היהדות מתקיימת לה בין זיכרון ליום ראשון לבין חזון ליום אחרון, ואלה מעצבים את היהודי כאדם היסטורי. כיהודי אני מצווה על הזיכרון אך כיהודי אני גם מחויב לפעול בתוך ההיסטוריה למען החזון. הדברים שלהלן ענינם תוכנו של החזון ומהותו. על תוכנו של הזיכרון ועל הזיקות שבין הזכרון לבין החזון ראוי לקיים דיון אחר.
בהיותי אדם היסטורי, אני חווה עצמי חוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי. בפתח כל דיון על הגאולה איני יכול שלא להעביר לנגד עיניי את ההיסטוריה היהודית לדורותיה, על עליותיה ונפילותיה. במיוחד ממוקדות עיניי באלפיים השנים האחרונות, שנות החורבן והגלות, ועוד יותר מכך במאורעות המאה האחרונה – השואה והתקומה. אבא שלי השתחרר לפני 73 שנים ממחנה ריכוז. לאחר שחיפש את הנותר לפליטה, עלה לארץ וזכה להשתתף במלחמה על תקומת ישראל, כאן בהר ציון שבירושלים. אף אני, שנולדתי כבר כבן חורין בישראל הריבונית, זכיתי להיות שותף להגנתה ולבנינה של מדינת ישראל. זכיתי לראות קיבוץ גלויות, מדינה משגשגת, פריחה של לימוד תורה ויצירה של תרבות יהודית וישראלית. זכיתי לראות מה שלא זכה שום דור באלפיים השנים האחרונות ויש אומרים שלא זכה שום דור מעת הפציע העם היהודי על במת ההיסטוריה.
זו אינה תיאולוגיה, זו אינה מטאפיסיקה, וזו גם אינה חוויה מיסטית פנימית – בכל נימי נפשי אני חש שאני חי בדור שזכה להיגאל. חווית הגאולה שלי היא ארצית, ממשית ומתרחשת בתוך ההיסטוריה. על כל אלה אני חש צורך לברך ולהודות יום יום בשם ובמלכות, על גאולתנו ועל פדות נפשנו.
חוויית הגאולה שלי, של גאולה בתוך ההיסטוריה, שונה באופן מהותי מתפיסות גאולה משיחיות. ההבדלים בין התפיסות השונות אינם תיאורטיים, אלא מכוננים בקרב בעלי העמדות השונות חוויה שונה של עבודת אלהים. אך בכך לא מתמצת המחלוקת. תפיסות גאולה משיחיות, המאפיינות חלק מבתי מדרש המשתייכים לציונות הדתית, מחלחלות דרכה אל מרחב העשיה והמדיניות הישראלית. אמנם, כשהן מגיעות אל המרחב הציבורי הכללי תפיסות אלה מטושטשות באמצעות שפה מדינית, חברתית וביטחונית – לעיתים בכוונת מכוון ולעיתים מתוך שכנוע פנימי עמוק – אך הן תוססות כשאור בעיסה בבסיס מירב השאלות הערכיות הנמצאות במחלוקת בהוויה הישראלית. העיון החוזר בהבדל שבין גאולה בתוך ההיסטוריה לבין גאולה משיחית מבקש להציף מחדש את יסודות המחלוקת ולהסיר מעליה את מסך השפה המטשטש.
על הרקע ההיסטורי של שיבת ציון זכתה התיאולוגיה של הגאולה לפריחה עצומה. בתי מדרש גאוליים עסקו ועוסקים בסוגיות כגון: גאולה טבעית אל מול גאולה ניסית; סדר הדברים בהתפתחות הגאולה – קמעא קמעא או התרחשות אפוקליפטית; תפקידו של האדם בגאולה – מעשי או רוחני; משקלה של 'אתערותא דלתתא', ההתעוררות התחתונה, לעומת המעורבות האלוקית, ועוד.
