שמחת תורה הוא החג שבו כל אחד עולה לתורה בקהילתו. זהו לא חג של לימוד תורה אלא של התייצבות בתוך סיפור האהבה הגדול של עם ישראל והתורה. מיהם השותפים והשותפות לסיפור זה? ומיהם כותביו? על שאלה זו אבקש להתעכב מנקודת מבטם של יהודי ברית המועצות לשעבר.
השיח השגור בישראל מתייחס לזהותם היהודית של יוצאי בריה"מ במונחים של "בעיה" ו"פיתרון". ברשימה זו אני מבקשת להאיר חלק מסיפור ההתייצבות של רבבות יהודים בחג שמחת תורה בבית הכנסת הכוראלי במוסקבה במהלך שנות השלטון הקומוניסטי. זהו סיפור שסופר על ידי אלי ויזל, שביקר במעמד זה בשנת 1965 והסכים להיות לו לעד. מאז ועד היום חסרים לנו עדים נוספים, מבפנים ומבחוץ, לסיפור הגדול של זהותם היהודית, היפה והמחוקה, של יוצאי ברית המועצות לשעבר.
גורלם של יהודי ברית המועצות לשעבר עניין אך במעט את אזרחי מדינת ישראל הצעירה בשנות החמישים והששים. אמנם המדינה עשתה מאמצים לשמור על קשר עם יהדות ברית המועצות (תוך ניסיון עדין להישמר מהפעלת לחץ דיפלומטי בנוגע להעלאתם, על מנת לא לגרום להם לנזק גדול אף). ביקורה של גולדה מאיר במוסקבה היה לאירוע מכונן עבור יהודים רבים, וכמוהו גם ביקורי אמנים ואנשי תרבות ישראלים שקבלו לכך אישור מן השלטון הקומוניסטי. אולם החברה הישראלית בכללותה לא הביעה מחאה ציבורית גם בשנים שבהן רדף השלטון הקומוניסטי את יהודי ברית המועצות.
אולי היו אלו רוחות מפאינ"יקיות שבקשו להתכחש לאפשרות שהפרויקט הסוציאלסיטי הגדול פנה לפגוע ביהודים וסגר אותם מאחורי מסך הברזל, ואולי פשוט קשיי התהוות של המדינה החדשה. לא הייתה זו בעיה של מידע, שכן בשנים ההם כבר היה ברור מה מתרחש תחת שלטונו של סטאלין ולאן נעלמו יהודים רבים. הייתה זו בעיה של תודעה, ויותר מכך – של שותפות גורל ושל ערבות הדדית.
תחת הכותרת המייאשת "היהדות הסובייטית בפרפוריה" כתב הסופר בנימין וסט חוברת קטנה המבכה את גורל היהדות הרוסית. את סופה הוא חתם במילים הכואבות:
היכן מפתח הגאולה לבית ישראל הנידח בברית המועצות? אסירי ציון אחדים שזכו להגיע לארץ אחרי המלחמה הביאו איתם ספק אגדה, ספק עובדה, לאמור: אי-שם במחנה-הסגר הרחוק באסיה הסובייטית, עת יקומו עם השכמת הבוקר אסירי-ציון ותיקים לעבודת יומם יישירו יום-יום את שירת 'התקווה', שיר הגאולה והפדות. זאת היא נחמתם היחידה בים צרותיהם ומקור כוחם בימי עברה. היש עוד תקוה לקיבוץ היהודי בברית-המועצות, שיותן לו לחזור לחיק עמו ולתרבותו?
שירת "התקווה" בפי אסירי ציון בערבות סיביר הייתה חלק מתמונה גדולה וכואבת של דורות של יהודים אשר איבדו את זהותם היהודית אולם הזהות החדשה שהוענקה להם בחסות השלטון הקומוניסטי נעדרה כל צלם אנוש, זכויות פרט וחירות בסיסית. כך ניסח זאת לובה אליאב בספר המגולל את קורותיו בין יהודי ברית המועצות:
היהודים רשומים איפוא כ"יהודים" במדור ה"לאום", אך אם נמדוד אותם באמת-המידה של "צורת" התרבות […], הרי הם לאום-רפאים, כי כתמורה ל"לאומיותם" אין להם ולא כלום. לא שפה, לא מערכת חינוך, לא עיתונות, לא רדיו, לא שירה, לא ספרות, ולא היסטוריה. בקצרה, לא-כלום.
