פרופ' חזקי שוהם, אתה חוקר היסטוריה ותרבות ישראלית. ערב יום העצמאות, מעניין להבין מאיפה התחילה בכלל מסורת הנפנוף והמנגל הישראלי.
"בימים של הקמת המדינה ואחריה, היה מתח בין ניסיונות המדינה להנחיל סיפור לאומי וערכים לאומיים לציבור הרחב באמצעות טקסים למיניהם, לבין פעולות של העם שנעשות מלמטה, מהשטח. ניסיונות המדינה לא ממשו תפסו, ובתחילת שנות ה־50 יום העצמאות היה יום של שעמום. אנשים ישבו בבית ולא ידעו מה לעשות.
"לקראת סוף שנות ה־50 החלה להיווצר באופן ספונטני תרבות של פיקניק. אנשים החלו 'לפלוש' לגינות ציבוריות, לפארקים עירוניים, לחופי ים – ומאוחר יותר, בשנות ה־60, גם ליערות קק"ל. חשוב לזכור שביישוב בתקופת המנדט, פיקניק כלל לא היה חלק מתרבות הבילוי. רק אחרי תהליך מאוד ארוך, המנגל הפך להיות מעין סמל של יום העצמאות".
אלא שהמדינה והאליטות לא התלהבו מהמנגל בתור הסמל הלאומי ליום העצמאות.
"נכון – העשן, הלכלוך, הרעש, כל אלה נתפסו כדבר המוני, וולגרי. בשנות ה־80 עוד היה מי שנאבק בתופעת המנגלים, ונרשמו ניסיונות למפות את התופעה ולהגבילה. אבל בסוף שנות ה־80 המנהג הזה התקבע בתרבות הישראלית, והמנגל הפך לבילוי האולטימטיבי בסופי שבוע וחגים, ולסמל לאומי של ממש ביום העצמאות".
עוד לפני כן, המנגל יצר כאן הבדלים מעמדיים.
"הפיקניק לא נתפס כתרבות בילוי נעלה, ובשנות ה־60 התחילו להצמיד אליו טיולים, למשל. אבל כדי לקיים טיול נדרש רכב. וכך, אנשים מהמעמד הבינוני והעליון, ברובם אשכנזים, נסעו לטיול משולב בפיקניק, בשעה שאנשים ממעמדות נמוכים נאלצו לבלות בסמוך למקום מגוריהם – בגינה השכונתית או בפארק העירוני. אלא מה? בדרך כלל המעמדות הנמוכים מחקים את הרגלי הבילוי והפנאי של המעמדות הגבוהים. במנגל קרה בדיוק ההפך: המנהג זרם מלמטה למעלה ואומץ על ידי המעמדות הגבוהים".
גם השם "מנגל" מעיד על פערי מעמדות.
"מנגל נתפס ככינוי עממי, בניגוד לברביקיו למשל, שנחשב יוקרתי יותר. ושוב: היית מצפה שדווקא המילה ברביקיו תתפשט בציבור, כי היא מילה עם ניחוח קוסמופוליטי, אמריקני, יוקרתי – אבל קרה ההפך: המילה ברביקיו כמעט נעלמה, והציבור יודע שהחובה הלאומית היא לעשות מנגל, כמובן".
הרבה תוכן יחסית לתופעה פשוטה שכזאת.
"בפיקניק ובמנגל יש המון תוכן, וזו בכלל לא תופעה ריקנית בעיניי. לדעתי זה יושב על סיפור העומק היהודי שהיטיב לנסח הסטנדאפיסט האמריקני ג'רי לואיס, שהגדיר כך את החגים היהודיים: 'ניסו להרוג אותנו, שרדנו, ועכשיו – יאללה לאכול'. המנגל הוא עדות לכך, אם תרצה, שניסו להרוג אותנו ועכשיו – יאללה לאכול. אגב, האליטה נוטה לעיתים לקשר את המנגל עם דמות 'הישראלי המכוער' ועם תסביך הלבנטיניות של הישראלים מכל העדות. אבל האמת היא שהקישור של המנגל עם מזרחיות אינו נכון היסטורית, כי צליית בשר בחוצות לא היתה צורת בילוי מקובלת בלבנט, זה לא בא משם".