אך התיאולוגיה הגאולית לא זכתה רק לפריחה עיונית. בחלק מן המקרים השתלטה חווית הגאולה על התודעה, על האמונה ועל המעשה הדתי. השתלטות על התודעה משמעה העמדת הגאולה, ואותה בלבד, כתשתית רעיונית-אונטולוגית שעל גביה מתרחשים האירועים ההיסטוריים. הפרשנות הגאולית היא הפרשנות הבלעדית שבאמצעותה ניתן לפרש אותם ושלאורה יש לפעול.
הגאולה השתלטה גם על הממד האמוני. כאשר למדתי בישיבת מרכז הרב נתפסה הגאולה העכשווית כהתגלות אלוקית המייתרת את הצורך בהסתמכות על ההתגלות בסיני, ברוח תפיסתו של ר' יהודה הלוי. הפסוק "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו אל עמי ישראל כי קרבו לבא" (יחזקאל לו ח), ודברי חכמים עליו: "אין לך קץ מגולה מזה (בבלי סנהדרין, צח ע"א), שימשו לא רק כהוכחה לכך שאנו בעידן גאולה אלא ביטוי להתגלות אלוקית כאן ועכשיו, המהווה עוגן אמוני חליפי להתגלות בסיני. תפיסה זו מרחיקה לכת הרבה מעבר לדיון תיאולוגי במהותה של הגאולה; היא מעמידה את הגאולה העכשווית כבסיס עליו ניצבת האמונה היהודית.
השתלטות הגאולה על המעשה הדתי פירושה מיקוד עבודת ה' אך ורק בחובה לקדם את הגאולה – אם בעשיה אקטיבית ואם בדבקות רוחנית והלכתית, משל אין לו לעובד האלהים חובות בעולמו כלפי אלהים ואדם אלא מימושה של הגאולה בלבד.
הנה כי כן, החוויה הדתית של המאמין הגאולי נשענת על מציאות שפרשנותה מוחלטת, מציאות המהווה תשתית לאמונתו, ואשר מימוש תכליתה הוא בסיס לחובתו כלפי אלוהיו. חוויה דתית זו היא אפוא במידת מה תלוית גאולה. החוויה הדתית של המאמין הלא-גאולי, זה המודע לחוסר היכולת להעניק פרשנות מטאפיסית מוחלטת להיסטוריה, זה המתבונן במציאות האנושית באמצעות שלל כוחותיו – הקוגניטיביים, האמוציונליים, הרוחניים והפסיכולוגיים – שונה בתכלית. האדם המאמין הזה נקרא אל אמונתו מתוך מציאות מורכבת אשר מקיפה מרחבי אי וודאות. אמונתו באל איננה מותנית במילוי חובתו של האל לגאול את עמו, ועבודת האלוהים שלו מכוונת למימוש האחריות המוטלת עליו, ולא כאמצעי להניע את האל לגאול את עמו.
התפיסות הגאוליות השונות נוטות להסכים במידה רבה על שתי הנחות יסוד: על המשמעות הגאולית של ההיסטוריה העכשווית ועל תמונת הסיום של תהליך הגאולה. ההנחה המשותפת הראשונה היא שההיסטוריה פועלת בכיוון דטרמיניסטי גאולי: לעם ישראל יש הבטחה לגאולה אלוהית, והמהלך ההיסטורי שאנו חווים הוא תחילת מימושה של ההבטחה הזאת. תהליך הגאולה, בין אם יהיה טבעי ובין אם יהיה ניסי, אינו הפיך, גם אם ייתכנו עליות ומורדות בדרך.
ההנחה השניה המשותפת (למעט ניואנסים קלים) נוגעת למהותה של הגאולה. בתמונת הסיום של ההיסטוריה עומד עולם מושלם. האדם ישתנה ויעשה אך טוב וחסד, המציאות האנושית החברתית תשתנה אף היא מקצה לקצה; נזכה לשלום עולמי בבחינת "וכתתו חרבותם לאתים" ונתברך בשפע כלכלי. גם היחסים בין אדם לבין אלוהיו ישתנו: הארץ תמלא "דעה את ה'" וכולם "יכירו כוח מלכותך". בקץ ההיסטוריה יתקיים עולם אוניברסלי מושלם, בשילוב "חדש ימינו כקדם", שיקום העבר היהודי הפרטיקולרי, ובמסגרתו קיבוץ גלויות, כינון המלוכה והסנהדרין ובניין המקדש.
