חצי שנה לתנועת המחאה העזה ביותר בתולדות ישראל, שפרצה בעקבות יוזמת הממשלה לקדם את הרפורמה המשפטית, שני פחדים עיקריים טורדים את מנוחתנו:
הראשון הוא החשש שממשיך להדיר שינה מעינינו ומעיני רבים מאזרחי ישראל ומיהודי העולם – שתוכנית הרפורמה תעבור במלואה ובנוסח שהוצע לראשונה על ידי הקואליציה, ובכך תסכן את הדמוקרטיה הישראלית, את זכויות האדם ואת קבוצות המיעוט, שייפגעו ישירות מהשינויים הללו.
באווירה המקוטבת שבה אנו חיים, קל לזהות כל אדם שתומך במידה מסוימת של רפורמה משפטית עם מייצגיה הקיצונים ביותר של הרפורמה המשפטית הרחבה, לעשות לכולם דה-לגיטימציה כאנטי-דמוקרטיים וכמתנגדים לזכויות אדם, ובכך לפסול אותם כאנשים ולהשתיק את טיעוניהם. זה מסוכן. האמונה שלפיה במלחמה למען הדמוקרטיה ונגד העריצות הכול כשר היא אמונה מסוכנת. היטפלות אישית לאדם, השמצתו והצגה מעוותת של רעיונותיו רק משום שהוא בר פלוגתא, בשם השמירה על ערכים דמוקרטיים, הם דבר והיפוכו.
אינספור תיאורטיקנים חשובים של דמוקרטיה מתעקשים על יחסי הגומלין הבסיסיים בין דמוקרטיה לפלורליזם וגורסים שחובה לאפשר דיונים ציבוריים קולניים ללא דה-הומניזציה של האחר. המאבק למען הדמוקרטיה מחייב אותנו לשמור על נורמות דמוקרטיות.
דוגמה אחת לדמוניזציה מתרחשת בזירה הפרטית שלנו, והיא הקמפיין שמופנה כיום נגד ארתור דנצ’יק, שהוא חבר אישי, וידיד נדיב ותומך של מכון הרטמן. כמי שתומך בפורום קהלת – אותו צוות חשיבה שניסח חלקים מתוכניות הרפורמה המשפטית, אשר שוכללה ומקודמת על ידי הקואליציה הנוכחית – ארתור נתון מזה חודשים תחת מתקפה שכוללת התנכלות ברשתות החברתיות והטרדות קבועות מחוץ לביתו ולמשרדו. באחד המקרים הוצגו פניו במודעות בגודל עמוד שלם בעיתון בפילדלפיה כפני אויב הדמוקרטיה המאיים על מדינת ישראל.
במקרה אחר, שצולם והועלה לטוויטר, מפגינים מחוץ לביתו כינו את ארתור “מושך בחוטים”, איש הצללים המחרב את הדמוקרטיה הישראלית. האשמות אלה הן הדהוד ההאשמות המנוסחות במינוחים אנטישמיים ומשמשות כבר כמה שנים את הימין נגד ג’ורג’ סורוס. זה מזעזע ומדאיג לראות את השפה הזו יוצאת מהמחנה הפרו-דמוקרטי לכאורה.
כל זה מתרחש על בסיס “שרשרת אשמה” שתנועת המחאה יצרה – מפוליטיקאים, דרך פורום קהלת ועד לתורמיו – וזאת מבלי שמישהו טרח אי פעם לברר באילו היבטים של הרפורמה המשפטית תומך ארתור דנצ’יק, אם בכלל.
כאשר ארתור דנצ’יק “נחשף” כמי שתורם גם למכון הרטמן, מעטים ביקשו לברר כיצד הוא עצמו מבין את העובדה שהוא תומך גם במכון הרטמן וגם בפורום קהלת. אנחנו פירשנו זאת כהוכחה לכך שהאיש תומך באמת ובתמים במגוון דעות, באופן שמקדם ויכוחים ומחלוקות בשירות הדמוקרטיה.
זו דוגמה שקרובה אלינו. אבל היא איננה ההקצנה היחידה. אנחנו מודאגים לנוכח מחאות המתקיימות מחוץ לבתים פרטיים של פוליטיקאים ואישי ציבור, לא כל שכן – של אזרחים פרטיים. כמובילי מכון מחקר, נבהלנו לראות את פעולת המחאה של המפגינים שפרצו במרץ האחרון למשרדי פורום קהלת וחסמו את המקום בבטון ותיל. החלוקה בין המרחב הפרטי לכיכר העיר, והחשיבות של שמירה על מוסדות אזרחיים לא-ממשלתיים, הם מרכיבים הכרחיים בדמוקרטיה.
