אם תרצו, הן זו הגדה: החיפוש אחר טקסט וטקס ליום העצמאות
ארוחת חג בשעה 19:00 שבמהלכה תוקרא מגילת העצמאות, קישוט הבית בפרחים וירקות או הגדת עצמאות לקריאה ביתית עם 12 המכות שהנחית צה"ל על האויבים. התשובה לשאלה כיצד לחגוג את יום העצמאות עברה גלגולים רבים, ודווקא כעת רעיונות ותיקים צפים ועולים מחדש

ימים ספורים לפני יום העצמאות הראשון, הביאה הממשלה בפני הכנסת חוק לקוני הקובע את ה' באייר לחג לאומי. בניגוד לציפיות, החוק עורר דיון עמוק במליאה שנגע ביחסי ישראל והתפוצות, באופיו של המרחב הציבורי בישראל, בסמכות המכוננת של הכנסת ועוד. בין הדוברים התבלט חבר הכנסת בן-ציון דינור (1973-1884), שראה בחג הלאומי הזדמנות חינוכית יוצאת דופן, והציע ביחס אליו הצעות מרחיקות לכת:

אני סובר שחג זה הוא חג החירות, חג שיחרור האומה, חג קיבוץ גלויות… החג הזה צריך להיות כאחד החגים המקודשים בישראל. ראשית כל שבתון – ביטול מלאכה וחג בבית… החוק צריך לקבוע שבחג זה לא זו בלבד שבכל בית מתקיימת סעודה, אלא כמו בחג הפסח… מתאספות משפחות-משפחות וסועדות ביחד… יש לקבוע בחוק, שבאותו יום צריך להדליק אורות… גם המנהג של פרחים וירקות [לקישוט הבית] צריך להיכנס למנהגים של החג הזה… הריני מציע עוד דבר אחד… מן הצורך שבשנים הבאות תיכתב מגילת חירות ישראל.

דינור הדגיש בדבריו כי דפוסי החג שהוא מציע צריכים להיות מחייבים ולהיקבע בחוק, ובכך ביקש להפוך את הכנסת לסמכות מעין הלכתית הקובעת נורמות פעולה לעם היהודי כולו. גישתו ביטאה רעיון שהתגלגל בחוגי הציונות הרוחנית במשך שנים רבות. אחד-העם, ביאליק ואחרים שאפו שהציונות לא תשנה רק את היהודים אלא גם את היהדות ומתוך נקודת מוצא זו פיתחו רעיון מורכב שניתן לכנותו "הלכה לאומית" – כללי עשה ואל-תעשה מותאמים לעידן הלאומי, אשר יחליפו את ההלכה המקובלת ויבטיחו את הרציפות שבין הזהות היהודית המסורתית לבין הזהות הציונית המתעצבת.

תפיסותיו של דינור היו פועל יוצא של הביוגרפיה הייחודית שלו. הוא נולד בתחום המושב באימפריה הרוסית למשפחה חסידית שהחלה לעשות את צעדיה הראשונים אל עבר המודרנה. דינור קיבל חינוך יהודי מסורתי אך רכש גם השכלה כללית באופן עצמאי. כנער החל להתרחק מהקפדה על המצוות, אך במקביל יצא למסע לימוד בין הישיבות המרכזיות במזרח אירופה. בשנים הללו פיתח איזון עדין בין חילוניות אידיאולוגית לבין מסורתיות קפדנית, ובין תמיכה עקרונית בציונות ובתביעתה לעלייה לארץ לבין אמפתיה לחיים היהודיים בתפוצות. הוא הושפע באופן עמוק מאחד העם ומרעיונות שצמחו ב"חוג אודסה" בו הסתופפו ביאליק, ש. אנ-סקי, מנדלי מוכר ספרים ואחרים.

כיום, באופן רטרוספקטיבי, ניתן לזהות את תפיסותיו עם רעיונות מאוחרים יותר שראו ביהדות ציוויליזציה או תרבות לאומית וזכו לפופולריות בעיקר בארצות הברית, אולם בשנים שבהן פעל, הוא נחשב על-פי רוב לעוף מוזר. הוא קנה לעצמו מקום מרכזי בשל ידענותו ויכולות הניתוח המרשימות שלו, תפס תפקיד מרכזי באוניברסיטה העברית, כיהן כשר חינוך והוביל את חקיקת חוק חינוך ממלכתי, אך מעולם לא הצליח להיות בשר מבשרו של הממסד הישראלי.

