווכח ולהיאבק על המחלוקות. משמעות הדבר היא שעל הממסד להיות הרבה יותר מסביר פנים גם לשמאל הציוני: אם הם עומדים באוהל למרות חוסר הנוחות שלהם בכך, הרי שמוטל על האוחזים במוטות להתאמץ לגרום להם להרגיש יותר בנוח.
זו לא רק חובה מתוך עקרון ההדדיות. זהו הכרח. משום שאם הממסד ימשיך לדחוק את האגף השמאלי שלו החוצה – כפי שעשה במשך עשרות שנים לארגונים כמו JStreet והקרן החדשה לישראל – הוא יסתכן באיבוד כל ההישגים שהשיג כעת, קרי, כל אותם המוני אנשים שהתעוררו לנוכח פגיעותה של ישראל ומציבים את המודעות הזו אליה כחלק מזהותם הפוליטית.
אוהל חזק יותר יכול בקלות להוביל לתגובה חזקה יותר כלפי מי שבוחר לעמוד מחוצה לו. בעולם הפילנתרופיה היהודית ובחיים המוסדיים של הקהילות היהודיות נערך היום חשבון נפש: ארגונים בוחנים מחדש את מדיניות המענקים שלהם ואת מטרות התרומות שלהם, כדי להבהיר את מחויבויותיהם לישראל ולעמיות היהודית. במקומות שהם מרגישים שהנושא הזה לא מטופל כיאות, הם מנתקים קשרים.
אבל יש לשים לב שהתמקדות בהצבת גבולות נוקשים עשויה להיות מעשה הרסני מצד המרכז הציוני הליברלי המתחדש. מכיוון שהקווים האדומים עזים היום יותר מתמיד, על האוהל הגדול לעשות מאמץ ולהכניס לתוכו את כל מי שמבקש להשתייך אליו. אחת התוצאות המרתקות של מגמה כזו יכולה להיות ויתור על האובססיה בת עשרות השנים להציב את שאלת נישואי התערובת כסמן של עמיות יהודית. אחרי שבעה באוקטובר, מתברר שהזדהות עם העם היהודי בזמן מצוקה היא אינדיקטור בריא הרבה יותר, ואולי מדויק יותר, להשתייכות.
יהיו מי שיראו בכך הגדרה מחדש של אמות המידה ל"יהודיוּת" לפי הנאמנות לישראל, ואכן לעתים נמתחת ביקורת על החלפת "יהדות" ב"פרו-ישראליות", אבל אני מסתייג מניסוח הדברים הזה. כן, בעיניי חלק מההבנות העתיקות והמסורתיות ביותר שלנו לגבי השתייכות לעם היהודי נטועות בדיוק בשאלה הזאת – ברגע של משבר, אתה איתנו?
מעניין לראות שזו גם בדיוק השאלה שהגדירה את השינוי הפוליטי הגדול השני שהזכרתי כאן – הקשחת עמדות השמאל הקיצוני היהודי סביב האנטי-ציונות, ובנייתו של אוהל חלופי.
לפני השבעה באוקטובר הייתי רגיש להבדלים הדקים בין ארגונים כמו IfNotNow,Jewish Voice for Peace, – ומחוץ לעולם היהודי – Students for Justice in Palestine. ואולם, מאז שבעה באוקטובר כל ההבדלים שבין הארגונים האלה נמחו. כולם אימצו אסטרטגיה משותפת, התאחדו סביב אותם מסרים, השתתפו באותן הפגנות, וחלקו אותו אוצר מילים.
הביטוי הדרמטי ביותר של התמזגות המסרים הזאת הוא מה שנראה כיום כדחייה מוחלטת של הציונות, מחויבות לרטוריקה מגמתית על אודות קולוניאליזם וג'נוסייד בידי ישראל, ושאר דוגמות של השמאל שממקם את המחויבויות שלו מחוץ לכל מסגרת קהילתית יהודית מהוגנת. שינוי זה כולל אפילו החלטה מרומזת שלא לשאוף עוד להשפיע על הממסד – שאיפה שהיתה חיונית לקבוצת IfNotNow בעת הקמתה לפני כעשור. מייסדיה הגיעו מתוך עולם הארגונים היהודי ורצו להשפיע עליהם כך שישקפו את מערכות הערכים שלהם. אני זוכר אירוע של ועידת איפא"ק שהשתתפתי בו, ושהייתה שם קבוצת רבנים שילדיהם הפגינו בחוץ תחת הארגון IfNotNow. הסמיכות הזו לממסד, וקשרי הקרבה המשפחתיים אליו, העניקו כוח עצום לביקורת שהשמיעו המפגינים.
