הפעם הכישלון אינו יתום. את תבוסתו של גוש השינוי מקשרים לאבות ואימהות רבים: מהריבים הפנימיים בגוש, דרך סירובה של מרב מיכאלי להתאחד עם מרצ ועד להעדרו של אתוס ברור לבד מ"רק לא ביבי". יש אמת בכל אלה, אולם בסופו של דבר מדובר בפרטים שמוטמעים בתמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא גל הפופוליזם העולמי.
ניצחונה של מפלגת הליכוד בגלגולה האחרון, הפופוליסטי, הוא חלק מאותו גל, שכבר שתף את העולם, מהפיליפינים דרך הודו, הונגריה ובריטניה ועד ארה"ב עלו לשלטון, או התחזקו מאוד, מפלגות ימין פופוליסטיות, ששמות דגש על מאבק ב"אליטה", התנגדות להגירה וגאווה לאומית.
גל הפופוליזם העולמי קשור לניאו־ליברליזם. זאת משום שהפופוליזם קשור לליברליזם, וליתר דיוק לניצחונו המכריע. היתה סיבה לחגיגות במערב בעקבות נפילת בריה"מ: הרחבת השוק הקפיטליסטי גם מעבר למסך הברזל, יחד עם תהליכי הליברליזציה הכלכליים שעברו על הודו, סין ועוד מדינות, הפכו את העולם למערכת גלובלית שבה לא רק סחורות עוברות במהירות מיד ליד, אלא גם רעיונות.
הגלובליזציה, כידוע, אינה אלא אמריקניזציה — לא רק במובן של צריכה תרבותית, אלא במובן של אימוץ תפישות היפר־אינדיווידואליסטיות. הליברליזם הצפון־אטלנטי מקדם סובייקט שמניף את חירותו האישית כאידיאל עליון ומזהה חופש עם אוטונומיה. "אתה אל תפריע לי, אני לא אפריע לך" היא תפישת עולם שעושה מיליוני נפשות. הליברטריאניות שחדרה לישראל היא רק סימפטום מאוחר להפנמת האנתרופולוגיה שתופשת את האדם כפרודה אוטונומית. במובן זה הסדר הליברלי כבש את כולנו. אלא שלניצחון יש מחיר, והוא ערעור נראטיבים של זהות קולקטיבית.
הסדר הליברלי לא הפך אותנו לאינדיווידואלים, אבל הוא מעצים את האינדיווידואליזם שלנו. בכך הוא מאתגר את הקשרים והסיפורים שמחזיקים אותנו יחד. מרקס צדק כשכתב במניפסט הקומוניסטי שבעולם הבורגני "כל היחסים היציבים… מתפוררים… כל המיוחס והקבוע־ועומד מתנדף" (תרגום: מנחם דורמן).
הפירוק הזה מאיים על זהותם של רבים. מלבד שכבה קטנה, מערבית, עשירה ומשכילה, בני אדם נזקקים למיקום בסיפור קולקטיבי, למטא־נראטיב — דתי, אתני או לאומי — שגדול מהם ומקשר אותם דיאכרונית לעבר ולעתיד, וסינכרונית לקהילה בהווה.
זה הרקע שמוליד את עליית הפופוליזם. לא בכדי מוטיב חוזר ונשנה במהלך הפופוליסטי הוא הדגשת הלאומיות והאתנוס ותקיפת מיעוטים, זרים ומהגרים. מתוך ההנגדה הזאת נבנה מחדש הסיפור הלאומי והאתני.
רבים בשמאל רואים בקריסת מדינת הרווחה גורם עיקרי בתהליך עליית הפופוליזם. אבל המחשבה כאילו הבעיה של מפלגות השמאל בישראל היא שאינן סוציאל דמוקרטיות דיין, ואם רק יבטיחו למצביעים מדינת רווחה בנוח סקנדינביה ימשכו אליהן מצביעי ימין היא, במחילה, מופרכת.
הראיות למופרכותה נמצאות בסקנדינביה. רק לפני חודשיים הובסו בשוודיה הסוציאל־דמוקרטים בגלל עליית מפלגת ימין קיצוני פופוליסטית, עם שורשים פשיסטיים. בפינלנד הפכה ב–2019 "מפלגת הפינים" הימנית־פופוליסטית לשנייה בגודלה. בהולנד המפלגה האנטי־איסלאמית של חרט וילדרס נהפכה לפני שנה לשלישית בגודלה. קשה למצוא מדינה בעלת שירותי רווחה נדיבים יותר מאשר שוודיה, וקשה גם לתלות את עליית הימין הקיצוני בפינלנד ובהולנד בפירוקה של מדינת הרווחה.
לתנאים מטריאליים יש תמיד השפעה. חוסר אמצעים וחוסר השכלה תורמים לגלישה ללאומנות ואתנוצנטריזם, כאשר תחושת העליונות מפצה על הון תרבותי וחברתי שאבד. אבל אי אפשר לומר שזו הסיבה העיקרית לעליית הפופוליזם, כשרואים את הצלחתו הגדולה של הימין הפופוליסטי במדינות רווחה מובהקות.
הליברליזם במשבר מכיוון שהוא הצליח יותר מדי. הוא הצליח להפוך אותנו לפרטים, שמקדשים את האוטונומיה גם על חשבון הקהילה והחברה. הוא הצליח לערער את הסיפורים הקולקטיביים שלנו, ובכך לגזול מאתנו משאבים זהותיים חיוניים. הפופוליזם עולה מתוך החרדה לזהות והבטחה להעצימה.
לכן נתניהו האתיאיסט הצטלם לפני הבחירות מתפלל. מכאן הקמפיין המתמשך שלו, שנועד להטיל ספק ביהדותו של "השמאל". לכן היחס השלילי, המוציא מהכלל, כלפי ערבים ומבקשי מקלט. לכן איתמר בן גביר הגזען מצליח. בישראל, כמו במדינות אחרות, הימין הפופוליסטי עולה מפני שהוא יכול לספק את מה שהשמאל אינו יכול.
מי שמציע לשמאל להיות יותר סוציאל־דמוקרטי מחפש את המפתח מתחת לפנס. בעיני חלקים גדולים בציבור השמאל בעייתי לא מפני שהוא לא סוציאליסטי מספיק, אלא מפני שהוא לא לאומי מספיק ולא יהודי מספיק. ולזה, לצערנו הרב, אין פתרון קל.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
