התלמוד במסכת בבא קמא (דף ס ע"ב) מספר על שני אמוראים שישבו לפני ר' יצחק נפחא, האחד ביקש לשמוע דבר הלכה, והשני – דבר אגדה:
פתח לומר דבר אגדה, ולא הניחו האחד ("פתח למימר אגדתא ולא שביק מר"), פתח לומר דבר הלכה, ולא הניחו השני ("פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר"). ר' יצחק נפחא על מנת שלא יצא "קרח מכאן ומכאן" אמר דבר ששווה לשניהם, שיש בו הלכה ואגדה גם יחד:"כִּי תֵצֵא אֵשׁ" – כך מתארת התורה את נזקי האש: האש יוצאת מעצמה, ובכל זאת: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב, ה), דהיינו: גם לאש שיוצאת מעצמה יש אחראי. הוא שנקרא "מבעיר את הבערה", והוא שצריך לשלם. ההשלכה היא הן לענייני הלכה (נזקי אש, גם כשהיא מתפשטת מעצמה, נחשבים כנזק ישיר של האדם – "אשו משום חציו" בלשונו של התלמוד), והן לענייני אגדה:אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הִצַּתִּי אש בציון, שנאמר: "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ", ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ… חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ (זכריה ב, ט).
הקב"ה הבעיר אש בציון והוא שצריך לשלם את הבערה, כך מוסרת לנו האגדה. אבל הרי האש יצאה בצדק על חטאי ישראל – גוי חוטא, עם כבד עוון, קציני סדום ועם עמורה ועוד כהנה וכהנה – תשעה באב בפתחינו, ואגדות החורבן בדף היומי מאחורינו, והם אינם חושֹכים את שבט ביקורתם מישראל. מדוע אפוא זו אחריותו של הקב"ה?
בל נשכח את ראשיתו של המדרש: גם כשהאש יוצאת מעצמה, האחריות מוטלת על מי שהצית את האש, ואילולי ר' יצחק נפחא אמר את הדברים במפורש, לא היינו יכולים לאומרם: הקב"ה אומר על עצמו שהוא זה שהבעיר את הבערה – והוא שצריך לבנות את ציון מחדש באש.
המתחים בחברה הישראלית מלווים את המדינה שנים רבות, אולי מיום הווסדה. קבוצות טעונות מטען אידיאולוגי עמוק עם פערים משמעותיים ביניהן, כשכל אחת אוחזת בחבל ומונעת מחברתה למשוך לכיוונה. "ולא שביק מר", כלשונה של הסוגיה. אפשר לומר שישראל היא בניין הבנוי על גבי גחלים לוחשות – עולמות שונים ומנוגדים, שבונים יחד בניין משותף.
הגחלים הללו התפרצו לאש בוערת בתקופה האחרונה: רפורמה שיפוטית מכאן ומחאה אזרחית חריפה כנגד המהפכה מכאן. דרכה של האש הוא שהיא מכלה כל מה שנקרה בדרכה, מגדיש ועד קמה, מקוצים ועד תבואה. וכמוה אש המחלוקת: מלבים אותה מפה ומלבים אותה מכאן, והיא פוגעת בצבא, בכלכלה, בחברה ובמוסדות השלטון.
הדיון הפוליטי מוכר כמעט לכל אחת ואחד במדינת ישראל. אבל הדיון הפוליטי – מי צודק ומדוע – איננו היחיד. שאלת האחריות לא פחות חשובה. אש המחלוקת לא נולדה בחלל ריק. היא בנויה על גבי מתחים קודמים שרוחשים ומבעבעים מתחת לפני השטח. אך היא יצאה לדרכה והפכה לבערה מאז שהתחילו המהלכים לשינוי מערכת המשפט, בהובלת הממשלה והקואליציה. נניח שראוי להעביר את הרפורמה כצורתה (ואפילו כצורתה המחמירה, שאת פניה ראינו ביום שני האחרון בצמצום עילת הסבירות), האם מותר להסיר אחריות מהאש שבעקבותיה?
בתשעה באב הקב"ה הצית אש בציון. היו לכך אשמים רבים, אך הקב"ה מבטיח – "אני הצתי אש בציון, ואני עתיד לבנותה באש". ומכאן, ראוי לקרוא להנהגה להדבק במידותיו של הקב"ה – מה הוא רחום, אף אתם רחומים. מה הוא הצית אש בציון ועתיד לבנותה באש, אף אתם: הִצַּתֶּם את האש בציון, שקמו את הבניין מחדש.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