לעומת תמונה זו, הגאולה אותה אני חווה – גאולה בתוך ההיסטוריה, בעולם כמות שהוא עתה – שונה הן בתמונת הסיום שלה והן במשמעות המוענקת לה. השוני, כך נדמה, נובע בעיקרו מהתבוננות נכוחה במצב האנושי.
בעולם כמות שהוא, ההיסטוריה נתונה בעיקרה בידי אדם. הציווי האלוהי "לעבדה ולשמרה" – מטיל אחריות על האדם באשר לטיבו של עולם, באשר לחייו ולחיי אחרים. בשל מצבו האנושי של האדם, היותו יצור מורכב, מוגבל, לא קוהרנטי, וכמו כן גם פעולותיו – אין ולא יכולה להיות הכרחיות המובילה להתקדמות בהיסטוריה. הנה, בצד הישגים אדירים שהשיג האדם במהלך ההיסטוריה, ובמיוחד בעידן המודרני, האדם ברצותו ממית וברצותו הורס, ברצותו משעבד וברצותו מדכא. במחצית הראשונה של המאה העשרים חוותה האנושות התפרצות של אלימות שכמותה לא ידעה בכל תולדותיה. במאה הזאת פיתח המין האנושי נשק להשמדה המונית שיש בידו למחות את כל העולם, והוא אף השתמש בו. זאת לאחר התפתחות הנאורות ולאחר ההכרה העמוקה בערכי ההומניזם, ודווקא במקומות בהם הגיעה התרבות לשיא תפארתה.
הנה כי כן, יש עליות ומורדות בהיסטוריה. חברות ובני אדם קמים ונופלים בכל היבטי הקיום האנושי השונים ובוודאי גם בזה המוסרי. לא קיים וקטור דטרמיניסטי המוליך אותנו להיסטוריה גאולית. לעולם יחיה האדם במרחב המשקף את המציאות האנושית המוגבלת והמורכבת ויהיה נתון לגורלו ואחראי למעשיו בתוך המציאות הלא מושלמת הזאת. בשל כך, אל לנו לפרש אירועים היסטוריים כמימוש הבטחה אלוקית בלתי חוזרת לגאולה.
הדבר נכון גם בהקשר היהודי הספציפי. לצערי, אין אנו יכולים להבטיח שהצלחתו-גאולתו של העם היהודי בהיסטוריה תמשיך בכל תנאי. האחריות מוטלת עלינו. אנו יכולים לעשות את המיטב כדי שהדבר יקרה, ולהתפלל לסייעתא דשמיא. המשך ההצלחה של מדינת ישראל, תוחלת חייה והישגיה, יהיו תוצר של מעשי ידי אדם – אלה החיים בה ואלה שיש בידם להשפיע על מצבה. שאלת האפשרות לפרשנות מטאפיסית של ההיסטוריה קשורה גם למשמעות המיוחסת למושג השגחה האלוקית, שאף עליו יש לקיים דיון נוקב, אם כי לא במסגרת זו. רק אציין כי למדתי צניעות מהחוויה ההיסטורית הפרטית שלי; למדתי שאיני מבין מתי הקב"ה נוכח ומתי הוא נעדר, מתי הוא מגלה פניו ומתי הוא מסתירן.
גאולה בתוך ההיסטוריה שונה מתפיסות הגאולה האחרות גם בתוכנה של הגאולה ובעצם האפשרות למימושה. המחשבה שיום יבוא והגאולה תתגשם, וכל בעיות העולם תפתרנה – הינה אשליה. הפנטזיה להשגת שלמות איננה קיימת, ההגעה לקץ ההיסטוריה ביום מן הימים אינה אפשרית. אין להיסטוריה תמונת סיום, אבל יכול להיות לה, וחיוני שיהיה לה, חזון; אין ולא יכול להיות עולם אנושי מושלם, יכול להיות חזון לעולם מתוקן בתודעת בני האדם. 'תיקון עולם' היא שאיפה נעלה, שמלאכת מימושה תלויה בעבודה אנושית קשה שלעולם לא תסתיים.
