המסורת הדתית היא אמה הורתה של החילוניות המודרנית. זוהי בתמצית טענתו של תומר פרסיקו. המחשבה כאילו דתיות וחילוניות הן שתי אחיות הצרות זו לזו מתעלמת מההיסטוריה של הרעיונות. אין מדובר בשתי אחיות אלא באמא ובת. האדם שנברא בצלם אלוהים הופך במהלך הדורות לאלוהים בעצמו.

כדי להבין את התזה הזו יש לשוב לבראשית וליתר דיוק לשתי הפתיחות השונות של הספר. ההבדל בין שני פרקי הבריאה, בראשית א ובראשית ב, מהווים מפתח רב עוצמה לשאלות קיומיות המעסיקות אותנו. כך למשל בפרק א האדם הוא השולט והרודה בטבע, לעומת זאת בפרק ב האדם הוא חלק מהטבע. בפרק א (ובפרק ה) האדם נברא כזכר ונקבה ואילו בפרק ב האדם הוא איש וממנו נבראת האשה. הבדל זה בין הפרקים מבחין בין תפיסה מגדרית שוויונית לבין תפיסה של היררכיה בין הגבר לאשה. אולם ההבדל המרכזי ביחס לאדם בין פרק א לפרק ב הוא בשאלת דמיונו של האדם לאל. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). כך בפרק א, לעומת זאת בפרק ב: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). הבדל זה בין היות האדם בן דמותו של אלוהים לבין היותו עפר מן האדמה שהאל נפח בו נשמה, יצר במהלך הדורות גישות מנוגדות ביחס למקומו של האדם בעולם ולנוכח האלוהים.

מה היתה כוונתו המקורית של כותב הפסוקים בבראשית א? את זאת לעולם לא נדע אך אנו יכולים לעקוב אחר ההסברים השונים שנתנו למושג 'צלם אלוהים' במהלך הדורות. בספרו 'אדם בצלם אלוהים' מראה תומר פרסיקו שהמושג הזה המופיע לראשונה במסורת היהודית ובהמשך, בתיאלוגיה הנוצרית, יהפוך להיות בתקופה המודרנית ליסוד של השקפת העולם החילונית, הליברלית והשוויונית. במילים אחרות, בסופו של תהליך ארוך, הפך האדם שנברא בצלם אלוהים לאלוהים בעצמו וייתר בכך את המושג המסורתי של אלוהים. בכך התממש חששו של פרק ב בבראשית שמא האדם שנברא עפר מן האדמה יאכל מפרי עץ הדעת ויראה את עצמו כאלוהים, כפי שאמר הנחש "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה). ואכן, אדם וחוה אכלו מעץ הדעת, גורשו מגן עדן ובסופו של תהליך ארוך מצאו את עצמם… בפרק א. מעתה, הזכר והנקבה שווים, וכאלוהים הם יודעי טוב ורע והם פרים ורבים, ממלאים את הארץ וכובשים אותה.

הערך הראשון אותו מציג פרסיקו הוא ערך העצמיות, האינדיבידואליזם. בחברות מסורתיות האדם הוא חלק מקבוצה, זהותו האישית אינה חשובה, השייכות לקבוצה, למשפחה, לשבט היא זו המעניקה לאדם את קיומו ואת המשמעות לחייו. לעומת זאת, האדם המודרני מחפש את המשמעות בעצמו, בהיותו מי שהוא ואינו מסתפק בשייכותו לקבוצה. חישבו כמה הערך הזה משפיע על תפיסת העולם הפוליטית שלנו! כל אחד ואחת מאיתנו רואה את עצמו כמי שבאופן בלעדי ויחודי יכול וצריך להשפיע על הפוליטיקה. אי אפשר לתאר דמוקרטיה כפי שאנו מבינים אותה היום מבלי להניח שלכל אדם יש זכות יחודית לייצוג.

את ערך החירות בונה פרסיקו על הפיתוח הפאוליני של רעיון 'צלם אלוהים'. בשונה מן המסורת היהודית, הציע פאולוס לכל בני האדם את הבשורה – "ולבשתם את האדם החדש המתחדש בדעת כצלם בוראו. אשר אין בו יווני ויהודי ולא מילה וערלה ולא לועז וסקותי ולא עבד ובן חורין כי המשיח הוא הכל ובכול" (האיגרת אל הקולסים, 3, 10-11). חוטי החירות נטוו אט אט עד שהפכו בעת החדשה לאריג הגדול של זכויות אדם, כמו למשל בניסוח של מגילת העצמאות של ארה"ב: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהם הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר"

לרעיון החירות היתה השפעה רבה על תפיסתם של בני אדם את דתיותם. היה זה מרתין לותר שעיצב מחדש את הנצרות כדת בה מצפונו האישי ואמונתו האישית והישירה של האדם הפרטי היא הבסיס היחיד לקיום הדתי. לא עוד מתווכים ושליחים וכנסיות וכמרים. כל אדם, בכל מקום ובכל זמן צריך למצא את אלוהיו בפרשנותו האישית לכתבי הקודש. מכאן ועד הפרדת הדת מהמדינה וקביעת חופש הדת והמצפון כעקרון יסוד של מדינה מודרנית, המרחק לא רב, אמנם יעבור עוד זמן רב עד הקמתה של ארצות הברית והמהפכה הצרפתית, אבל הדרך כבר נסללה.