על רקע זה נסע בשנת 1965 אלי ויזל לבקר במוסקבה, בחסות "לשכת הקשר" (נתיב), ומאותו מסע נקשר גורלו בגורלם של יהודי ברית המועצות. ויזל, ניצול שואה, ראה ביהדות ברית המועצות ההולכת ודועכת את תמונת המראה של היהדות המזרח אירופאית: זו האחרונה כמעט והושמדה בשואה, וזו הראשונה הולכת ומאבדת את זהותה.
את רשמי ביקורו פרסם ויזל בסדרת כתבות בעיתון "ידיעות אחרונות", שמאוחר יותר כונסה ועובדה לספר "יהודי הדממה" (עם עובד תשכ"ז, בתרגום מצרפתית של חיים גורי). לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה היטיבו לתאר את היהדות האומללה שנותרה מאחורי מסך הברזל, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה תוארה יהדות זו בזיקה למילה "דממה".
במסגרת נסיעתו ביקר ויזל בבית הכנסת המרכזי במוסקבה, אשר עומד עד היום ברחוב ארכיופבנה ומכונה "בית הכנסת הכוראלי". לבית הכנסת הוא הגיע בימי חג שמחת תורה והופתע מהמראה שנגלה לעיניו. הטקסט הקצר שכתב בעקבות ביקורו הותיר חותם בל ימחה ועורר את לבבותיהם של אלפי יהודים ברחבי העולם לפעול למען אחיהם ואחיותיהם שמאחורי מסך הברזל.
זהו הטקסט הראשון הכולל תיאור חי "מבפנים" של חגיגת שמחת התורה ושל הדמויות המופלאות שלקחו בה חלק. בחדותו הצליח ויזל לתפוס בתוך הדממה של הזהות היהודית הסובייטית רגעים של אור ושל אמונה, והוא תיאר אותם בהשתאות:
אנשים אשר כל השנה חיו בבדידותם חרגו ממנה הלילה. אלה שמעולם לא ראו את התורה חיבקוה כעת באהבת מורשה עתיקה, כאוצר שאבד ונמצא… מעולם לא ראית פנים כה רבות לידי. חרושי קמטים, מעונים, קורנים מחסד, בירכו אותנו באחווה. זקן אחד העניק לי את ברכתו. צעירה מחאה כפים. כולם ביקשו לגעת בתורה ובנו ולשאת בלבם את זיכרון המגע הזה. דחקונו במרפקים כדי ללחוש באוזננו איחול או דבר חלום נסתר.[1]
ה"נסתר" חוזר ונשנה בתיאוריו של ויזל את חג שמחת תורה בבית הכנסת. אין זה "נסתר" שנושא תוכן מסוים אלא כזה המסמן נקודה בסיסית, איזו זיקה. במדינה שהיהדות היא חלק מהגדרתה האינהרנטית אנו שוכחים לעתים את משמעותה של הזיקה. "זיקה" עלולה להשתמע כמו תוספת קלה, העדפה תרבותית או נטייה נוסטלגית, אולם לעתים זיקה זו היא הדבר העמוק ביותר שנותר לו לאדם.
דברים דומים על חגיגות שמחת התורה במוסקבה מספרת אירינה בריילובסקי, פעילה ומסורבת עלייה לשעבר, אשר לקחה חלק בפעילות ציונית מחתרתית עם בעלה פרופ' ויקטור בריילובסקי. כך מספרת אירינה בהקלטה מרגשת המצויה באתר הספרייה הלאומית, ובה עדות על החיים היהודיים בברית המועצות:
פה [בארץ] אנחנו פה פחות בתוך החגים האלה מאשר שהיינו שמה. שם שמחת תורה היה אלפי אנשים ליד בית הכנסת. אנחנו פשוט הגענו לאותו מקום וראינו את הטייפ עם השירים היהודיים ואני עמדתי בתוך המון המון אנשים… כי זה היה הרגשה… חזקה… כאילו המסר שלנו [הוא] שיש לנו קבוצה, שאנחנו ביחד, שיש לנו חג. הריקודים היו ריקודים חוג [כלומר – מעגל] אחרי חוג אחרי חוג.[2]
אירינה משתמשת במילה "חוג" לתיאור מעגל הרוקדים והרוקדות. עדותה מעבירה את האנרגיות הרבות שהתפרצו בחגיגת ההקפות השניות בבית הכנסת במוסקבה. מרתקת האבחנה שלה כי "שם" היא הייתה חוגגת אפילו יותר מאשר בישראל. בברית המועצות קיבלו ההקפות השניות מעמד סימבולי של קשר, של זיקה. לרגע קט האנשים לא היו עוד פרטים, אזרחים של הסובייט, נטולי השתייכות, אלא חלק מ"חוג", ממעגל ומהקשר.