בבחירות הראשונות הוצב דינור ב"משבצת אנשי הרוח" של מפא"י וכהונתו בכנסת הולידה שלל עימותים עם המפלגות הדתיות. בניגוד לרוח ההסכמית ולנטייה המפא"יניקית לפשרה בסוגיות של דת ומדינה, הוא לא היסס להיכנס לעימותים אידיאולוגיים ובשאלות שונות ביקש להנכיח גישות יהודיות-תרבותיות. עמדותיו אלו התבססו על פרשנותו הייחודית ליהדות ועל שאיפתו "להלאים" מנהגים וריטואלים ולהתאימם לרוח הזמן. כהונתו כחבר כנסת וכשר חינוך ביטאה ניסיון לעצב תרבות ממלכתית מחייבת, מעין "הלכה לאומית", שתקבע אורחות חיים ומנהגים במדינה היהודית החדשה. אחד משיאיה של פעילות זו בא לידי ביטוי בניסיונותיו העיקשים לעצב מחדש את יום העצמאות.

תרגיל ראשון בעיצוב תרבות ממלכתית: "הגדת העצמאות" ושברה

למרות שהצעותיו זכו לאוזן קשבת מצד חלק מחברי הכנסת וחלקים מהציבור, בסופו של דבר לא הצליח דינור להשפיע על אופיו של יום העצמאות. למרות המליצות הרמות והדימויים המסורתיים שליוו את הדיונים על החג, בפועל הוא עוצב כחג שונה לגמרי מהחגים היהודיים המסורתיים, ובמרכזו התקיימו חגיגות ציבוריות ברחוב. אולם לאורך כל שנות ה-50' ליוו את החגיגות חמיצות ואי-נחת שנבעו מתחושה שהחג החדש אינו אותנטי דיו וששמחת החג לא שוטפת את ההמונים.

כשמונה דינור לשר החינוך, היה זה אך טבעי שהוא ימשיך מאותה נקודה שבה עצר שלוש שנים קודם לכן. כבר בימיו הראשונים במשרד הוא הקים את "המועצה העליונה לתרבות" שתפקידה היה לגבש את התרבות הממלכתית ולהנחילה לאזרחים בכלל ולעולים החדשים בפרט. דינור התנגד מכל וכל לכפייה תרבותית, אך סבר שבעידן הנוכחי, לאור השואה מחד גיסא והקמת המדינה מאידך גיסא, תפקידה של המדינה הוא לעצב תרבות יהודית לאומית ולוודא שמסורות, ריטואלים ומנהגים מן הגולה עוברים לדורות הבאים. יחד עם זאת, תפיסתו של דינור את העם היהודי הציבה במרכז את המורשת המזרח-אירופאית ובין חברי הוועדות כמעט ולא היו ספרדים או יוצאי ארצות האסלאם.

במסגרת פעילות המועצה הוקמו ועדות שונות וביניהן בלטה "הוועדה לחינוך אזרחי ולסגנון חיים ישראלי". הוועדה ביקשה לטפל בצביון הציבורי של השבת והחגים, ובשלב הראשוני התמקדו חבריה בשתי משימות מרכזיות. ראשית, הם ביקשו לחדש את מפעל "עונג שבת" של ביאליק, שבמסגרתו התקיימו אירועים מיוחדים בשבתות כחלופה תרבותית לאלו שלא פוקדים את בתי כנסת. שנית, הם שאפו לשנות את אופיו של יום העצמאות כך שישולבו בו סעודות משפחתיות וכן "רגעי דומיה" לזכרם של הנופלים. חבר הוועדה, הפילוסוף שמואל הוגו ברמן, ציין כי יום העצמאות "יותר מדי מותאם לטעמם של ההמונים. כל אותם מצעדים, שהם אולי נחוצים… אינם יכולים לתת טעם לחג". הוא סבר כי "מחובתנו לחפש מהי התרבות המשותפת" העומדת בליבת הממלכתיות הישראלית ולטפח אותה.

ברוח רעיונותיה של הוועדה שידר בערב החג דינור נאום לאומה "בקריאה לקיים גם ביום העצמאות את מצוות התורה 'ושמחת בחגיך, אתה וביתך', בדרך שבה נהג ישראל מדור לדור לקדש מועדיו". הוא חזר על קריאתו לסעוד סעודה משפחתית, להדליק אורות לפרסום הנס ולקשט את הבית בירק, והציע לשלב באירוע קריאה של מגילת העצמאות והאזנה לנאומי החג של הנשיא וראש הממשלה.