היעד של העשייה האנושית הנדרשת עלי אדמות, החזון אליו בני אדם החיים בעולם כמות שהוא מבקשים לחתור – יש בהם ממדים אינדיבידואליים, ממדים לאומיים פרטיקולאריים ויש בהם ממדים אוניברסאליים; יש בהם רבדים בין אדם לאדם ויש בהם רבדים שבין אדם לאלוהיו. אך אין בהם פנטזיה שמחוץ להיסטוריה. אל מול הבטחת גאולה אלוקית, יש להציע חזון אנושי למימוש חובת ה"לעובדה ולשומרה" שהוטלה עלינו.
השאיפה לגאולה מעבר להיסטוריה היא שאיפה מובנת. הענקת פשר גאולי למציאות הסובבת היא עוגן מכונן בהווייתם של רבים. הבטחת הגאולה מעניקה ביטחון לאדם בתוך חוויה קיומית של כאוס עולמי. ;היא מספקת מענה לשאלת משמעות הקיום האנושי, מעניקה משמעות למעשי ידיו ולפעולתו של האדם, ובהקשר שלנו היא תורמת להצדקת מאבקנו מול אויבינו. הפרשנות הגאולית חשובה ואולי אף חיונית בעולמם של בני אדם, ואין לי עניין לשמוט את שטיח הגאולה מתחת רגליהם של אלה המאמינים בה. הצורך האנושי הזה מקשה עלי מאוד לטעון כנגד השימוש במשמעות הגאולית ולא הייתי טוען כנגדה אלמלא היתה פרשנות זו מפחידה אותי, וזאת משלושה טעמים.
הטעם הראשון הוא הניסיון ההיסטורי. משיחים ומבשרי גאולה בעיני עצמם או בעיני תלמידיהם, מצאו עצמם בדרך כלל מחוץ ליהדות ההיסטורית תוך גרימת נזק גדול לעם היהודי.
הטעם השני מתייחס להווה. אני ירא כי לממד הגאולה הנטוע עמוק בקרב חלק מאיתנו, עשויה להיות השפעה מסוכנת על תהליך קבלת ההחלטות הנוגע לעתיד מדינת ישראל וגם על אופייה. הנה, למשל, ציטוט מהרב שלמה אבינר: "אנו עם היודעים לקרוא את ספר ההיסטוריה, גם כשכתב המאורעות מטושטש ביותר, מכח הדרכת התורה ונביאי ישראל, תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, ואורם החי בקרבנו… נצעד יחד עם השכל הרציונאלי שלנו, שאינו אלא תלמיד קטן של חכמת הקודש, עד מקום שרגלו מגעת, ומעבר לזה נרכב על אותיות התורה".
נראה כאילו הרמב"ם קרא את הרב אבינר וניסה להקדים תרופה למכה: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו" (משנה תורה, הלכות מלכים, יב ב).
עמדה נחרצת כנגד קריאה מטאפיסית של המציאות ניתן ללמוד מדבריו של רב ינאי במסכת שבת. הגמרא עוסקת בשאלה כיצד על אדם לנהוג בטרם יעלה למעבורת המפליגה בנהר, על מנת להגיע למחוז חפצו בשלום. לדברי הגמרא, רב ושמואל היו תולים את יהבם בשיקולים מיסטים שונים ואף מנוגדים. לעומתם, פעל רב ינאי בהתאם לשיקולים ארציים והיה נוהג לבדוק את תקינות הספינה: "ר' ינאי לטעמיה, דאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושים לו נס" (בבלי שבת, לב ע"א).