האנשים שויזל פגש ראו בו כתובת לא רק בנוגע ליהדות, אלא לחירות. דווקא אז, בחסות השלטון הקומוניסטי, באותם רגעים מופלאים בחגיגות שמחת תורה, הפכה התורה מקובץ חוקים סוגר למקור של חופש וחירות:
אחדים לחשו באזני ביראה ובגאווה את סודותיהם הכמוסים ביותר: יש לי דוד בירושלים; יש לי אח בסן-פרנציסקו; דודנית בחיפה; דודה במרסיי. זה הכל. לא שם, לא כתובת. הם רצו בפשטות להודיע לנו שחלק מיישותם שוכן מעבר משם, כי מקיימים הם קשר עם החרות.
ישנו כוח פואטי למילים מסוימות, ומילותיו של אלי ויזל היו מילות נבואה. הן נכתבו מתוך מאורע דמוי-התגלות שהוא לקח בו חלק בבית הכנסת במוסקבה:
למעלה משעה נמשכה ההקפה. חיוור ושטוף זעה, סחוט, העברתי את ספר-התורה לידיו של הבא אחרי וישבתי. ביקשתי לנוח, לנשום, להשיב את רוחי. ההקפה השלישית החלה. השירים הגיעו אלי עמומים, חנוקים. חשבתי: אסור שאשכח כל זאת. אם ביום מן הימים יאבד זכרוני, אינני רוצה אלא לשמור בלבי את המנגינות האלה, את החזיונות האלה, את הלילה הזה.
המפגש של ויזל עם היהודים הרוסים הותיר בו תחושת השתאות. מתחת כל מילה ומילה ברשימותיו רובץ הייאוש, אולם מבעד לאותו ייאוש פורצת תחושת השתאות אל מול הלב היהודי שפגש. אמנם ויזל היה רומנטיקן ובעל פריבילגיות לעומת הנוכחים האחרים בחדר. אחרי הכול, הוא היה אזרח חופשי שלא נדרש להישמר מפני מלשיני הקג"ב שמילאו את הקהל. ההשתתפות בשמחה לא סיכנה אותו בשום צורה שהיא. למרות זאת, הוא חש את ליבותיהם של האנשים אשר בדרך כלל, בשגרת החולין, לא היו מעזים להפגין סממן יהודי אפילו בתוך ביתם פנימה. ויזל פתח צוהר אמפטי ואוהד כלפי השתיקה היהודית של יהודי ברית המועצות ודווקא בשל כך מילותיו הפכו לגפרור שהצית תנועות גדולות אחרות בעשורים שלאחר ביקורו.
מעניין שדווקא יהודי הדממה, הרוב השותק שלא ידע צורת אות עברית – הם אלו שעוררו את כתיבתו של ויזל. לא אסירי ציון, המכתבים והידיעות על גבורתם, אלא דווקא ההמון הטרוד, הרדוף והשפוף שלא מחובר ליהדותו אך מקיים זיקה עמוקה אליה. המון זה לא יצא מלבו של ויזל כל ימיו. "אם אזכר בעתיד, אני מקווה שיהא זה כשליח של יהודים צעירים מברית המועצות"[3], כך כתב ויזל בשנת 1970. ואכן, סוגיה זו לא ירדה מסדר יומו של ויזל עד להתפרקות ברית המועצות, ועד היו מצוי בארכיונו בבוסטון חומר רב ערך בנושא.