הצעתו של דינור לא עוררה הדים, אך ימים ספורים לאחר מכן פעולה אחרת הובילה לעימות מקיף ולזעם רב. באותה הרוח של הוועדה ושל נאום השר הוציאה מפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל הגדה ליום העצמאות. ההגדה הודפסה בפורמט מהודר ובאלפי עותקים ונראה שכוונת מחבריה הייתה שהיא תשמש בעתיד לא רק את צה"ל כי אם את הציבור הישראלי כולו. ההגדה נכתבה בידי אהרן מגד ולמעשה הכניסה אל תוך התבנית של הגדת הפסח תכנים חדשים. היא פתחה במשפט "הנני מוכן ומזומן לספר עלילות מלחמת השחרור" המתכתבת עם הנוסח המסורתי הנאמר לפני קיום של מצוות עשה הקשורות במעגל השנה, ומקבילה לאופן בו נפתחת הגדת הפסח. בפסקאות הבאות הופיעו גרסאות מותאמות של כל חלקי הסדר ובהם "מה נשתנה", "והיא שעמדה", "ארבע בנים" ואף "שניים עשר מכות" המבוססות על מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות כמקבילה לעשרת מכות מצרים.

אולם בניגוד להגדה של פסח, המדגישה את פועלו של האל, הטקסט של מגד הציב במרכז את האדם וביתר שאת את הצבא – והעלים את האל כליל. הדבר מומחש ביותר במצלול של ההגדה, המושפע מהסיומת "נו" בגוף ראשון רבים (כבשנו, הצלנו, נלחמנו, הבאנו, עשינו). שיאה של מגמה זו בהכרזה בה הוחלף האל באופן מוחלט באדם: "לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח הכינו את האויב ויכולנו לו, כי אם על ידי צבא הגנה לישראל".

הציבור הדתי מחה כנגד מה שתפס ככפירה, והדברים הגיעו לכדי עימות בכנסת ובממשלה. בן-גוריון זעם אף הוא והורה לגנוז את ההגדה. לפי סיפור עיקש הנסמך על עדויותיהם של חלק מהנוגעים בדבר, נאספה ההגדה בשיטתיות לפי הוראת בן גוריון ועותקיה נשרפו. צה"ל התנער מהחיבור והדגיש כי הוא יצא לאור מבלי שאושר בידי הגורמים המוסמכים.

תרגיל שני בעיצוב תרבות ממלכתית: הסימפוזיון של דינור

פרשת "הגדת העצמאות" לא סתמה את הגולל על ניסיונותיו של דינור להשתמש במוסדות המדינה כדי ליצור מנהגים חדשים ביום העצמאות, ובשנים הבאות אלו המשיכו ביתר-שאת. מדי שנה הטיף דינור בנאומי רדיו לקיים סעודה משפחתית והשתמש במערכת החינוך כדי להפיץ את הרעיון. הוא אף ניסה להשתמש במנגנון ה"צנע" במסגרתו הוקצב מזון לכל משפחה כדי להשפיע על התפריט בחג ושכנע את "קול ישראל" לשדר מוזיקה המתאימה לסעודה משפחתית. אולם הרעיונות לא הצליחו להבקיע אל לב הציבור הישראלי. משפחות רבות אמנם ציינו את החג בסעודה, בתי-כנסת ומוסדות אחרים ערכו "קידושים", וקיבוצים ומושבים כתבו הגדות ופיתחו מסורות משלהם סביב החג (עוד על כך להלן) – אך תקוותו של דינור לפיתוח דפוסי חג ארציים או "הלכות לאומיות" נכזבה.

בראשית שנת 1955, כאשר דינור הבין כי הקדנציה שלו במשרד החינוך עומדת בפני סיום, הוא כינס סימפוזיון של אנשי רוח כדי לדון באופי החג. כבר בדיונים המקדימים הבהיר את עמדתו:

כל מה שהחג הולך ומתבגר, דמותו יותר ילדותית. תחילה רקדו מבוגרים, אחר כך נוער, בסוף רק ילדים. זה מסוכן. מרוב תכנון מוציאים את הנשמה. בהצעת התכנית אין משאירים זמן לאכול, לשתות, לשבת בבית. חצי שעה, בין 19:30-19:00, בערב יום העצמאות אפשר לנצלה לטקס בבית עם ארוחה. במשך חצי שעה זו אפשר לשדר את מגילת העצמאות, חזן יקרא קידוש לכבוד היום. יקראו אולי קטעים מתוך לקט שמחברים עכשיו… יאזינו לשידורי נאומיהם של הנשיא וראש הממשלה. את הטקס הביתי יסיימו בשירת שירים יחד עם הרדיו… זה ייתן דמות לחגיגה משפחתית, שצריכה להסתיים אולי על ידי קריאת קטע ספרותי מתאים.

