בקשתו של שר החינוך לבחון מחדש את הבחירה של חוקר המתמטיקה פרופ' עודד גולדרייך לקבלת פרס ישראל הביאה לכך שלא ניתנה לחוקר האפשרות להשתתף בטקס ביום העצמאות. העילה: גולדרייך חתם על עצומת אקדמאים הפונה לפרלמנט הגרמני לבטל את ההגדרה של תנועת החרם על ישראל, ה-BDS, כתנועה אנטישמית. הטענה הייתה שהקריאה לסנקציות כלפי מדינת ישראל בשל מדיניותה בשטחים מהווה פעולה פוליטית לגיטימית ולא ביטוי לאנטישמיות, האסורה על פי החוק הגרמני. הבקשה לשלול ממנו את הפרס לאור עמדותיו אלה מסמנת את הרוח ששוללת מכל וכול התנגדות למערכת, ולא רואה בה תרומה לחברה.

במבט של שנים לאחור, הפולמוס סביב הענקת פרס ישראל לפרופ' ישעיהו ליבוביץ מדגיש עד כמה גם עמדות שנתפסות כקיצוניות לזמנן ("יודונאצים") יכולות להיות בעלות ערך ולתרום לשיח הציבורי בטווח הארוך. ליבוביץ הוא ללא ספק אחד ההוגים החשובים והמקוריים שקמו בישראל בדורות האחרונים. עמדותיו המתנגדות לקונצנזוס בזמנו מפרות את השיח עד היום, ותרומתו לחידוד רעיונות פוליטיים-תיאולוגיים מעמיקה את הדיון לא רק של מצדדיו, אלא גם את של מתנגדיו.

נדמה שכבר התרגלו לרוח הממדרת הזאת, שקידמה בעוז השרה מירי רגב בתקופת כהונתה כשרת התרבות. ואולם, חוסר ההתנגדות של כלות וחתני הפרס השנה מדאיג. סביר להניח שלפחות כמה מהאקדמאים מקבלי הפרס חשבו שלא נכון לשלול אותו מגולדרייך, ובכל זאת הם בחרו לשבת בטקס בשקט, ללחוץ יד ולא להביע מחאה.

שעתה העלובה של האקדמיה

לפעולת התנגדות יש ערך גם אם היא רפה ולא אפקטיבית. עצם ההצבעה על עוולה יש בה חשיבות תרבותית. "התנגדות" במובן שיחס לה הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, היא בראש ובראשונה פעולה החותרת תחת ה"מובן מאליו" השקוף של השיח ההגמוני. התנגדות שכזאת הייתה מצופה יותר מכל מהחוקרים שבאים מתחום מדעי הרוח. זוהי, אם כן, שעתה העלובה של האקדמיה.

נראה שהאקדמיה בישראל מייצרת בעיקר אינטלקטואלים מצומצמים, שיכולים להיות מומחים גדולים לתחומם – אנשים שהתעמקו באופן מעורר השראה בנושא שמעניין אותם ויש לו גם ערך חברתי. אולם האקדמיה נכשלת ולא מייצרת אנשי תרבות בעלי שאר רוח, שיכולים לנסח עמדה בנושא אקטואלי אקוטי לחברה.

יוצאת מכלל זה הייתה הבימאית מיכל בת אדם, שבחרה לייצר פעולה של התנגדות בטקס עצמו. לאחר שקיבלה את הפרס מידיו של שר החינוך, היא לקחה מהמנחה את המיקרופון והביעה צער על כך שאחד מהזוכים נעדר מהטקס. אמנם הייתה זו פעולה מינורית של התנגדות בשפה רפה, ובכל זאת בת אדם בחרה להנכיח את הנושא ולא לתת לו להישאר שקוף. זה לא מספק, אבל זה כן משמעותי.

לא מפתיע הדבר שדווקא אומנית יוצרת בחרה לעשות פעולה מחאתית בטקס. לעומת העולם האקדמי המצומצם והמנותק, דווקא תחומי האמנות והתרבות מבוססים עדיין על הערך של ביקורתיות שפועלת מתוך מחויבות לחברה. לא בכדי תנועות טוטליטריות מודרניות תמיד התעמתו עם עולמות התרבות של החברה שבה פעלו.

הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה מצא שהעקרונות העיקריים המייצרים יוקרה בשדה האמנות הם חדשנות ומרד. שרה חינסקי, תאורטיקנית האמנות הישראלית, עמדה על כך שהמונח "מרד" שימש כלוז המרכזי שסביבו התכונן בראשיתו שיח האמנות בישראל. האוצרת תמי כץ-פרימן הצביעה על נטייתם הביקורתית של אומנים ואומניות ישראלים, וחוקרת האמנות הישראלית דליה מנור הפנתה את תשומת הלב לשימוש הנפוץ בקרב כותבי האמנות בישראל במונחים כמו – ניגודים, עימות, מהפכה, אוונגרד ומרד, והדגישה שאלה לא בהכרח מתארים נכוחה את ההתרחשויות האומנותיות בישראל. לטענתה, השימוש במונחים אלה מעיד על כתיבה המשופעת באידיאולוגיה מודרניסטית ובניסיון לעגן את המגמות האמנותיות בישראל לתוך נרטיב הקִדמה המערבי.

חינסקי ומנור אמנם מבקרות את הנטייה הזאת, אלא שנראה שתפיסה מוסדית זו היא המעודדת יוצרות ויוצרים לייצר פעולות חתרניות, ואין ספק שהיא זו שמאפשרת לקולות החתרניים הללו להישמע. בכך מתחדדת חשיבותם של עולמות התרבות המשמשים מוקד לחתרנות ומייצרים סדנה ביקורתית של התרבות, שמהווה זירה משמעותית להשמעת קולות שאינם נשמעים בשיח ההגמוני.

גרשוני כדוגמא

בשנת 2003 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס לאמן משה גרשוני בנימוק: "הענקת פרס ישראל מהווה אות הוקרה לאמן הראשון שהחזיר את העיסוק בגוף, בתפילה, בממד היהודי אל הזרם המרכזי של האמנות הישראלית". שרת החינוך לימור לבנת החליטה שלא להעניק לגרשוני את הפרס בגלל שסרב להגיע לטקס. היא סיכמה את עמדתה כך: "אזרח שאינו מכבד – אינו רשאי להתכבד". גרשוני עתר לבג"ץ וביקש לקבל את הפרס ללא השתתפות בטקס, אולם בג"ץ דחה את העתירה ואישר את התניית קבלת הפרס בהשתתפות בטקס.

נדמה שרוח ההתנגדות שסימן גרשוני פסה מהעולם, ובמקומה נשארנו בעיקר עם קוצר רוח כלפי כל דעה מקורית או מחשבה חריגה. את רוח השקט שאפיינה את הטקס השנה, זיהתה האוצרת שרה בריטרבג סמל כשכתבה כבר ב-2010 כתבה בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאצרה לגרשוני במוזיאון תל אביב לאמנות: "הכל ממשיך להתנהל כרגיל – תערוכות, פרסים, עצומות, שערוריות – אבל הוראות ההפעלה השתנו, מבלי שהייתה הכרזה רשמית על כך. מעשים שפעם נחקקו בהיכל תהילה דמיוני, נצברו כעיטור למצחו של האמן, נכתבים היום על הקרח, במקרה הטוב, אם לא נרשמים לגנותו. העולם של נעורי גרשוני, של תקוות השינוי, כבר לא קיים".

גרשוני עצמו ראה בסירובו להשתתף בטקס תוצר של התגובה האמנותית שלו. במבט לאחור הוא הסביר: "האמנות חשובה יותר מהחיים שלי. זו הייתה התנגדות סימבולית, סימבול של כל המדיניות והמדינה הזאת". הוא כרך יחדיו את עשייתו האמנותית עם מחויבותו החברתית, וזה בדיוק מה שחסר בעולם מדעי הרוח.

אם תחום מדעי הרוח בישראל חפץ חיים הוא צריך לשאוף לייצר לא רק טכנוקרטים, מומחים לתחומם, אלא אינטלקטואלים מחוברים ומחויבים, שחפצים ויכולים לעשות שימוש בידע שהם מייצרים עבור העולם הפוליטי והחברתי בישראל.