חמישים שנים עברו מאז ביקורו של ויזל במוסקבה, ושלושים שנה חלפו מאז התפרקה ברית המועצות ויהודיה הורשו לצאת ולעלות לישראל. דור העולים שהגיע בשנות התשעים הפשיל מיד שרוולים והחל במשימת ההשתלבות ובמאמץ לשרוד כלכלית. הם נאלצו, מכורח המציאות, לשתוק.
עתה הפכה השתיקה לכפולה, שתיקה על אודות השתיקה. שתיקה על אודות הזהות היהודית שהייתה להם בברית המועצות – דקה ושברירית, אבל עם זאת קיימת[4]. זהותם היהודית נכחה כמו קרום, כמו ריח. משהו שנוכח תמיד, שאי אפשר להפטר ממנו, אבל פשרו לא לגמרי ברור. לפעמים מי שהגדיר יהודי בברית המועצות היה השכן שלו, והוא עשה את זה בדרכים אלימות וגסות. לפעמים היו אלו המוסדות, שקבעו מכסה קבועה ליהודים ולא אפשרו לרבים להתקדם ולהשתלב. גם אם הייתה זו זהות יהודית על דרך השלילה – היא עדיין הייתה שם, והגיעה יחד עם עולי שנות התשעים מקופלת במזוודה לצד אפודה צמרירית.
אולם העולים שהגיעו ארצה היו נבוכים בזיקה היהודית שלהם. כמה קשה לשאת את המילים "אני יהודי" כאשר אינך יהודי על פי ההלכה. כמה קשה להיות יהודי על פי ההלכה אך להיחשד תמידית כזר, כפולש. כמה קשה להסביר מדוע שכחו אבות אבותינו את היידיש, מדוע ויתרו על התורה והמצוות. כמה קשה להסביר לישראלים, יהודיים חופשיים במדינת היהודים, שבמדינה ממנה הגענו נרמסה ונהרסה היהדות מעל לשני דורות.
בשנים האחרונות נדמה שאנחנו על ספו של שינוי. סיפור העלייה מברית המועצות הולך ותופס מקום במרחב הישראלי באמצעות קבוצות כמו "הבריגדה התרבותית (יוצאת דור 1.5)", המבקשות לתפוס את הבמה ולספר בעצמן את סיפורם של יהודי ברית המועצות כסיפור הגירה, או כמו "לובי המיליון" שפועלים לקידום נושאים שאינם מטופלים בתחום זה.
מה פשר ההתעוררות הזאת דווקא בעשור האחרון? במשך שנים חיפה מיתוס ההשתלבות היפה של העולים מבריה"מ על כאבים ועל משברים כלכליים, מקצועיים ומשפחתיים. אוכלוסיית העולים דרשה מעצמה הצטיינות והצלחה ולא יכלה לשאת את הכאבים הכרוכים בעליה ובהגירה. אולם בלי משים, היא הורישה אותם היטב לדור הבנים והבנות. כך נוצרה מעין זרימת לבה תת קרקעית, שהתפוצצה בדמות קולות תרבותיים רבים.
ועם זאת, בתוך קולות אלו טרם נמצא קולו של הסיפור היהודי. טרם נשמע קולם של יוצאי ברית המועצות שמצהירים בגאון כי היהדות הדמומה והמדממת שלהם גם היא סוג של ברית, עם הלאום או עם העם היהודי, עם ה"חוג" הזה ועם העם הזה, שעניינו הוא סוד וחירות. בתור יוצאת ברית המועצות לשעבר, הנושאת את זיכרונות הוריי וקהילתי וקשובה אליהם, אני עדיין מחפשת את הקול שהשמיע ויזל. מכתיבתו אני לומדת שלא מדובר בשאלה של דמות הדובר. אפשר ויבוא מישהו "מבחוץ" ויספר את הסיפור. ויזל נתן לעצמו לשמוע, להרגיש ולהביט בעיני האנשים.
דומה שהרגע ההוא בשמחת תורה במוסקבה נשכח, ואין לנו מי שיתאר את חייהם של אותם יהודים בהיעדר יהדות, בהיעדר קהילה יהודית וסממנים יהודיים. קול שאינו משתמש בפרדיגמה של "גטאות" אלא בשפה רכה של זיכרונות משפחתיים, של הקשבה הדדית, של סיפורים כאובים שיש לפרום לאט לאט ובזהירות.
