הביטוי התלמודי "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן" (בבלי עירובין, יג ע"ב) זכה לתלי תלים של פירושים והתייחסויות לאורך הדורות. מאות רבות של התייחסויות כאלו נחקרו ומופו באופן שיטתי בספרו של אבי שגיא, אלו ואלו: משמעותו של השיח ההלכתי.[1] במאמר זה אני מבקש להציע אפשרות קריאה נוספת בסוגיה זו, שיש לה אמירה ערכית מרחיקת־לכת, ושלמיטב הבנתי גם יש בה כדי להציע חידוש מסוים ולהצטרף למסורת הקריאות בסוגיה זו.

נביא תחילה את המקור בשלמותו:

אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן.

מרבית הפרשנים והדרשנים שהתייחסו למקור זה הבינו את המילים "אלו ואלו" כמתייחסות לכל אחת מהאסכולות בנפרד, כלומר: 'גם אלו דברי אלוהים חיים, וגם אלו דברי אלוהים חיים'. הבנה זו מעוררת שתי קושיות מרכזיות, שאליהן הגיבו מרבית הדרשות: ראשית, בהינתן שדבריהם הפוכים אלה מאלה, כיצד יתכן שגם אלו וגם אלו "דברי אלהים חיים הן"? ושנית, אם אכן שניהם "דברי אלהים חיים" – מדוע נקבע מיד לאחר מכן ש"הלכה כבית הלל"?

דרכי התמודדות קודמות

אזכיר שלושה כיווני התמודדות מרכזיים ביחס לקושיות הללו.

חלק מהפרשנים סברו כי העמדה הדחויה, עמדת בית שמאי, היא שגויה ביסודה, אולם תורמת באופן אינסטרומנטלי לבירור האמת ולזיקוק העמדה הנכונה (בבחינת "אין האור ניכר אלא מתוך החושך").[2]

אבי שגיא הציע הבחנה בין לימוד התורה, הדיון העיוני – שבו מעמד השיטות זהה – לבין קביעת הלכה, שם ניתנת העדפה לבית הלל. אם כן, "התערבות בת־הקול באה להבחין בין שני המישורים ולקבוע שגם אם במישור המעשי ההלכה כבית הלל, לשני הבתים ערך זהה מבחינת לימוד התורה."[3]

דרך פרשנית שלישית היא גישה מיסטית לפיה במישור הגבוה, האלוהי, שתי הגישות השונות הן למעשה אחת, בבחינת "אחדות ההפכים". כך למשל בשיטת המהר"ל, שמסיק מתוך כך מהו האופן הרצוי של לימוד התורה:

ואף על גב דלענין הלכה איך יעשה האדם הם הפכים ואי אפשר שיהיו שניהם למעשה, מכל מקום שני הדברים והטעמים הם מן השם יתברך שהוא כולל כל ההפכים. ואם למד שתי הדעות, הרי למד התורה שהיא מפי השם יתברך, הן הפוסל והן המכשיר.[4]

בכל אחת מהגישות מתגלם חלק מהאמת, או מהתורה. לפיכך, גם אם הלכתית צריך להכריע לכאן או לכאן, הרי שככל שלומדים יותר גישות – נוחלים חלק גדול יותר מהאמת.

מגמה הרמוניסטית זו המשיכה מהמהר"ל גם לראי"ה קוק, שרואה בריבוי ובמחלוקת דרך לחשוף פנים שונים בתוך האחדות האונטולוגית, ואף להתקדם דרך מלחמת הדעות אל האחדות העליונה.[5] הדברים הללו באים לידי ביטוי למשל בדבריו הבאים של הרב קוק:

יש אשר על ידי סתירתה של הידיעה האחת את השניה מתמצות תמציות של הידיעה הסתורה ונכנסות בתוך הידיעה הנקנית האהובה. ואז אע"פ שמצד הכלי נראה שהאדם שולל וסותר את הידיעה המנוגדה, באמת מצד האור הפנימי הרי הוא בונה אותה ומקנה אותה לעצמו.[6]

מבט דומה של ערך המחלוקת 'לכתחילה' נמצא בדרשתו של ר' יצחק הוטנר, 'הפחד יצחק', לחנוכה:

מרובה היא מִדת הבלטת כוחה של תורה שבעל פה המתגלה במחלוקת הדעות, מאשר במקום הסכמת הדעות. כי הלא בהך דאלו ואלו דברי אלקים חיים כלול הוא היסוד כי גם השיטה הנידחית מהלכה דעת תורה היא, אם רק נאמרה לפי גדרי המשא ומתן של תורה שבעל פה. […] מלחמתה של תורה איננה אופן אחד בין האופנים של דברי תורה, אלא שמלחמתה של תורה היא יצירה חיובית של ערכי תורה חדשים, שאין למצא דוגמתם בדברי תורה סתם.[7]

הקריאה שאני מציע ממשיכה כיוון זה, מתוך דיוק בלשון הגמרא, ובפרט בשני וָוֵי החיבור: "אלו ואלו… והלכה כבית הלל".