גם היהודים הם חלק מהסיפור הגדול. המחשבות אודות חופש הדת והפרדתה מיכולת הפיקוח והכפייה של המדינה איפשרה את מתן שוויון הזכויות ליהודים אולם לכך היה מחיר כבד. על מנת לאפשר ליהודים שוויון עליהם לוותר על תפיסתם האתנית, הלאומית, ולראות ביהדותם דת, ודת בלבד. משה מנדלסון בספרו 'ירושלים' וחכמי הסנהדרין של פריז יצרו את התשתית לכך. יהדותו של אדם אינה עוד הגדרה בלעדית אלא מרכיב אחד של הקיום, לצידה עולה בקרב יהודים רבים הזהות הלאומית המקומית שהיא חילונית ומשותפת לבני דתות שונות.

הפרק האחרון של הספר שכותרתו 'משמעות' מראה בצורה משכנעת איך הרעיון הדתי של היות האדם נברא בצלם אלוהים הופך להיות הבסיס של האתאיזם. האדם הופך בעצמו לאלוהים. פרסיקו מדייק, תופעת החילון המודרנית אינה נמדדת בספירת המשתתפים בטקסים דתיים, בהצהרות של בני אדם שהם מאמינים באלוהים או לא. מה שמתחלן, שהופך לחולין, הוא העולם, הדרך שבה אנו מתבוננים בעולם, מבינים אותו ופועלים עליו בעקבות התפתחות המדע והטכנולוגיה. "תהליך החילון הופך את העולם לניטרלי מבחינה דתית […] גם אלו שחיים באופן 'דתי' מתנהלים בעולם חילוני שבו המובן מאליו שלפיו פועלות כל מערכות החיים – כלכלה, פוליטיקה, מחקר, אפילו רומנטיקה – אינו כולל שיקולים חוץ-ארציים" (עמ' 249). ראו למשל את התגובות לאסון מירון. אמנם רבנים ניסו להעניק לאירוע משמעות דתית, אך נדמה שהקולות העולים בציבור החרדי היום מבקשים לחפש אשמים ארציים ולא אשמה דתית (כחוסר צניעות או אי הקפדה על נטילת ידיים). כלומר, הם מפרשים את האסון במונחים של חולין ולא של קדושה. לא יד ה' היתה כאן אלא ידם המגואלת בדם של עסקנים ורשויות.

בהקשר זה היה ראוי להביא את דברי הרמב"ם שמקומו נפקד מספרו של פרסיקו. הרמב"ם פותח את ספרו מורה נבוכים בתיאור צלם אלוהים שבאדם כיכולת השכלית שלו. עקרון זה משפיע כל השקפתו הדתית של הרמב"ם ובא לידי ביטוי נועז בתפיסת ההשגחה שלו. עד כמה השפיע הרמב"ם בזמנו על התפתחות התרבות המערבית? קשה להגיד. אך הוא בוודאי משפיע היום על היהדות ומאפשר חשיבה דתית מודרנית.

ההיסטוריה של הרעיונות שתוארה כאן, טוען פרסיקו, היא היסטוריה יהודית-נוצרית. רק למסורת זו יש את רעיון צלם אלוהים. היא אינה קיימת בדתות המזרח. האסלאם, הקרוב מאוד ליהדות ולנצרות וויתר באופן מובהק על רעיון הבריאה בצלם. הקוראן מתאר פעמים רבות את בריאת האדם אך לעולם הוא נוקט בגישתו של פרק ב בבראשית ולא מצטט כלל את רעיון הבריאה בצלם. הנה דוגמא: "ריבונך אמר למלאכים, עומד אני לברוא אדם מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה. כאשר אעצבנו ואפח בו מרוחי, השתחוו לו אפיים ארצה" (קוראן בתרגום אורי רובין, סורה 15, 28-29). תובנה זו מסבירה היטב את ההבדלים בין 'המזרח' המסורתי ל'מערב' החילוני.

חשוב להדגיש, התהליך המחשבתי אותו מתאר פרסיקו אינו תהליך הכרחי, תהליך שחייב היה להתרחש. מטבעם של רעיונות שהם מתפרשים בצורות שונות במהלך הדורות. יכול אדם להחזיק בתפיסת 'אדם בצלם אלוהים' ולא לקבל את שלל הרעיונות המודרניים שנבנו בעקבותיו. ובכל זאת, למהלך של פרסיקו חשיבות רבה מפני שהוא מראה כיצד נולד דבר מתוך דבר, כיצד רעיון אחד הוביל למשנהו והמשיך להשפיע עד ימינו. בכל פרשת דרכים במהלך ההיסטוריה היו פניות ומחלפים אך בתוך כל סבך הדרכים הללו אפשר לזהות דרך ראשית, עקבית המובילה מהעבר להווה. כדי לפענח זאת נזקק פרסיקו למכלול עצום של התרבות המערבית, ואת זאת הוא עושה בידענות רבה ובבהירות ראויה לציון. בעולם שבו חוקרים ומלומדים עוסקים בקוצו של יוד וכותבים בשפת סתרים מקצועית, מצליח תומר פרסיקו לצייר לנו במשיכות מכחול עבות ומרהיבות את ההיסטוריה של המחשבה המערבית מבראשית פרק א ועד ימינו.

את הספר חותם תומר פרסיקו באמירה הבאה: "צלם אלוהים עבורי הוא הבסיס להומניזם הרלגיוזי שבו אני מחזיק". שורות אלו דורשות פיתוח וביאור והן ראויות לפתוח בהן את ספרו הבא של פרסיקו.