סיפור יונה, הנקרא בבתי הכנסת בתפילת מנחה של יום כיפור, מעלה שאלות רבות. מה תוכנו של הספר? במה הוא עוסק? האם במעשה התשובה ובתנאיה? האם במתח שבין 'לפנים משורת הדין' אל מול חוקי הצדק והגמול? אולי ביחס שבין פרטקולריזם לאונברסליזם? האם בנבואה, בשאלה מיהו נביא שקר ומיהו נביא אמת? האם ברחמי האל?

קריאה מיוחדת של ספר הזוהר את סיפור יונה מציעה פרשנות אחרת, ייחודית: הזוהר הופך את סיפור יונה לסיפורה של הנשמה (זוהר ח"ב קצח- קצט). הנשמה היא 'יונה', בשל היותה יצור מעופף, מעין ציפור שטסה בין העולמות, כפי שמתוארות הנשמות תדיר בימי הבינים, אבל יתרה מזאת, גם משום שהונו אותה כאשר הורידו אותה לעולם. הנשמה העדינה לא רצתה לרדת לעולם הגס; יש לה יחס של ריחוק ודחייה מן העולם הזה הרווי בשקר ובמירמה:

יוֹנָה שֶׁיָּרַד לַסְּפִינָה – זוֹהִי נִשְׁמַת הָאָדָם שֶׁיּוֹרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה לִהְיוֹת בְּגוּף הָאָדָם. לָמָּה נִקְרֵאת יוֹנָה? מִשּׁוּם שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּשְׁתַּתֶּפֶת בַּגּוּף, אֲזַי הִיא יוֹנָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר" וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה). וְאָז הוֹלֵךְ הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ סְפִינָה בְּתוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל שֶׁמְּחַשֶּׁבֶת לְהִשָּׁבֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".

היונה היא אפוא הנשמה שהונתה, ולפיכך כל מסעו של יונה הנביא (המתואר ב-48 פסוקים בלבד), הופך להיות למסעה האלגורי של הנפש. הים הסוער הוא חיי האדם בעולם הזה, כאשר מותו ניבט לו מכל פינה ומעצב את תודעתו הנפשית כספינה העומדת להשבר. החתירה אל השקט והמנוחה אינה תמיד מובטחת: "וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם" (יונה א יג).

אנשי האוניה שואלים את יונה שאלות, בניסיון לעמוד על טיבו של האורח הלא רצוי שנמצא בקרבם: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה" (יונה א ח). בזוהר הופכות שאלות אלו לתהיות קיומיות, עקרוניות ביותר:

הִתְבּוֹנֵן בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ…"מַה מְּלַאכְתְּךְ?" – שֶׁאַתָּה עָסַקְתָּ בָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה…"וּמֵאַיִן תָּבוֹא?" – הִסְתַּכֵּל מֵאַיִן בָּאתָ…"מָה אַרְצֶךְ?" – הִסְתַּכֵּל שֶׁהֲרֵי מֵהָאָרֶץ נִבְרֵאתָ וְלָאָרֶץ תָּשׁוּב…

לפי הזוהר, רב החובל המשיט את האוניה הוא יצר הטוב, המשיט את החיים עבורנו בני האדם. מציאות הדין הקשה מסומלת בגלי הים הסוער. רב החובל מעיר ומעורר את האדם אל תכליתו:

מִי זֶה רַב הַחוֹבֵל? זֶה יֵצֶר טוֹב שֶׁמַּנְהִיג אֶת הַכֹּל. 'וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךְ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךְ' – אֵין הַשָּׁעָה לִישֹׁן!

השינה של יונה מקבלת בקריאה הזוהרית מקום מרכזי. האם אנו ישנים או ערים? פקוחי עיניים או רדומים? השאלה הזו מהדהדת כבר בתלמוד הבבלי, בתיאור מעשה בראשית העוסק בבריאת העולם:

אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות.בבלי חגיגה, יב ע"ב

בני האדם אינם רואים, אינם מודעים היכן הם עומדים ועל מה. רעיון זה חוזר בהרחבה בספרות הקבלית לא רק ביחס להתעוררות המצופה בימי התשובה – כמילות הפיוט המפורסם 'בן אדם, מה לך נרדם' הלקוחות גם הן מפסוקי ספר יונה – אלא כהוויה יסודית של המציאות האנושית. החיים מתבקשים להיות נחווים בעירנות, בשימת לב, בנוכחות מלאה.

לירידתו של יונה לבטן האונייה מציע הזוהר קריאה בעלת מאפיינים פסיכולוגיים: השינה היא ביטוי של בריחה נפשית והדחקה. השינה מדומה בתלמוד כ'אחת משישים' של מוות (בבלי ברכות, נז ע"א); כאן בזוהר היא מסמלת אסקפיזם מוחלט. הישֵׁן אינו כאן, מסרב להתעורר גם כשמצבו כבר בכי רע:

כֵּיוָן שֶׁנִּתְפָּס אָדָם עַל יְדֵי אוֹתָהּ סְעָרָה… מַה כָּתוּב? 'וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם'. אַף עַל גַּב שֶׁאָדָם בְּבֵית חָלְיוֹ, הַנְּשָׁמָה לֹא מִתְעוֹרֶרֶת לָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנָהּ.

השלב הבא הוא המוות עצמו, המסומל לפי הזוהר בבליעתו של הדג את יונה: "וְהַדָּג שֶׁבָּלַע אוֹתוֹ זֶהוּ הַקֶּבֶר". פליטתו של יונה אל החוף ממעי הדגה מתפרשת כצורת חיים אחרת, אותה הוא משיג לאחר מותו: "וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה". הבטן החשוכה והלחה של הדג הגדול היא מעין רחם, או מערה, המזמנת לידה חדשה, טרנספורמציה שתוביל אותנו ליבשת אחרת, למציאות אליה אנחנו צריכים להיוולד מחדש.

כך ספר יונה הופך לסיפור קיומי מעין כמוהו, הקורא לאדם לחדול מהבריחה המתמדת. במרכזו לא עומדת שאלת הנבואה, לא יחס האל לישראל ולאומות, ולא סוגיית תקפותה תשובתם של אנשי נינווה. זהו סיפור חיפושה של הנשמה אחר מקורה האלוהי.

אולם אם הספר אינו עוסק בחזרת אנשי נינווה בתשובה, מדוע הוא נקרא דווקא ביום כיפור? התשובה אינה קשורה לאנשי נינווה או לדמותו ההיסטורית של הנביא יונה, אלא לפרט האינדיבידואלי, או נכון יותר – נשמתו. היא היא זו שיוצאת למסע התשובה. הזוהר מציע לקרוא את ספר יונה כסיפור על תשובה שמשמעה התגברות על עולם השקר וההונאה בו אנו חיים באמצעות טרנספורמציה פנימית, המונעת משאלות נוקבות שעל האדם לשאול את עצמו. האדם נדרש לעבור היפוך וטלטלה מתוך תחושת מוות, אינקובציה וחושך. כל אלה יקיאו אותו מתוך בטן הדג ליבשה אחרת.

אם כן, התשובה אינה רק חרטה על חטאים במובנם הרגיל, אלו שעליהם אנו מכים על החזה, אלא הסכמה להתבונן על תהליכים מהותיים ופנימיים שפספסנו כאשר העברנו את הזמן בשינה עמוקה בבטן האוניה.