וי"ו החיבור האלוהית

כאמור, לרוב מובן הביטוי "אלו ואלו" כמתייחס לכל אחת מהאסכולות בנפרד, כקיצור של: 'גם אלו דברי אלוהים חיים, וגם אלו דברי אלוהים חיים'. הדרך שאני מציע שונה בהבנת תפקיד וי"ו החיבור בצירוף "אלו ואלו". לא "גם אלו כשהם בנפרד וגם אלו כשהם בנפרד"; אלא "אלו יחד עם אלו". רוצה לומר: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" – אך אלו בלי אלו – אינם. נשים לב שתפקידה של וי"ו החיבור בפרשנות הקלאסית הוא למעשה וי"ו ההפרדה: אלו (בנפרד) וגם אלו (בנפרד); הקריאה המוצעת כאן משיבה לוי"ו את תפקיד החיבור.

כעת אנו מגיעים לוי"ו החיבור השנייה, "והלכה כבית הלל". בדרך כלל נהוג להבינה כך: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ו[למרות זאת] הלכה כבית הלל"; הוי"ו מתפקדת כוי"ו ההיפוך. אם כן, לאחר שהצלחנו ליישב את עצם אפשרות הפרשנויות המקבילות, אנו נתקלים בקושיה של העדפת אחת על רעותה.

אני מציע להבין אחרת: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים, ו[לכן] הלכה כבית הלל" – הוי"ו מבטאת היסק לוגי טבעי. אם קיבלנו ש'אלו ואלו' משמעו 'יחד עם', אזי ברור מדוע יש להעדיף את דרכם של בית הלל. אכן, הסבר הגמרא מיד בסמוך לסיבה לבחירת בית הלל מתיישבת בדיוק עם פרשנות זו: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן." בפשטות, בית הלל מקיימים בפועל את הציווי "אלו ואלו" בבחינת "אלו יחד עם אלו". לכן אין דבר טבעי יותר מאשר הקשר בין הרישא לסיפא בדברי בת־הקול: "אלו ו[=יחד עם] אלו דברי אלוהים חיים, ו[לכן] הלכה כבית הלל".[8]

קריאה התייחסותית: תביעה לא־פלורליסטית לפלורליזם

קריאה זו בסוגייה עולה בקנה אחד עם הגישה ההתייחסותית (relational), המדגישה את הפן הקשור למערכות היחסים, לקשרים, לזיקה.[9] שכן היא מציעה להבין את הביטוי 'אלו ואלו' לא כמתייחס לחלקיקים נבדלים זה מזה, אלא כמאיר את היחס בין שניהם. בת־הקול כלל אינה מחווה דעה לגופה של פרשנות א' או של פרשנות ב'; היא מתייחסת אך ורק לתהליך הדיון עצמו, בדגש על היחס הניתן בכל בית מדרש לעמדה האחרת.

משמעותה הערכית של קריאה זו היא דרישה בלתי־מתפשרת, לא־פלורליסטית בעליל, שנהיה פלורליסטיים בלימוד התורה שלנו. למעשה, זו קריאה הפוכה לקריאת "[גם] אלו ו[גם] אלו", משום שלפי ההבנה החדשה, בבית מדרשם של בית שמאי, שאינם שונים את דברי בית הלל, אין דברי אלוהים חיים. יש דרך אחת נכונה בלבד ללמוד תורה, או לעסוק בהלכה: הנכחת הקולות השונים והמגוונים בתוך הלימוד שלנו. מי שאינו עושה זאת – אינו יוצא ידי חובתו.

קריאה במקורות משיקים

קריאה במספר מקורות תלמודיים משיקים – שנידונו לא פעם במסגרת הדיונים בסוגיית 'אלו ואלו' – עשוייה להרחיב את התמונה עוד יותר.