נדרש לנו מרחב שלא שואל את השאלות ההלכתיות "יהודי או לא", "לגייר וכיצד", אך גם לא מזלזל בהן. מרחב שבמרכזו ניצבת שאלת עומק אחרת: מה פשר הזיקה היהודית של עולי ברית המועצות לשעבר. אנחנו נוטים לחשוב שזיקה היא תחושת בטן, שאין אפשרות להורישה לדור הבא, ש"עם זיקה לא הולכים למכולת". אני חולקת על כך, שכן אני מגיעה מיהדות שכל מה שנשאר לה היה הזיקה; העודפות היהודית, איזה בדל שם יהודי.
זיקה יכולה להניע מעל מיליון אנשים לעזוב את ביתם לעבר עתיד חדש במדינה חדשה. זיקה משאירה אותם במדינה הזאת והופכת אותם לחברה מתגייסת, תורמת ומשתלבת. הזיקה מאפשרת להפתח מחדש למסורת היהודית, מתוך ניכוס אישי של אוצרות רוח ולא מתוך כפייה.
ייתכן וזיקה זו מתגלה גם ללא קשר לסיפור היהודי-סובייטי, דווקא בשמחת תורה. דווקא בחג שבו המצווה העיקרית אינה לימוד של תוכן התורה או הבנת סודותיה הגנוזים, דווקא בחג שבו כמעט ואין מצוות מעשיות מיוחדות מלבד השמחה עצמה וקיום יום-טוב. בחג כזה, שבו כל אחד ואחת עולים לתורה ונקראים בשם, אנחנו זוכים לסמן לעצמנו כי אנחנו עדיין שם: בחוג התורה ובחוג היהדות. אנחנו לא אינדיבידואלים שרוקדים בחלל ריק; אנו רוקדים ביחס למעגלים שלפנינו ומאחורינו, מעגלי הדורות שרקדו אף הם, בדרכם, עם התורה.
ועוד מילה על חירות. כמה קל להיות ישראלי יליד הארץ ולחשוב שכמיהתם הנסתרת של יהודי ברית המועצות לחירות לא הייתה אלא גחמה נצלנית. רק מי שידע מהו משטר עוין ומהם חיים ללא חירות יודע לזהות ביהדות ואף בתורה את הקריאה לחירות. רק מי שידע מה פירוש להיות יהודי בסתר מבין את המשמעות הטמונה במדינת היהודים.
היהודים שפגש ויזל רצו לרמוז לו שהם מקיימים קשר עם החירות:
אני מאמין ביהדות ברית המועצות בגלל שאני מאמין באדם. להיות יהודי הוא מעשה של אמונה, מעשה של נדיבות. יהדות ברית המועצות לא מתה. הם ימשיכו להתקיים כיהודים למרות שנשללה מהם הזכות לחיות כיהודים.[5]
ויזל היה ער לקולות השקטים ולכמיהה שמפעמת בלב "יהדות הדממה". שישים שנה לאחר ביקורו בבית הכנסת הכוראלי במוסקבה מוטלת עלינו, דוברי ודוברות הרוסית, החובה לספר את הסיפור היהודי שלנו, גם אם הוא שקט, צרוד ומגומגם. השאלה היא האם יהיה מי שיקשיב.
אני מודה לד"ר יואל רפל ולד"ר נתי קנטרוביץ בסיוע בהכנת רשימה זו.
[1] ויזל, יהודי הדממה, עמ' 56-57.
[2] תמלול מתוך ראיון עם ויקטור ואירינה בריילובסקי, המדור לתיעוד בעל פה של מכון המחקר ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן באוניברסיטה העברית בירושלים.
[3] Elie Wiesel, Against Silence, New York, 1985, Vol 3, p.316.
[4] על הגדרה של זהות יהודי-סובייטית בתור 'תרבות דקה' (לעומת 'תרבות גדושה') ראו מאמרו של יעקב רואי: "התרבות הדקה של יהודי ברית המועצות", בתוך: לרנר ופלדחי (עורכות), 'רוסים' בישראל: הפרגמטיקה של תרבות בהגירה, הקיבוץ המאוחד 2012.
[5] Wiesel, Against Silence, p. 316.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