ייתכן שההחלטה הברורה שקיבלו הארגונים הללו מאז שבעה באוקטובר – להפוך למעין בלוק אחיד שמדבר בשפה ובפוליטיקה של השמאל הקיצוני במקום להמשיך לפעול בצמידות לקהילה היהודית – מעניקה להם שחרור מסוים. אולי היא מאפשרת להם להפיק תועלת רבה יותר מתורמים, ומבעלי עניין, ואולי גם מאפשרת להם להרחיב את שורותיהם לעוד אנשים, שמשתתפים בהתלהבות רבה יותר. אבל השחרור הוא הדדי. הקצה השמאלי בממסד של הקהילות היהודיות יכול להשתחרר אף הוא מעוּלם של ארגונים אלה, שכבלו אותו עד כה.
במובנים מסוימים, התגבשות כזו של סולידרית נבדלת של ארגוני השמאל הקיצוני לא מפתיעה. היא תוצאה ישירה של תהליך התגבשות המרכז: מי שמוצא את עצמו מחוץ למעגל הזה, לרגע הגדול הזה של האחדות, מרגיש מאוים ממנו, ומתבצר באוהל משלו. בקרב השמאל הקיצוני יש מי שמרגיש שהקהילה היהודית שינתה את תפיסתה כדי ליישר קו עם המלחמה, ועם מה שאותם קיצונים משמאל רואים כאדישות נוראה להרג המוני של פלסטינים.
בעוד שהזרם המרכזי של יהודי ארצות הברית רואה בשבעה באוקטובר תזכורת לקורבנות היהודית, השמאל הקיצוני רואה בתגובה הישראלית פריצת דרך חדשה בתולדות התוקפנות היהודית. ייתכן שמשמעות הדבר היא שהם מוכנים לקבל את ההשלכות הפילנתרופיות והמוסדיות של הנידוי שהם כופים על עצמם. זה יסמן את סופו של עידן, כאשר הקרע, על כל המשתמע ממנו, יהפוך למשהו שגם הממסד היהודי וגם השמאל היהודי משלימים איתו.
הקרע והשינוי הזה אולי נחזו כשמגזין השמאל Jewish Currents פרסם ב-2021 מאמר שבו אינטלקטואל פלסטיני טען ללגיטימיות של התנגדות לישראל "בכל האמצעים הדרושים". מיד לאחר שבעה באוקטובר, זה רק נעשה בוטה יותר. עורך אחד של Currents צייץ "תהילה להתנגדות", ואילו אחד מכתבי המגזין הביע ספק פומבי בטענות על אונס בידי "לוחמים" פלסטינים. איש מטעם הנהלת המגזין לא מחה על הדברים. מטבען, מלחמות מקטבות חילוקי דעות, וכאן נראתה הקצנה נוספת של השמאל היהודי, שהפך אדיש לחלוטין לכל תפיסה של סולידריות או עמיות יהודית, שעדיין מקובלות בקרב הרוב המכריע של יהדות העולם.
נראה שהשמאל היהודי התחיל לראות בעניין הפלסטיני לא ביטוי של הצורך לבוא בברית עם האחר, אלא חלק מזהות הליבה שלו עצמו. כשתנועת Jewish Voice For Peace חסמה את גשר מנהטן בתחילת החודש, הם בחרו להציב בקדמת הבמה את הפעילה הפלסטינית-אמריקאית לינדה סרסור, דמות שנויה במחלוקת שזרעה שסעים עמוקים בתנועה הפמיניסטית כאשר הביאה להגבלת השתתפותן של ציוניות. לבחירה הזו יש השפעה על הדימוי הציבורי שלהם.