מתיבתא דרקיעא

במסכת גיטין מספר אליהו הנביא כיצד מתנהלת מחלוקת ב'מתיבתא דרקיעא' (בבלי גיטין, ו ע"ב, בתרגום לעברית):

מצא ר' אביתר את אליהו. אמר לו: מה עושה הקדוש ברוך הוא? אמר לו: עוסק בפילגש בגבעה. ומה הוא אומר? אמר לו: 'אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר'.אמר לו [ר' אביתר]: חס ושלום, וכי יש ספק לפני השמים? אמר לו [אליהו]: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן.

הקב"ה מצטט את דברי החכמים החלוקים בסוגיה מסוימת הנלמדת באותה שעה בשמים. את חרדתו של ר' אביתר מהאפשרות של ספק בלימוד השמיימי, מרגיע אליהו באמצעות הציטטה: 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן'.[10] לפי הקריאה שלנו, זו המחשה נהדרת לדרך הלימוד הפלורליסטית, הבית־הללית, בה נוקטים בבית המדרש השמיימי: שונים את דברי ר' אביתר כשם ששונים את דברי ר' יונתן החלוק עליו.

עשה אזנך כאפרכסת

הקריאה שאני מציע תעזור לנו להבין גם את דרשתו הבאה של ר' אלעזר בן עזריה, המתארת את 'בעלי האסופות' הלומדים תורה (בבלי חגיגה, ג ע"ב):

אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסוּפּוֹת אֲסוּפּוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הַלָּלוּ מְטַמְּאִין וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין, הַלָּלוּ אוֹסְרִין וְהַלָּלוּ מַתִּירִין, הַלָּלוּ פּוֹסְלִין וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: 'הֵיאַךְ אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה?' תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כּוּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד״ – אֵל אֶחָד נְתָנָן, פַּרְנָס אֶחָד אֲמָרָן, מִפִּי אֲדוֹן כׇּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא…אַף אַתָּה, עֲשֵׂה אׇזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת, וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמוֹעַ אֶת דִּבְרֵי מְטַמְּאִים וְאֶת דִּבְרֵי מְטַהֲרִים, אֶת דִּבְרֵי אוֹסְרִין וְאֶת דִּבְרֵי מַתִּירִין, אֶת דִּבְרֵי פוֹסְלִין וְאֶת דִּבְרֵי מַכְשִׁירִין.

הדרשה מתמודדת בין השאר עם עובדת הריבוי המבלבלת, ושגיא מציע שהדבר נעשה באמצעות הפרדה בין מישור לימוד התורה לבין מישור פסיקת ההלכה.[11] אך לטענתי, החשש אינו נעלם גם כאשר מתחמים את הריבוי 'רק' למישור העיוני: הרי מקור זה אינו עוסק בדילמה כיצד להכריע בין העמדות החולקות או אף כיצד ליישב ביניהן; מראש הוא מציג את הדילמה במונחים של עיון ולימוד: "הֵיאַךְ אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה?".

צריך לזכור כי ר' אלעזר דורש את דרשתו בימים שבהם ר' יהושע נמצא בפקיעין, ר' אליעזר בן הורקנוס בלוד, וביבנה מחלקים את השבתות בין ר' אלעזר עצמו לבין רבן גמליאל, כמו בהסדרי ראייה. אני מציע כי דאגתו מכוונת לכך שחלקים מבית המדרש – חלק מהעמדות, חלק מהמורים, אולי חלק מהלומדים – יזכו להתעלמות ולא יקבלו הכרה. לכן ר' אלעזר אינו מסתפק בתירוץ המטאפיזי, המסביר את הריבוי הנגלה לעינינו באמצעות סינתזה גבוהה יותר; הוא טורח לסמן פתרון מעשי, דפוס אישיות שנדרש מהלומדים כדי להישאר עם אחד, בית מדרש אחד, על אף חילוקי הדעות והיריבויות הפוליטיות: "עֲשֵׂה אׇזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת, וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמוֹעַ אֶת דִּבְרֵי מְטַמְּאִים וְאֶת דִּבְרֵי מְטַהֲרִים". הוא חוזר על גישת החיבור של "אלו ו[=יחד עם] אלו": את דברי המטמאים ואת דברי המטהרים, את אלה ואת אלה.

מחלוקת לשם שמים

מקור קלאסי נוסף לעניין המחלוקת מובא במסכת אבות (משנה אבות, ה יז):

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

נוכל להעזר בפרשנות שהצענו לוי"ו החיבור גם לקריאה במשנה זו, לפי פרשנות קלאסית שלה. על אף שבשתי הדוגמאות המובאות במשנה מופיעה וי"ו החיבור, הרי שתפקידה שונה בכל אחת מהן. בדוגמה למחלוקת לשם שמים – "זו מחלוקת הלל ושמאי" – הוי"ו מחברת בין שני הצדדים במחלוקת: הלל מחד, ושמאי מאידך. לעומת זאת, בדוגמה ההפוכה, "זו מחלוקת קרח וכל עדתו", הוי"ו מחברת בין גורמים שונים באותו צד במחלוקת, ללא אזכור לצד השני במחלוקת – משה ואהרון.