אנחנו רגישים במיוחד למחיריה של הדמוניזציה של היריב, דווקא משום שאנו באופן אישי, המכון שלנו, ולמעשה אנשים ומוסדות רבים במחנה המתנגד לרפורמה המשפטית, חווינו ממקור ראשון ניסיונות מקבילים לאפיין את עמדותינו בצורה שגויה ולעשות לנו דה-לגיטימציה.
יריבים פוליטיים הכניסו אותנו לרשימות שחורות, עברנו דמוניזציה, קראו לנו בוגדים בכיכר העיר. זה קרה עוד לפני תנועת המחאה הנוכחית, בקמפיינים לאומיים מסוכנים של הסתה נגד השמאל הישראלי הן בישראל והן בצפון אמריקה.
עד היום ניתן לראות את השפעתם של קמפיינים אלה במילותיו של שר התפוצות עמיחי שיקלי, שאמר שהמפגינים הם “גרועים יותר מתומכי ה-BDS”, או בהתבטאויות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר האוצר בצלאל סמוטריץ’, שמכנים את המוחים “בוגדים” או “אנרכיסטים”.
כשאנחנו מרשים לעצמנו להתבטא ברטוריקה מקבילה – בשם המחוייבות שלנו לדמוקרטיה – אין זה אלא עבירה על מצוות חכמים “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”. גרוע מכך: אם קמפיינים כאלה יצליחו, ייתכן שתהיה זו הצלה של הדמוקרטיה באמצעות השתתפות פעילה בפירוקה.
אנו מודעים לכך שמבקרי המכון שלנו, ושל קריאה ספציפית זו לשמירה על גבולות השיח – בעיצומה של תנועת המחאה שמאחוריה אנחנו עדיין עומדים – עלולים לפקפק במניעים שלנו בבואנו להתייצב להגנתו של ידידנו ארתור דנצ’יק, ולטעון כלפינו שאנו דואגים לאינטרס פרטי צר באמתלה של דיבור על מוסר. מי שבאמת סבור כך, לא ישתכנע משום טיעון שנעלה. אבל מי שמכיר את פעילות המכון, יודע שאין זה העניין: באמתחתנו עשרות שנים של קידום התפיסה שלפיה פלורליזם הוא ערך דתי וחברתי של היהדות המודרנית, ושוויכוחים עקרוניים הנמנעים מדמוניזציה ומהגחכה של היריב אינם רק נכונים יותר, אלא שסופם להתקיים.
בעשור האחרון התעקשנו להתייצב למען חברים, עמיתים, או אנשים שרק שמענו עליהם, ולעיתים גם כאלה שאיננו מסכימים איתם – בין היתר גם בזירת החיים היהודיים המוסדיים בצפון אמריקה, שבה נפוצו יותר ויותר מקרים של רצח אופי – וזאת משום שאנו מתעקשים שיש קו שצריך לכבד בין ביקורת עקרונית לבין התקפה בלתי פוסקת, ושיש כללי אתיקה החלים גם על ביקורת, ושיש לציית להם, לטובת הטוב הקולקטיבי של כולנו בטווח הארוך.
ככל הנראה, בסופו של דבר ייערכו שינויים כלשהם במערכת המשפט בישראל, ויש לקוות שזה יקרה על בסיס הסכמות רחבות. פורום קהלת כבר מיתן מעט את עמדתו ומתנגד כיום לפסקת ההתגברות, ורוב גדול של ישראלים תומך בגרסה צנועה יותר של רפורמה משפטית באמצעות פשרה – במיוחד אם ממשלה אחרת, קיצונית פחות, תוביל את התהליך.
אבל יותר חשוב מכך זו הדאגה שהמחנות בעד ונגד הרפורמה ימשיכו לחיות יחד גם אחרי שהסערה הזו תישוך או תבוא על פתרונה. אם אנחנו רוצים לשגשג כחברה דמוקרטית, אנו מוכרחים למצוא דרך חדשה לשמוע, לכבד ולדבר בינינו – גם עכשיו, כשאנחנו עומדים בשני צדי המחאה.
“דרך ארץ קדמה לתורה”, לימדונו חז”ל, וגם “האמת והשלום אהבו”: המסורת שלנו מתעקשת על האפשרות שהמחויבות לאמת והמחויבות לשלום יכולות וצריכות להתקיים במקביל.
ראוי לנו לזכור שבמערכה שלנו למען זכויות אדם והגינות פוליטית, אל לנו להתעלם ממחויבותנו שלנו לאותה הגינות. הגיע הזמן להפסיק את הדמוניזציה של האחר ולהילחם למען הדמוקרטיה באמצעות הנורמות הדמוקרטיות של מחאה לא אלימה, תוך דיון פתוח וכן. ישראל והעם היהודי זקוקים לכך עכשיו יותר מתמיד.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