ואולם, אם נבקש להתייחס לכך בעין מעט פחות ביקורתית, אפשר להסתכל על הדברים מבעד לפריזמת הקואליציות המבולגנות: סרסור הוא אמנם גורם לא נוח באוהל של השמאל היהודי, אבל היא מעוררת אי-נוחות, בדיוק כמו זו שרבים מאיתנו חשו בנאומו של האגי בעצרת בוושינגטון. אף אחד בזרם המרכזי המבולגן לא ישים את האגי במרכז התנועה שלנו, ואנחנו חיים בשלום עם אלה מקרבנו שמתנגדים בכל תוקף למעורבותו.
באשר לתפקידה הבולט של סרסור באירועי גשר מנהטן – טרם שמעתי כל גינוי פומבי לכך מתוך השמאל היהודי. ובכלל, עוד לא שמעתי כל גינוי ביחס לכשלים המוסריים השערורייתיים הרבים שהופגנו מתוכו מאז שבעה באוקטובר. ההתנגדות היחידה שנשמע היא מצד אנשים שהצהירו שהם חייבים לעזוב את התנועה. אמנם, יש בכך הודעה מצערת באשמה, אבל גם האוהל הגדול יפסיד כאן, מפני שאלה מאיתנו שאינם בשמאל היו יכולים ללמוד דווקא מגרסה זו של השמאל, גירסה פחות דוגמטית, עם יותר ביקורת עצמית, ויותר נדיבה כלפינו – במיוחד בנוגע לסוגיות החיים והמוות שהעם היהודי מתמודד איתם עכשיו.
ואני חושש שפירוש הדבר יהיה שלא ייוותרו לשמאל היהודי מקומות בשולחן מלבד אלה שהם יקבעו לעצמם.
שתי מגמות פוליטיות אלה מציעות לנו שתי אפשרויות חשובות. האחת – למצוא דרכים טובות יותר להבחין בין מוסדות ליחידים. נפתח כאן חלון הזדמנויות גדול לכך שהציונים הליברליים והשמאל הציוני יחברו יחדיו כדי לעצב מחדש את הממסד היהודי שמתעלם מהם כבר שנים.
אני מנסה בכל כוחי לשמור על מערכות יחסים עם האנשים היקרים לי שנאמנים לארגונים המייצגים מעשים שאני לא יכול לשאת. אני חושב שמערכות יחסים כאלה הן הדרך היחידה לוודא שבטווח ארוך שאנשים לא יסתיידו לאידיאולוגיות. כשם שזה בלתי מתקבל על הדעת שביתו של חבר איפא"ק יהפוך למטרה של מפגינים פרו-פלסטינים, כך גם חיוני שלא לעשות דה-הומניזציה ליהודים הנמצאים מצדו האחר של מתרס אידיאלוגי כזה או אחר, ולא לזהותם באופן מלא עם האידיאולוגיות או הארגונים המוקצים בעינינו מחמת המיאוס. החיים ארוכים ואנשים משתנים, ואת הקווים האדומים שלנו צריך למתוח סביב מוסדות, לא סביב בני אדם.
ככל שהציונים הליברלים והשמאל הציוני יבטיחו את מקומם באוהל הגדול, לא תהיה לארגונים הממסדיים ברירה אלא להקשיב להם. השמאל הציוני חי עם הקולות המתנגדים בשורותיו ובוחר להישאר בסולידריות עם הבלגן של העם היהודי. במקום ללעוג לזה, צריך לתגמל את זה.
שמאל ציוני ערכי כאן בארה"ב יהיה דומה הרבה יותר לשמאל הציוני בישראל. הוא ייראה ויישמע הרבה יותר כמוהו. משמעות הדבר היא פרדיגמה בסיסית של כבוד ולגיטימיות לחייהם של יהודים ולהגדרה עצמית יהודית, תוך קידום זכויות האדם האזרחיות והלאומיות של הפלסטינים – באותה נשימה.
בין ההשלמה הפאסיבית מימין לבין הוודאויות הצורמניות משמאל קיים מחנה ציוני ליברלי משגשג. התחזקות השמאל הציוני בתוך המיינסטרים המבולגן היא סיבה טובה לאופטימיות; היא מרחיקה את הזעם הקדוש של השמאל האנטי-ציוני, בו בזמן שהיא מייצגת חזון לפוליטיקה יהודית שיודעת לשלב יושרה עם שייכות, ואת האנוברסלי עם הפרטיקולרי.
בשבעה באוקטובר נשברו העם היהודי ומנגנוניו. אולי אותו אירוע עצמו יאפשר לנו לתקנם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