אז מאיפה?
"לי ידוע על חמש מדינות בעולם שחוגגות את היום הלאומי שלהן באמצעות צליית בשר בחוצות: ארה"ב, דרום אפריקה, ארגנטינה, אוסטרליה וישראל. מה משותף למדינות הללו? הן הוקמו על ידי תנועות לאומיות מתיישבות, כלומר לא מדינות בעלות היסטוריה של עם שיושב על אדמתו.
"אתוס ההתיישבות שלנו מתאים לצורת החגיגה שהונחלה בישראל, והגיעה בעיקרה מארה"ב, אך עברה כמובן שינויים סביבתיים. האמריקנים עושים ברביקיו בעיקר בחצר הבית הפרטי, עם מכשיר ברביקיו משוכלל, כי אתוס ההתיישבות האמריקני הוא אינדיבידואלי – החלוץ, הקאובוי. בישראל, לעומתם, אתוס ההתיישבות הישראלי הוא קולקטיבי – קיבוצים, מושבים וקהילות שמתיישבות ביחד – ולכן אנחנו צולים בשר בעיקר במרחב הציבורי".
ובכל זאת, בישראל המנגל נתפס כסמל לאומי דווקא בדימוי המזרחי שלו, ולא בדימוי האמריקני, הקוסמופוליטי, כאמור.
"יותר מאשר תיאור היסטורי של מקור המנגל, זה מעיד על הדימוי העצמי העממי של הישראלים, וזה נכון לכל המעמדות והעדות, ועל האתוס הישראלי שעוין מאוד התנשאות, סנוביות. הדימוי המזרחי של המנגל מגיע מההיסטוריה המקומית של הפיקניק בתור בילוי שמקורו במעמד הנמוך. אבל האמת היא שצליית בשר היא צורה בזבזנית של הכנת בשר, המתאימה לחברת שפע, שאליה הפכנו בשנות ה־80 – שהיתה התקופה שבה המנגל הפך לסמל לאומי".
"תנועות לאומיות בעולם אוהבות להשתמש בסימבוליקה של אש, והתנועה הציונית לקחה את זה לכיוון של הדלקת המשואות. אגב, זה טקס יחסית חריג בעולם מבחינת אהדת הקהל. זו מסורת שנוצרה ב־1952 על ידי המדינה.
"בשנה הזו קרה אירוע מכונן, שבפרספקטיבה של שנים נתפס אפילו כביזארי במידת מה. בן־גוריון היה בחו"ל ביום העצמאות באותה השנה. הוא לא מאוד העריך טקסים, ויו"ר הכנסת דיבר במקומו. כך נוצר הנוהג שראש הממשלה לא מדבר בטקס. עד כדי כך זה היה אקראי. בעיניי זה מנהג טוב דווקא בגלל האקראיות הזו, וחבל לי שהוא בוטל ב־2018 בגלל עניינים פוליטיים. יש משהו יפה בעצם קיומן של מסורות ארוכות שנים, ולדעתי – המהלך הזה סדק במעט את הקונצנזוס שיש מסביב לטקס, שהוא אחד מהחביבים על הישראלים, וזוכה לכ־70 אחוזי רייטינג".
מדוע לדעתך הטקס כה פופולרי?
"זה לא בהכרח בגלל שיש בו מיצג מרהיב, כי הרי קיימים ברחבי הגלובוס מופעים מרשימים יותר. הפופולריות שלו קשורה לכך שבישראל, באופן חריג ביחס לעולם, החגים מתחילים בערב ולא בבוקר – בהתאם ללוח העברי. בארה"ב, למשל, אדם הולך לישון ב־3 ביולי ומתעורר בבוקר לתוך החג. אין מעבר דרמטי אל כניסת החג כפי שאנחנו חווים אותו. זה נכון בכל החגים והמועדים, אבל במיוחד במעבר מיום הזיכרון לעצמאות.
