מתחילת המלחמה אנחנו מוצפים בידיעות על הסולידריות החרדית הגואה, על בקשות של אברכים להתגייס, על בקיעים ועל שינוי טקטוני בחברה החרדית. והנה, בסרטון שהופץ לאחרונה, נראית שיחה בין אל"מ ארז אשל למנהיג החרדי הרב דב לנדו, שעניינה השתתפות גברים חרדים במאמץ המלחמתי. לא רק שהמנהיג החרדי מבטל מכל וכל את ערך השירות הצבאי – ברור לו שהלומדים הם שמגינים על החיילים, ולא להפך – הוא מבטל אף את הערך של לוויית המת ושל ביקור חולים, העלולים לפגוע לדבריו בבחורי הישיבה העדינים: "הוא (=צעיר חרדי) רואה פצוע, הוא לא יכול לחיות אחר כך". וזה לא הסרטון היחיד מסוגו. המעוניינים להבין ימצאו מופעים רבים דומים לו, החל בשיחות של רבנים משפיעים בישיבות וכלה במכתבים של מחנכות לתלמידות בית ספר.
יש לי מכרים חרדים שכתבו שפרסום של דברים שכאלה הוא מעשה של חילול ה', שמשחיר את החרדים בעיני הציבור הכללי, מתוך הנחה שהסרטון אינו משקף את המציאות במלואה. בעיני, זו דווקא הזדמנות לראות את המציאות כפי שהיא, ולהתפכח.
אני, כמו רבים אחרים, מכירה את תעשיית "שילוב החרדים" שהתפתחה בעשורים האחרונים. חרדים ואקדמיה, חרדים וצבא, חרדים וטכנולוגיה, מנהיגות חרדית, פמיניזם חרדי. מגמת יוזמות אלה (מימין ומשמאל גם יחד) היתה ליצר שינוי אורגני ואיטי מבפנים, להתאים את אורחות החיים החרדיים לישראל של המאה ה-21. אבל הגיעה העת להודות: התקווה לצמיחה של מעמד ביניים חרדי משפיע – נכזבה. מדובר במיעוט חסר השפעה ממשית.
אין לי טענות לכל הפעילים המצוינים בתוך החברה החרדית. בשל המבנה הנוקשה שלה, והכוח המוחץ שיש בה לקהילה על חיי הפרט, כוח המופעל באמצעות מוסדות פורמליים (קבלה לסמינרים וישיבות) ובלתי פורמליים (שדה השידוכים) – קטן הסיכוי לשינוי משמעותי. גם מספרם הגדל של החרדים הנושאים טלפון חכם וחשופים לעולם הגדול אינו רלוונטי. ההיכרות עם העולם אינה משנה את הצורך להשתייך, וגם לא את התלות האדירה בקהילה. לא חשוב אם הם מזהים עצמם כחרדים חדשים, מודרניים או ישראלים, הם מגבירים במרחב הכללי אמונת שווא בשינוי. תעתוע זה מבסס, באופן פרדוקסלי, לגיטימציה לתביעות נוספות של המיינסטרים החרדי, שמצידו רואה בפעילים כישלון. המסקנה צריכה להיות שהמרחב הפוליטי הוא הקובע ולא הארגונים האזרחיים, חזקים ככל שיהיו.
הרב יונתן רייס, ראש ישיבת חדוותא ואחד הפעילים הבולטים לשילוב חרדים, העיד בכנות שוברת לב כי המלחמה לא נוכחת ברחוב החרדי, וכי שום דבר מהותי לא השתנה מאז 7 באוקטובר. אין מה להתפלא: זה פרי המאמץ ארוך השנים לניתוק ולהיפרדות.
הסרטון שבו פתחתי את הטור מעיד גם על כללי השיח שמכתיבה החברה החרדית לחברה הישראלית. תמיד השיחה מתחילה בלא-חרדי המשחר לפתחו של החרדי, ואסיר תודה על עצם הנכונות לראות את פניו, וממשיכה בהתנשאות, בחוסר קשב ובהיעדר מוחלט של כבוד. בסרטון, הרב מטיח שוב ושוב באורחו שאינו חרדי את בורותו המובנית, ומבטל את עצם היכולת של היהודי שיושב מולו לטעון טענה דתית, דוגמת החובה לצאת ל"מלחמת מצווה" (מלחמה המאיימת על קיומנו), או על חשיבותם של ביקור חולים ולוויית המת. היחס המבזה יהיה מנת חלקו של כל איש ציבור או תלמיד חכם. אין זה עניין שולי; כך מסמן הרב לכלל הציבור את היחס הרצוי והראוי של החרדי לישראליות.
לנוכח הבורות הישראלית הגדולה ביחס לחרדים, בוודאי יש ערך למאמץ לייצר "מפגשים" שיניבו בתורם הכרות ואמפתיה. אבל במקביל, יש להכיר בכך שעד כה המפגשים הללו למעשה לקחו חלק בהכשרת הלבבות לקואליציה הבאה, שתמשיך לקדוח בספינה.
בשורה התחתונה, כל ממשלה שתקום כאן צריכה להיות מורכבת מרוב של המרכז הישראלי – המסורתי, הדתי והחילוני. החרדים אינם יכולים להמשיך ולשמש לשון מאזניים. לשם כך יש להתחיל תהליך ארוך של החלמה ביחסי המגזר החרדי עם המדינה. אינני מבקשת שיוותרו על ערכיהם ועל חייהם, אבל אני לא מוכנה שיממשו אותם באמצעות המערכת המדינתית – בחינוך, בהשכלה ובעבודה. החברה החרדית לא תקרוס. יש לה כוחות פנימיים של פילנתרופיה, גמ"חים, התארגנות ציבורית (ראו למשל את מחירי עגלת קניות במרחב חרדי) ועוד. אסור שקואליציה עתידית תאפשר לחרדים להעמיק את אחיזתם במערכות המדינה.
אני לא כועסת ואין בי שנאת חרדים. אני מבינה שהחברה החרדית היא תולדה של הכרעה פוליטית, שקיבל מי שהיה בשלטון בישראל בעשורים האחרונים. אולם בעת הזו עלינו להתבונן במציאות נכוחה, לקחת אחריות ולגבש הסכמה אזרחית ופוליטית אחרת. דבריי אינם פסימיים, להיפך. העמידה מול המציאות, ניקוי הלב מכעס ומעוינות, הצבת חזון וראיית הכוחות הפוטנציאליים של סקטור חשוב זה הם צעד להחלמה ותיקון; תיקון אחד מרבים הדרושים לנו בשנים שלפנינו.
