לצד החפצים המסורתיים שמשמשים בחגי ישראל, כמו אוסף החנוכיות המפואר של המוזיאון, וליד "זכר לחורבן" המוצב בפינה העליונה בקיר האולם בדמות המנהג להותיר באחד מקירות הבית שטח לא צבוע בגודל של אַמָּה על אַמָּה, בלב תצוגת היודאיקה במוזיאון ישראל עומדת גם עבודת הווידאו "קורבן", המבקשת לחשוב על יום העצמאות.
"קורבן" של דורון סולומונס משנת 2010 היא מונטאז' של דימויים נוסטלגיים של חגיגות יום העצמאות במרחבים הציבוריים בישראל עם דימויים עכשוויים – מהמצעדים הצבאיים בעבר ועד הפטיש והתרסיסים הדוחים, ובעקר המנגל המאפיין כל כך את יום העצמאות היום. יצירתו של סולומונס היא אחת העבודות החזקות באמנות הישראלית המטפלת בצדדיה השונים של הישראליות: מהלאומיות, הקורבן והגאווה, ועד הפראיות שמשלבת מטוסים עם בשר על האש.
עבודה זו, כמו עבודות נוספות שידונו במאמר להלן, מבקשת לחשוב באופן ביקורתי על חגיגת הלאומיות של יום העצמאות. סולומונס משלב בין חגיגות יום העצמאות ברחבי המדינה בשנות האלפיים לקטעי ארכיון מן העבר. טקסים מכובדים ומרשימים כטקס הענקת פרס ישראל או חידון התנ"ך מתלכדים כאן בחגיגות הרחוב הפופולריות והמנגל המועצמים עד כדי וולגריות. הנרטיב שהעבודה מציעה הוא של מבעי עוצמה וכוח ההופכים לחגיגה גסה של בנים סוררים ומורים הסובאים בשר, וסופה בום בראש מפטיש גדול של יום העצמאות.
חלק מהמנגלים צולמו בתל באביב על פיסת הקרקע ירוקה ופסטורלית: פארק צ'רלס קלור שנבנה על מה שנשאר מהריסותיה של שכונת מנשייה, שהיתה פרבר צפוני של העיר הערבית יפו, עד שנהרסה כליל בשנות ה-60 אחרי שספגה הרס רב כבר ב-1948. הריסות בתי השכונה לא הועברו לאתר פסולת, אלא נדחפו אל קו החוף. על גביהן נבנה הגן הירוק שעליו אנו חוגגים כיום עם מנגלים.
Sacrifice from doron solomons on Vimeo.
בתווך בין יום העצמאות לל"ג בעומר, שני מועדים שמציינים תקומה וריבונות מדינית (או לפחות כמיהה להן), אנו קוראים בבתי הכנסת את פרשת "בהר" המחוקקת חוקים לעת של "כי תבואו אל הארץ" ובראשם הציווי: "ושבתה הארץ שבת לה'", המצווה על השמיטה והיובל עם הרציונל של "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". ריבונות בארץ נתפסת אמנם במקרא כיסוד הברית, אולם הבטחה זו מוצגת שם שוב ושוב גם כניסיון, ניסיון שספק אם אנו עומדים בו.
כשחגיגת הריבונות על הארץ הופכת לחגיגת בשר מוגזמת המתקיימת תוך כדי הדחקת המחיר ששילמו "אחרים" עבור ריבונות זו, אנו שוכחים את הקול האומר לנו שהאדמה אינה באמת שלנו, שהיא פיקדון וניסיון שמעמידים אותנו בו: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
הרבה לפני תקומתנו המדינית, בשער האמנציפציה באירופה קרא אחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית, ר' נפתלי הרץ ויזל (1725-1805), את הפסוקים הללו כך:
שמא תאמרו: הרי נתת לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו אזרחי הארץ, על כן אמר: אף על פי שכנגד שאר העמים אזרחי הארץ אתם, ונתנה לכם לאחוזה ולבניכם אחריכם, עמדי אתם גרים – אתם דומים כגרים שבאו מארץ רחוקה ואדוני הארץ הרשה להם להיות תושבים בארצו ונתן לכל אחד מחוז לשבת בו, שאין גוף הקרקע קנוי לו לעשות בו מה שירצה.
התובנה ש"שאין גוף הקרקע קנוי לו לעשות בו מה שירצה" רלוונטית לנו בכל כך הרבה מישורים. קודם כל במישור של איכות הסביבה, אבל לא פחות מכך במישור של יחסי יהודים וערבים כאן, מישור שהשיח הפוליטי העכשווי מבקש לייתר מהדיון.