כדי לא לחזור על טעויות העבר הוזמנו לסימפוזיון אנשי רוח מחלקים שונים של החברה וכן ראשי המערכת הפוליטית. אולם בין המוזמנים בלטו בהיעדרם עולים חדשים (ניצולי שואה ויוצאי ארצות האסלאם כאחד) וכן ישראלים שאינם יהודים.

בדבריו בסימפוזיון כפר דינור בטענות שהעלו גורמים דתיים כי קביעת דפוסי החג אינה מצויה בסמכותם של מוסדות המדינה: "אין בדעתי לשלול מן הרבנות את זכותה לקבוע את צורת החג לדעתה, אבל לפי ההלכה, אין ספק שהציבור מותר לו לתקן והוא צריך לתקן ולקבוע צורה מתאימה לחג. הכנסת קבעה את החג, ועל הממשלה, שהיא פועלת מטעם הכנסת לקבוע את צורתו".

למרות הוויכוחים העזים שהתגלעו בסימפוזיון ועל אף התנגדותם העקרונית של הפקידים שהיו אמונים על הוצאתם לפועל של אירועי יום העצמאות, החל משרד החינוך לפעול במלוא עוזו כדי לממש את החזון של דינור. אנשי המשרד יצרו תפריט חדש ובו מאכלי חג סמליים בשתי גרסאות – האחת מותאמת לחך המזרחי והשנייה לחך האשכנזי. בשיאה של הארוחה אף הוצע להכין "עוגת שבעת המינים" ולחתוך אותה באופן מיוחד שיסמל את קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ. דינור שידר ברדיו תכנית מיוחדת להכנה לקראת החג, לציבור הוצעו נרות מיוחדים לקנייה ולוח הזמנים הארצי הותאם במיוחד כך שהאירועים יחלו לאחר הסעודה. כמו ב-1952, גם הפעם נכתבה הגדה, אך מנסחיה כלכלו את צעדיהם בשום שכל ונמנעו מביטויים שנויים במחלוקת. הם שילבו בהגדה שירים פופולריים וטשטשו את הקשר בין החיבור החדש, שכונה "מקראי חג", לבין הגדת הפסח המסורתית.

אולם למרות ההכנות הרבות והמחשבה העמוקה גם הפעם נכשל דינור במלאכתו. בחוגי השמאל תקפו אותו על אימוצן של צורות חג "גלותיות". כך למשל נכתב במוסף הספרותי "משא" של עיתון "למרחב":

עיקר הבעיה כיום היא, לאמיתו של דבר, לא איך לעצב את החגים החדשים, שמקורם במאורעות שהתרחשו בימינו, אלא איך להפשיט את החגים הישנים מקליפותיהם הגלותיות ולהלבישם צורות חדשות, קרובות להווי החדש… כל ניסיון לכפות על חג זה, שהוא חג ראשון של מדינה משוחררת מעול גלות, צורות גלותיות, לחזור ולצקת את השמחה העממית לתוך צלחת בשר וירקות… הריהו ממילא ניסיון עקר, הנידון לגניזה, כי אין לו שום יסוד ושורש במציאות חיינו.

גם החוגים הדתיים לא רוו נחת מהתוצר המוגמר. יום לאחר פרסום החוברת כבר הזדרז לקבוע סגן שר הדתות זרח ורהפטיג, שנודע בדרך כלל במתינותו, כי "במגילה זו יש משום כפירה" משום שלא נזכר בה "שם שמים", תוך שהוא מתעלם מפרקי התהלים ששובצו בה. ורהפטיג הבהיר כי הבעיה נעוצה בכך ש"מקראי החג" היה תוצר ממלכתי דווקא: "היתכן שמשרד ממשלתי יוציא מגילה כזו כדוגמת הגדות הפסח של קיבוצים?". למחרת כבר דווח בעיתון "הצופה" כי הרב צבי יהודה קוק פרץ בבכי למראה החוברת וכי האירוע עורר התמרמרות רבה ש"מקיפה את כל חוגי היהדות הדתית ואף חוגים אחרים". הגדיל לעשות הפובליציסט שי"ן שקבע נחרצות: "פרסום זה אסור להכניסו לבית יהודי. ואם קנית והבאת אותו לתוך ביתך – הזדרז ובער אותו מתוך רשותך".