סיכום

ביקשתי להציג קריאה נוספת למימרה התלמודית המפורסמת: "אלו ו[=יחד עם] אלו דברים אלהים חיים הן, ו[לכן] הלכה כבית הלל". אם אלו בלי אלו אינם דברי אלהים חיים, ברור מדוע נבחרת שיטת בית הלל, הכוללים בדבריהם את כל העמדות.

אני סבור שבהבנה כזו של שני וָוֵי החיבור מתקבל פירוש המתיישב בקלות עם פשט הדברים והמעמיד טענה חזקה, בלתי־פלורליסטית כשלעצמה, בזכות הפרוצדורה הפלורליסטית וההקפדה על השמעת ריבוי קולות.

[1] אבי שגיא, אלו ואלו: משמעותו של השיח ההלכתי, תל־אביב: הקיבוץ המאוחד ומרכז יעקב הרצוג, 1996, עמ' 20–21.

[2] ראו למשל עמדותיהם של החיד"א, של ר' שמואל די אוזידא, של ר' ברוך הלוי אפשטיין ושל אחרים, אצל שגיא, עמ' 38–39. והשוו להנמקותיו של ג'ון סטיוארט מיל לחופש הביטוי גם לעמדות שגויות, בחיבורו על החירות, פרק ב': "על חופש המחשבה והויכוח", תר' א. אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ז.

[3] שגיא, אלו ואלו, עמ' 16.

[4] מהר"ל, דרך חיים, עמ' רנ"ח–רנ"ט [הדגשה נוספה]; שגיא, שם, עמ' 130.

[5] ראו למשל: ראי"ה קוק, אדר היקר, תשכ"ז, עמ' י"ג; אצל שגיא, עמ' 136–137.

[6] ראי"ה קוק, שמונה קבצים, ו', ק"ד [הדגשה נוספה]. אצל שגיא, עמ' 137.

[7] פחד יצחק, חנוכה, מאמר ג', עמ' ל"ט–מ' [הדגשות נוספו]. חלק מצוטט אצל שגיא, עמ' 102. סמוך לפרסום מאמר זה שמעתי מחכם דוד מנחם שמניטו – הרב יהודה לאון אשכנזי – נהג לייחס לרב הוטנר קריאה שלפיה 'אלו ואלו' הוא משפט תנאי: רק כשיש אלו ואלו אז דברי אלהים חיים. קריאה זו המיוחסת להם עולה בקנה אחד עם זו שאני מבקש להציע להלן, אך עד כה לא עלה בידי למצוא מקום להפנות אליו בכתבי מניטו או בתמלולי הרצאותיו (מצאתי בכתביו מספר התייחסויות ל'אלו ואלו', אך לא ברוח הקריאה הנ"ל המיוחסת לו. ראו למשל: שערי דמעה, עמ' 101–102;סוד מדרש התולדות, ב, עמ' 191; וכן בשיעוריו: נתיב התורה למהר"ל, שיעור 25, בראשית רבה, ועוד). להבנתי, זו אינה הפרשנות שמציע הוטנר ל'אלו ואלו' בדרשה המצוטטת כאן, אלא הצדקה של לגיטימיות הדעה הנדחית בפני עצמה, כשהיא מסתמכת על כללי הפירוש.

[8] יצוין כי שגיא אמנם מעלה אפשרות הקרובה לקריאה המוצעת כאן, אך דוחה אותה משום שמשמעותה, לדעתו, "שבירת ההבחנה בין העיון התיאורטי, לימוד התורה, לבין ההלכה" (שם, עמ' 19–20).

[9] גישה זו, שיש בה גוונים וזרמים שונים, מזוהה למשל עם כתיבתה של קרול גיליגן בתחום הפסיכולוגיה, ויש לה ביטויים בפילוסופיה (ובפילוסופיה היהודית בפרט) בהגותם של בובר, רוזנצווייג, לוינס ואחרים.

[10] יתכן שפשט הדברים מוסבר בהמשך הסוגייה, שם אליהו מאשר שבמובן מסוים הן עמדתו של ר' אביתר והן עמדתו של ר' יונתן נכונות.

[11] שגיא, עמ' 17.