בסדרת העבודות זֵכֶר גם האמנית רות קסטנבאום בן דב משתמשת במנהג היהודי להשאיר בבית חדש שטח חשוף מטיח בגודל אמה על אמה, זכר לחורבן בית-המקדש (ומנהג זה על איכויותיו החומריות, עולה בלא מעט עבודות של אמנים ואמניות ישראלים: סיגלית לנדאו, רונן אידלמן, דוב אברמסון ועוד). השטח מסמל את החלל הריק שיצר החורבן ואנו מצפים כי יתמלא.
באחת מעבודות הסדרה (זכר 1, 2005) מציבה האמנית לצד הריבוע האפור, המדמה את השטח החשוף מטיח, ציור של כיפת הסלע, המאזכר מנהג דומה הרווח בעולם המוסלמי – לעטר את הבית באריח מצויר בדימוי מסוגנן של כיפת הסלע. כאן מתאחדות האמנות היהודית והאמנות המוסלמית לכדי מטפורה של חורבן והיעדר, שלפי שתי האמונות עתידים להיתקן בבוא העת. בתווך מהדהדת השאלה האם האמונות השונות הללו יכולות להתממש בהתאמה ובהרמוניה זו עם זו, או שהגאולה שכל אחת מהאמונות מייחלת לה תבוא בהכרח על חשבון חורבנה של האחרת. האם החלל של האחת יכול להתמלא רק ביצירת חלל אצל רעותה?
האמביוולנטיות הזאת עולה בעוז בציור נוסף של האמנית המורכב ממסגרת עץ ובתוכה ארבעה-עשר ציורים (חורבן\בית, 2005). שנים-עשר מהם מסודרים בשני טורים של ריבועים – דהיינו בשישה צמדים, זה מתחת לזה, ושניים מתוכם הם מלבנים המוצבים בתחתית העבודה. הדימויים משתנים ממקדש לבית, לפָנים ולבסוף לאדמה, וההתפתחות שלהם מקבלת ביטוי גם בצבעים, הנעים מהגוונים הכחולים דרך צבעי העור והבשר ועד לגוני האדמה. לדימויים בימין העבודה יש מקבילות בשמאלה: מול ציור הרומז לקיר לא מטויח (סמל יהודי של החורבן), ומתחתיו דימוי מעורפל של המקדש (על פי השחזור של הארכיאולוג מיכאל אבי יונה שמוצג אף הוא במוזיאון ישראל), מופיעים ציורים עמומים של כיפת הסלע, שצורתה מעטרת כאמור את בתיהם של מוסלמים רבים.
בזוג הציורים הבא הדיכוטומיה מתחלפת, והמקדש מופיע במעומעם מול כיפת הסלע הנמחקת. כך מוסיפים הצמדים לתאר חורבן ובנייה, מחיקה וקיום: הבית הפרטי (היהודי), שנבנה על שרידיו של בית אחר (הפלסטיני); בית הרוס מול פניו השלמות של ה"אחר", וכן הלאה. בהמשך, הניגודים נעשים ברוטאליים יותר. האמנית סיפרה שבתחילה תכננה להציב זה מול זה שני ציורים: פניה השלמות ופניו המושחתות של ה"אחר", אולם לא הייתה מסוגלת לעשות זאת ולכן לבסוף היא ציירה את פניה שלה פעמיים בשני מצבים – שלמים ומושחתים (פעם עם עיניים בהירות ופעם עם כהות). החלוקה לשני טורי הריבועים נשברת במלבנים בסיום משותף, שבו נשאר רק דימוי של האדמה, שוממה ויבשה.
ויש עבודה יפה של ברי פרידלנדר בשם "ברכת הנהנין": זהו תצלום מבוים של קבוצת חסידים בפיקניק בחורשה. על הבאנר שכאילו נתלה במקום על ידי החסידים, מודפסת ברכת "על המחיה".
הסצנה הזאת מוזרה: שילוב של בילוי בחיק הטבע, זיכרון החורבן ("רחם נא ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך" וכו') והכרת תודה על "ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה".
ברי פרידלנדר, ברכת הנהנין, 2005. (פרט)
יש אמנם פער דיאלקטי בין תודעת "ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו" (התנחלות וריבונות), לתחושת "גרים ותושבים אתם עימדי", אולם המקרא וחז"ל לא ראו את הדברים כסותרים אלה את אלה. אבל אולי, עצם התודעה שיש להודות ולברך לבורא העולם על הארץ "שרצית והנחלת לאבותינו" מתחברת לתובנה "שאין גוף הקרקע קנוי לנו לעשות בו מה שנרצה". אולי הכרת הטובה הזאת, יכולה לאפשר לנו לדמיין סוף אחר לעבודת הוידאו של סולומונס, ולהציע תיקון –אלטרנטיבה עדינה ומורכבת יותר, שלדידה "ריבונות" אינה "הבטחה", אלא בעיקר "נסיון".
הלוואי שבמקום בום וולגרי בראש מפטיש גדול של יום העצמאות, נצליח לכונן את ביתנו הפרטי והלאומי, ברוח של "ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך עליה בקדושה ובטהרה."