לקיחת סיכונים תוך הסתמכות על פרשנות מטאפיסית או מיסטית לנסיבות היסטוריות, פרשנות שעלולה להכזיב, מפחידה אותי. מי שרוצה לעלות בעצמו על מעבורת הגאולה על בסיס שיקולים מיסטיים כרב או כשמואל, זכותו. אך אין לו זכות לגרור אחריו את עם ישראל ולהמר על עתידו. ההחלטות הקרדינאליות הנוגעות לעתידה של מדינת ישראל, צריכות להתקבל מתוך "בדיק ועבר" של רב ינאי, שמשמעו ניתוח רציונאלי של המציאות והערכת מצב ריאלית.
לעניין זה אני מבקש להוסיף את הסכנה הניצבת לפתח מוסריותה של מדינת ישראל. בשל הפער בין המציאות הריאלית לבין תפיסת הגאולה ולצורך מימושה, מפתחים מאמיני הגאולה אבחנה בין "מוסר אנושי" לבין "מוסר אלוהי". המושג "מוסר אלוהי", יוצר מסגרת רעיונית המאפשרת לי להצדיק פעולה המנוגדת למוסר הטבעי, בשל היותה ממלאת לכאורה אחר רצון האל, משל יכול עוול על הארץ להיות צדק בשמים. תפיסת הגאולה, על ההבטחה הגלומה בה, מאפשרת לנו אפוא לפעול למימוש תביעותינו תוך פגיעה אנושה באחרים וזאת בשם אלוקים המקיים את הבטחתו לישראל. אני שולל את האפשרות הזאת ואני מפחד עד מאוד מהשלכותיה המוסריות של אבחנה זו.
הטעם השלישי לפחדיי מהגאולה נמצא בממד האנושי-הקיומי. העולם אליו באנו תובע מאתנו עבודה רבה וקשה לשם תיקונו. כיוון שעבודה זו קשה כל כך, הדרך ארוכה כל כך והאדם הוא "בול עץ עיקש" שקשה ליישרו, כדברי ישעיה ברלין, מבקשת נפשנו לברוח מן המשימה כמו יונה הנביא. לשם כך, היא בוראת לעצמה קיצורי דרך אל עולמות פנטסטיים, בהם היא מקווה למצוא מנוח מהעבודה הקשה. הגאולה המטפיסית היא חלק ממשפחה רחבה של קונסטרוקציות רעיוניות המשקפות את ניסיונות הבריחה הגדולה של האדם מחובתו בעולמו. הבריחה הזו היא אשליה. אין דרך לברוח ממשימתנו בעולם הזה. אין דרך להשתחרר מעמלנו כאן ועכשיו, בעולם הריאלי, למען עולם טוב יותר, לטובת בני האדם הקונקרטיים החיים בו.
אני מתקשה מאוד לראות חיים של יהודי מחויב ללא חזון. אך יכולים גם יכולים להיות חיים כיהודי מחויב ללא גאולה במובנה המטאפיסי או המיסטי. כך כתב גם הרמב"ם בהתייחס לימות המשיח: "אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת" (משנה תורה, הלכות מלכים, יב ב).
אעז ואוסיף בכאב מפוכח, יש חיים יהודיים גם ללא גאולה בתוך ההיסטוריה. גם אם חלילה תחדל להתקיים גאולת ישראל הנוכחית, זו שבתוך ההיסטוריה, גם אם חס וחלילה יבוא סופו של קול התור הנשמע בארצנו, אמשיך בלב נשבר להניח תפילין כל בוקר. וכל כך למה? כי כך עשו אבותיי ואבות אבותיי ובזכותם יש לנו עם יהודי. כחוליה בשרשרת הדורות היהודית, יש לי, ככל קודמי, תפקיד בקבלת ובמסירת תורה ומורשה.
ומכיוון שבכל מאודי איני רוצה לחזות בקטסטרופה הזאת, כל שאני מבקש הוא שנעמוד בצניעות ראויה אל מול ההיסטוריה. שתהיה בנו הענווה הראויה אל מול דבר ה' בעולם ושנפעל בתוך ההיסטוריה מתוך שיקולים ריאליים ואחריות מוסרית ולא מתוך פרשנות גאולית, למען הבטחת עתידנו ולמען מילוי חובותינו כלפי אדם, עולם ואלהים.
"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו ח).
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
