והארץ תשקוט. עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים
ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס האחד, אין שני נתן אלתרמן, מגש הכסף

השורות האלה הן בעיניי השורות המופלאות והעוצמתיות ביותר של התנ"ך הנכתב מאז ראשית הציונות, ומתעד את שיבת ציון השלישית (אחרי אלו של עולי מצרים ועולי בבל). אכן, נס שאין כדוגמתו בתולדות העמים – שבו אומה לא רק חוזרת למולדתה ומחדשת בה יישות ריבונית אחרי קרוב ל-2,000 שנה, אלא עושה זאת שלוש שנים בלבד אחרי טבח ללא תקדים, שהשמיד שליש מבני עמה, והשאיר את בניה מצולקים לדורות רבים.

רבים וטובים מבקשים להדגיש בעשורים האחרונים שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא למרות השואה. יש בזה כמובן אמת, אבל עצם העובדה שצריך לחזור ולטרוח על האמת הזו מעידה שהיא אינה כל האמת.

המדינה הוקמה לא רק בגלל ציונות ההצלה ההרצליאנית, אלא גם מתוך רצון להקים מרכז תרבותי-רוחני לעם היהודי, כמו שחשב אחד העם. אבל אין ספק שהיסטוריית האסון היהודי, ולא השאיפה התרבותית, הייתה הגורם המשמעותי בין השניים.

לא רק שאלמלא השואה, כנראה שהקהילה הבינלאומית לא הייתה מתגייסת בתמיכה רחבה כל-כך לתמיכה במדינת היהודים; גם המסות של העם היהודי לא הגיעו לכאן לפני השואה. וכשמתבוננים לעומק – גם העליות הראשונות, אלו הנחשבות "אידיאולוגיות", לא באו לעולם אלא אחרי פוגרומים: העלייה הראשונה אחרי הפרעות ברוסיה המכונות "סופות בנגב"; העלייה השנייה אחרי פוגרום קישינב, והעלייה השלישית אחרי מוראות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית.

אלמלא תודעת הבטחון הקיומי המעורער, לא רק שהרצון להקים מרכז תרבותי-רוחני לא היה מביא לכאן כשלעצמו את המוני היהודים; ספק אם אפילו היה בו כדי להצדיק מוסרית מחיר דמים כבד כל כך, שלנו ושל אויבינו גם יחד.

המצווה התרי"ד

אבל תודעת הנס היא לא רק סיבה להתרגשות מצמררת בימי זיכרון ועצמאות. היא קודם כל צריכה לחייב קוד התנהגות בכלל ימות השנה, ברוח המצווה התרי"ד של הפילוסוף אמיל פקנהיים. המצווה העליונה ביותר של העם היהודי בעידן הנוכחי: לשמור ולטפח את עצם הקיום הלאומי; בוודאי זה הריבוני, אבל גם זה החי בתפוצות. המצווה הזו היא שצריכה לעמוד במוקד ההתייחסות לכל סוגייה מסוגיות חיינו הלאומיים: סוגיית "השטחים" צריכה להיבחן בראש וראשונה באמצעות השאלה האם השליטה בהם תורמת לקיום הלאומי הריבוני או פוגעת בו; סוגיות דת ומדינה צריכות להיבחן לפי השאלה האם עמידה על קוצו של יו"ד הלכתי תורמת לקיום הלאומי או פוגעת בו; וכלל דמותו של השיח הציבורי שלנו צריכה גם כן להיבחן באמצעות הפריזמה הזו.

לצידה, צריכה להתקיים גם מצוות התרי"ד האנושית: "וזכרת כי עבד היית בארצו של היטלר", ואת הפגיעה שפגעו בך לעולם אל תפגע באחרים.

כשיש התנגשות בין שתי מצוות התרי"ד, דרושה בחינת כל מקרה לגופו ואיזון מידתי ביניהן. אבל במקרים רבים אין בהכרח התנגשות ביניהן, ואז החובה העליונה היא לשמור על שתיהן.

המושכלות האלה, כך נדמה, היו בבחינת קונסנזוס בעשורים הראשונים שאחרי השואה. אבל מאז עברו כמעט שמונה עשורים; מדינת ישראל גדלה והתחזקה, וליבנו קהה ונעשה גס. בעל הנס עדיין מכיר בניסו, אבל בעיקר בימי זכרון ופחות בחיי היומיום.

אנשי ימין חושבים שגם בהתמודדות גורלית מול איראן הדבר הדחוף ביותר הוא לשסע את הקיום הלאומי, מול עם ועולם, למען מאחז כזה או אחר; ואנשי שמאל מאמינים שמדינת ישראל צריכה לגלות סימני "מוסר יהודי" עליון (שבפועל, אינו אלא מוסר נוצרי) גם כשהיא מתמודדת עם אויבים אכזריים. גורמים דתיים משוכנעים שהם צריכים לשמר קוצו של יוד של הלכה כלפי יהודים מלאים בתודעתם, שכל חטאם הוא שאינם נחשבים כאלה לפי ההלכה, או כלפי יהודים שחטאם הוא מימוש הזהות והמסורת היהודית בדרך שונה מזו האורתודוקסית. ולא איכפת להם אפילו לקרוע את עם ישראל לשם כך. ומעל כולם – יותר מדי יהודים, מכל המחנות, בטוחים שכבר הגענו למנוחה ולנחלה באופן כזה שכבר מותר לחרף ולגדף, לשנוא ולתעב, אנשים שבסך הכל חושבים אחרת מאיתנו על הדרך הנכונה להבטחת קיומנו ושגשוגנו.

לביטוי "הנס האחד, אין שני" יש כפל משמעות: הוא קודם כל ביטוי של גאווה על נס שכמותו לא קרה בהיסטוריה לשום עם אחר, אבל הוא גם ביטוי של אזהרה: אם הנס האחד לא יישמר, לא בטוח שיבוא אחריו נס שני. ראו הוזהרנו.

• המאמר הופיע לראשונה בעיתון "מקור ראשון".