"לרבים מאיתנו יום הזיכרון הוא היום הקשה ביותר בשנה, ואנשים מרגישים שהם לא יכולים לעבור מיידית ליום העצמאות בלי לעבד דברים. טקס הדלקת המשואות עונה בדיוק על הצורך הזה – יש סדר פעולות שמרכך את המעבר החריף מיום הזיכרון ליום העצמאות, למשל הנפת הדגל ונאום יו"ר הכנסת".
בעבר ראינו שהטקסים המרכזיים אופיינו בפומפוזיות מסוימת, היום אנחנו עדים גם לטקסים אחרים, אלטרנטיביים, טקסים שנויים במחלוקת. איזה תהליך זה מראה שעברה החברה הישראלית?
"זה מראה שהתבגרנו, ושהחברה הישראלית הפכה להיות בטוחה יותר בעצמה ובקיום שלה. היא יכולה להרשות לעצמה להיות יותר מגוונת ולא לדבר בקול אחיד".
ישעיהו ליבוביץ האשים בעבר את הרבנות הראשית בכך שלמנהגים שקבעה ליום העצמאות אין באמת משמעות הלכתית. האם קיימים אלמנטים דתיים בחגיגות העצמאות? ועד כמה יש שם "מסורות מומצאות", כפי שאתה מכנה זאת באחד ממאמריך?
"תראה, לכל מסורת יש מישהו שהמציא אותה, ואני חושב שליבוביץ הציג תמונת עולם שטחית בעניין הזה. המחשבה שלו, כאילו מסורת היא דבר קבוע שאינו משתנה, לא עומדת במבחן הביקורת ההיסטורית הבסיסי ביותר. מנגד, גם אני חש משהו מאוד מלאכותי בסדר שקבעה הרבנות הראשית ליום העצמאות".
בוא נשוב ונדבר על אחת השאלות המעניינות ביותר: מדוע בעצם מצמידים מלכתחילה את יום הזיכרון ליום העצמאות? הרי אין לכך אח ורע במקומות אחרים.
"במבט השוואתי, ההצמדה הישראלית הזו היא תמוהה, חריגה ומוזרה. רוב המדינות בעולם, כולל מדינות ערב, אירופה ואמריקה – מפרידות את יום הזיכרון מיום העצמאות. בדקתי איך התקבעו כך ימי הזיכרון והעצמאות – ומה שגיליתי הפתיע אותי מאוד.
"ראשית, במשך שנים המדינה כלל לא קבעה רשמית את יום הזיכרון. הוא נקבע בחוק רק בשנת 1963. ביום העצמאות הראשון, בשנת 1949, התקיימו במקומות שונים בארץ טקסי זיכרון ספונטניים. זה יצר מצב שבו במקומות מסוימים מתחילות חגיגות, בעוד במקומות אחרים נערכים טקסי זיכרון. אט־אט נוצר נוהג של קיום אותם טקסי זיכרון לפני יום העצמאות, דווקא במטרה להפריד את טקסי הזיכרון מהחגיגות; כך, טקסים אלה הפכו ליום הזיכרון כפי שאנחנו מכירים אותו כיום".
זה גם מראה על תנועה מלמטה, ערבוב של שמחה ועצב, דפוס ותיק שמאפיין את העם היהודי.
"נכון, למשל חתן ששובר כוס בחתונתו כדי להזכיר את חורבן ירושלים. או שבחגים, בבית הכנסת, אחת התפילות המרכזיות היא 'יזכור'. יש משהו בדנ"א היהודי שמרגיש בנוח עם ערבוב של עצב ושמחה".
זה נכון בעיניך שימי הזיכרון והעצמאות יהיו כה סמוכים?
"אני לא רואה אופציה אחרת. הבעייתיות ברורה, אבל זה התקבע כל כך חזק בתרבות שלנו, בפסיכה הישראלית, והיהודים יודעים להתמודד עם זה".
פעם השכול היה מופנם, אולי מצומצם יותר. היום זה לא כך.
"יש בזה משהו. הימים הלאומיים היו אמורים להציג מעבר הדרגתי מעצב לשמחה: להתחיל ביום השואה, להמשיך ביום הזיכרון, ובסוף להגיע ליום העצמאות בתור השיא הדרמטי. בפועל, הקליימקס הרגשי הוא יום הזיכרון ולא יום העצמאות, שבו יש סוג של התפרקות מהמתח והמועקה של יום הזיכרון. בעיניי זה מצביע על הלך רוח פסימי בחברה הישראלית.