פרשת "מקראי חג" הובילה לדיון ציבורי ארוך ומקיף בו לקחו חלק גם כמה אינטלקטואלים בולטים. באופן טיפוסי לדינמיקה הפוליטית בישראל, לאחר שהפרשה סירבה לשקוע הכריז דינור כי ועדה מיוחדת תכריע את גורלם של "מקראי החג"; אך לבד מדיווח על מינוי הועדה בעיתונות לא מצאתי כל עדות למסקנותיה או לכך שהיא אמנם כונסה.

דינור סיים את תפקידו כשר החינוך חודשים אחדים לאחר מכן ועזב את המשרד כועס ומתוסכל. הוא לא חזר לעסוק בשאלות של תרבות ממלכתית ורק כאשר נשאל על הנושא בראיונות עיתונאיים ביקר בחריפות את מדיניות הממשלה, את הציבור הדתי ואת הציבור החילוני שהופכים את המסורת למנת חלקם של הדתיים בלבד ולא פועלים לשמר אותה ולהתאים אותה לעידן הלאומי. ביולי 1973, כשני עשורים לאחר האירוע, הלך דינור לעולמו. דבר מותו, בגיל מופלג יחסית, התקבל במשיכת כתפיים. הידיעות בשולי העיתונים הדגישו את כהונתו כשר החינוך, את מחקריו כהיסטוריון ואת תפקידו בייסוד "יד ושם". אף לא אחד מהמספידים עמד על יחסו הייחודי לתולדות ישראל ולמסורת היהודית, שהקדים מבחינות רבות את זמנו. למרות הירושה הספרותית העצומה שהותיר דינור ועל אף המאמצים הכנים שהשקיעו הממשלה, האוניברסיטה העברית ותנועת העבודה בשימור זכרו, שמו ותפיסת עולמו שקעו בתהום הנשייה.

 הכישלון הממלכתי אל מול ההצלחה הקהילתית

כישלונו המהדהד של דינור בניסיונו לייצר "הלכות לאומיות" שיהלמו את יום העצמאות עומדת בסתירה להצלחתן של קהילות שונות, בעיקר בקיבוצים ובמושבים, בהם האוכלוסייה הומוגנית יותר, ליצור טקסים, אירועים והגדות לחג. תוצרים תרבותיים אלו התעצבו ממש באותן השנים לכל אורכה של הקשת הפוליטית והדתית בישראל. הם הציגו איזונים משתנים בין מסורת וחידוש, זכו להצלחה רבה לאורך שנים ורק לעתים נדירות עוררו דיון או ביקורת.

דוגמה מעניינת במיוחד היא הגדת יום העצמאות של גבעת ברנר (המכונה "מגילת חג"). ההגדה נכתבה בשנות ה-50' ונעשה בה שימוש מדי שנה. על אף שהיא מזכירה מאוד את ההגדה שהוציא דינור ב-1955, היא לא עוררה מעולם ויכוח מאחר שהיא לא התיימרה לעצב את התרבות הממלכתית, אלא להתאים רק לטעמם של חברי הקיבוץ. עד היום בני הקיבוץ גאים מאוד בהגדה המחברת בין הסיפור הלאומי הרחב לסיפור המקומי. הם משלבים את הקריאה בסעודה, משבצים בה קטעים אמנותיים בהכנת שכבות הגיל השונות ושומרים על מתכונת הסדר באדיקות.

גם הגדות שנכתבו מתוך תפיסה דתית יותר כמו הגדה של המשמרת הצעירה של המפד"ל או הגדה של ארגון הנשים הציוני-דתי "אמונה" זכו להצלחה לא מבוטלת, ובקהילות דתיות שונות בארץ ובעולם נהוג סדר יום העצמאות לפי הגדה או אסופה שהוכנו במיוחד לשם כך. לעומת זאת, כל ניסיון דומה של גוף ממלכתי (צה"ל, משרד החינוך, מרכז ההסברה) נתקל בהתנגדות עזה.