"אני חושב שכחברה, אנחנו נותנים לשכול מקום סמלי מוגזם בנרטיב הלאומי, שלפעמים הופך לפסימי יתר על המידה. אז כן, הטון הדרמטי של יום הזיכרון בעיניי קצת מוגזם ביחס לפורקן של יום העצמאות, אבל מובן שזה לא אומר שאני לא מתאבל ביום הזה".
הצפירה היא עדות נוספת לטון הדרמטי, ומהווה, אולי, תקדים עולמי.
"לא ידוע לי על עוד הרבה מדינות בעולם שמשמיעות צפירה באופן הזה, שמשתלט לחלוטין על המרחב הציבורי, עוצר את החיים לדקה או שתיים, ומכריח כל אחת ואחד מאיתנו לעמוד דום. בחו"ל מדברים על הזיכרון, אבל בישראל יש כפייה של ממש. גם המרחב הפרטי נעצר לחלוטין – אין פרסומות, כל המשדרים מוקדשים לנושא, הטון והמוזיקה משתנים. זה דפוס יהודי טיפוסי שמחדיר בכוח את הזיכרון אל רשות הפרט".
השתמשת במילה כפייה. זו מילה קשה.
"זו כפייה דתית של הדת האזרחית, דת שנהנית מקונצנזוס כללי כמובן; חשוב לומר שלמדינות יש את היכולת והאפשרות לעשות זאת, וזה בסדר: מדינה יכולה לעצב ימי זיכרון כראות עיניה. המעניין ויוצא הדופן כאן הוא הכפייה של הדבר על רשות היחיד. אם תיקח את ארה"ב לדוגמה – הרי ששם לא היו מעיזים בכלל לחשוב על זה".
בהקשר של ארה"ב, מעניינת ההשוואה למדינות אחרות, אולי דווקא ביחס לימי העצמאות השונים. כך, למשל, בישראל מעוגן יום העצמאות בחוק יסוד. זה הנוהג גם במדינות אחרות?
"זה חשוב בעיקר למדינות צעירות. אולי בישראל של 1948 היתה חשיבות שיהיה ליום הזה עיגון בחוק, אולם ב־2021 לא זה המצב, ולדעתי לא היה צורך של ממש לעגן זאת בחוק הלאום. בעניין זה, חשוב לדעת שיש מדינות שבהן אין יום לאומי של ממש. בשבדיה, למשל, אין יום עצמאות. זו ממלכה שקיימת משהו כמו אלף שנים, ואין להם מושג מתי הם זכו לעצמאות, מתי נוסדה המדינה. במהלך המאה ה־20 הם יצרו שם בהדרגה יום לאומי שחל, לא במפתיע, בחודש יוני – כשאפשר לצאת החוצה ולחגוג. הם גם מצאו קרב חשוב כלשהו מהמאה ה־16 שהתאים לזיכרון".
כשאתה אומר "יצרו", אין הכוונה דווקא למדינה עצמה, לשלטון.
"נכון, במדינות רבות אלה דברים שמחלחלים מלמטה, בדומה לישראל. כוחה של המדינה לקבוע יום לאומי, וחגים בכלל, הוא מוגבל, ומה שקובע הם תהליכים חברתיים למיניהם. בפינלנד, למשל, יום העצמאות חל בחודש דצמבר. בתקופה זו מזג האוויר הוא בלתי אפשרי, ולכן יש ליום הלאומי אופי חמור־סבר ורציני, קצת דומה ליום הזיכרון שלנו. תנסה לחשוב מה היה קורה אם האו"ם היה מכריז שהמנדט הבריטי מסתיים בדצמבר, ולא במאי. ייתכן שהתרבות שלנו היתה נראית אחרת לגמרי. וזה אומר אחת משתיים: או שלא היינו עושים על האש, או שיום העצמאות היה הופך לבעל חשיבות פחותה ביחס לחגים אחרים. שער בנפשך".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