ההגדות והטקסים המקומיים לא שאפו לייצר "הלכה לאומית" או מנהגים ארציים, ויש לשער כי אילו ניסו יוצריהם לשווקם כריטואל המתאים לחברה הכללית הם היו נתקלים בהתנגדות ומעוררים ויכוח. כל אחד מתוצרי התרבות הללו נבנה על פי האיזונים המדויקים המותאמים לקהל היעד שלהם והם בהכרח לא מתאימים לקהלי יעד אחרים.

בשנים האחרונות זוכה רעיון הגדת יום העצמאות לעדנה מחודשת. כמה קבוצות צעירים הקשורות לעולם ההתחדשות היהודית יצרו הגדות משלהן ליום. הדוגמה המרכזית בהקשר זה היא חבורת "מספרים עצמאות" שפועלת בירושלים והחל מ-2016 יצרה כמה גרסאות של הגדות שיוצאות לאור מדי שנה. בשנת הקורונה, בה לא התאפשרו בחג אירועי חוצות, זכו הגדות יום העצמאות לפופולריות רבה. אולם המבחן המעניין לטקסטים הללו יהיה המעבר מקהל יעד מוגדר ומצומצם לקהל יעד רחב ומגוון הרבה יותר. כך או כך, כותביהן של החוברות מן השנים האחרונות בנו אותן מראש באופן פלורליסטי הרבה יותר – לא כטקסט סגור אלא כאסופה של קטעים ולצידם הצעות טקסיות.

בין תרבות ממלכתית לתרבות קהילתית

סיפורן של הגדות העצמאות הוא מקרה בוחן מעניין ביחס לתפר שבין תרבות ממלכתית לתרבות קהילתית. הממלכתיות מיסודה ביקשה לטפח את המרחב המשותף ואת הטוב המשותף לכלל אזרחי המדינה. מעצביה של הממלכתיות התמקדו בספירה הציבורית הארצית, תוך הדגשת החידוש שבעצם קיומה של ספירה כזו, שהיא אחד מן החידושים הגדולים של המדינה יהודית. הוגיה ומעצביה של הממלכתיות הדגישו את טיבה כזהות אזרחית ולא נתנו את דעתם על מערכת היחסים שבין זהות זו לזהות הקהילתית.

בהקשר היסטורי זה פעל גם דינור לשמר ולהתאים את המסורת היהודית להווה הלאומי דרך מסגרת התרבות הממלכתית. כהיסטוריון, הוא העמיק לחקור את הקהילות היהודיות בתפוצות וראה בהן מסגרות קדם-ממלכתית חלקיות שהיו טובות וחשובות לשעתן. נראה שמבחינת דינור, עם הקמת המדינה ויצירתה של זהות אזרחית רחבה, צריכה הייתה הזהות הקהילתית המובחנת להיעלם ולפנות את מקומה לתרבות הממלכתית. קהילתיות וממלכתיות נתפסו כשני הפכים והמסגרת הקהילתית נתפסה כפרטיזנית ולא מתאימה.

בחלוף השנים, ועם התרחקותנו מהרגע המהפכני בו הוקמה המדינה ונוצר לראשונה מרחב משותף וספירה ציבורית, ראוי לחזור ולהרהר על טיבה של מערכת היחסים בין הזהות הממלכתית הרחבה לזהות הקהילתית המצומצמת יותר, ולתהות אם אמנם מדובר בשני הפכים. בשנים האחרונות עוד ועוד קהילות יוצרות לעצמן הלכות, ריטואלים ומנהגים קהילתיים, המחברים בין העבר להווה ובין המסורת לתנאים המשתנים. העולם המתפתח והמתרחב של ההתחדשות היהודית חוזר שוב ושוב (במודע ושלא במודע) לתפיסותיהם של אחד-העם, ביאליק ודינור, אך עתה המסגרת המארגנת אינה מדינתית-ממלכתית אלא קהילתית ומפעם לפעם נשמעות תביעות להעתיק את שדה הפעולה למסגרות ממלכתיות רחבות.

אולם כפי שמדגים היטב מקרה הבוחן של הגדות יום העצמאות, ניסיון לעצב תרבות לאומית במסגרת ממלכתית הוא פתח למלחמת תרבות וסופו הוודאי הוא כישלון. בניגוד לתפיסתם של מעצבי הממלכתיות, טיפוח הקהילה אינו פוגע ביצירת המרחב המשותף אלא להפך. באופן פרדוקסלי, דווקא המסגרת הקהילתית, המצומצמת יותר, מתגלה כפרודוקטיבית מאוד ביצירה של תרבות לאומית וכך מקדמת את הזהות האזרחית המשותפת.

השארת תגובה