למרות התקנות שאוסרות על פתיחת מסעדות ומקומות שמגישים מזון בערב תשעה באב, מספר רב של מסעדות וברים הודיעו כי הם מתכוונים להישאר פתוחים, גם במחיר הקנס שיספגו. רבים מהם הצהירו כי המהלך הוא מענה למדיניות הממשלה, שאישרה את החוק לצמצום עילת הסבירות כחלק מהרפורמה המשפטית, זאת לצד העברת תקציבים משמעותיים למוסדות תורניים וככלל – לנכוח מדיניות המקדמת את עמדות המפלגות החרדיות בקואליציה.
שני חוקרים ממכון הרטמן כתבו מאמרי דעה קצרים באתר "כיפה" שבהם הסבירו את עמדותיהם השונות כלפי המעשה.
ב-1934 כותב ברל כצנלסון את המסה "חורבן ותלישות" ומוחה נגד תנועות הנער החילוניות שמתעלמות מט' באב: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאיבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו ..לא א.ד.גורדון ולא י.ח.ברנר, ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור 'ציון הלא תשאלי', וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".
והנה היום, לקראת ט' באב עוד ועוד מסעדות פותחות את שעריהן בתל-אביב. דווקא. האם ברל היה כותב כך היום? נדמה לי שלא. משום שה"דווקא" הזה לא נובע משנאת היהדות ואפילו לא מבורות אלא מעוינות לממסד הדתי, ולכפיה הנמשכת שלו. אפשר להבין. זה לא רק היחס לנשים בבתי הדין הרבניים (ותיכף הרחבה נוספת של סמכויותיהם!) ולא רק היחס לגרים.
זו הרבנות הראשית שמסתאבת עוד, וזה גם חוק תלמוד תורה המונח לפנינו, ועוד. פתיחת מסעדות משמעה תביעה חילונית עזה באמצעות ט' באב: תנו מרחב בארץ הזו להיות יהודים כמו שנרצה, זו היענות לסנטימנט קיים של הישראלי החילוני. באופן פרדוקסלי זו מבחינתם הרלוונטיות של היהדות בישראל של היום. האכילה הדווקאית, בהקשר הנוכחי, כעת היא ביטוי פוליטי.
ברור שיש בזה גם מהלך שיווקי, תירוץ פוליטי לעוד רווח כלכלי ציני על חשבון המסורת, וגם אני הייתי מעדיפה לראות את המסעדות מחלקות אוכל חינם בליל ט' באב מאשר עושות עסקים. אבל זה לא שלי.
האם אנחנו, שומרי המצוות שהצום מובן מאליו עבורנו, נבחר לראות בזה ניתוק מהמסורת והכנסת "אצבע בעין"? בוודאי שכן, זה מה שזה. אלא שבמקום כעס, עלבון והתנשאות של מי שמחזיקים את ביהדות האמיתית ומביטים בבוז אל זולתם אני מציעה שני דברים: לאמץ אמפתיה כלפי המקום ממנו הכעס הזה מגיע, להעז להבין שלכולנו יש אחריות, במובן שלא נאבקנו די בכפיה הדתית המתמשכת שמרחיקה יהודים מיהדותם.
ומצד שני, להתבונן במעשה הזה כפרשנות לגיטימית, כדווקא שהוא חלק מהמסע היהודי עצמו. רוצים תל אביב שנענית לקדושה כמו בשקט שמשתרר בה ביום כיפור? תפסיקו להפריע. כמו שאמר לי חבר חילוני קרוב: אני לא צם בט' באב אבל כשאני אוכל – זו אכילה רגשית.
אפשר להבין את הרגש העומד מאחורי המהלך המתריס של פתיחת מסעדות בט' באב: דחיה תקיפה של דמות היהדות שמציגה ממשלת ישראל בזמן הזה: יהדות הומופובית, מיזוגנית, חמדנית, קנאית וגזענית. מובן לגמרי למה אדם מוסרי לא רוצה להיות חלק מיהדות כזאת. הוסיפו לזה את נכונותה של הממשלה לכפות את תפיסתה על כלל הציבור, ותגיעו בקלות לתגובה שכזאת.
אולם זו לא צריכה ולא יכולה להיות הדרך למחות. ניכוסה של היהדות בידי הממשלה, יומרתה לדבר בשמה ועיצובה כמסורת אנטי-הומניסטית הוא פשע כנגדה וכנגדנו, אבל הפתרון אינו התנתקות, אלא חיבור וניכוס מחודש של היהדות על ידינו. הפתרון הוא חיים יהודיים שמבטאים יהדות שמקדשת את החיים, עומדת מול אי צדק, נאבקת למען הדל וחלש ומוכיחה שרים ומלכים על חטאיהם. יהדות שנובעת מצלם אלוהים, עוברת דרך מוסר הנביאים ומגיעה עד כתבי ברל, רחל, ביאליק, דליה רביקוביץ' ועמוס עוז.
היהדות שלנו אינה מותרות שאפשר לוותר עליהם. היא השפה התרבותית שאנחנו מדברים בה וחלק חשוב של הזהות שלנו, בין אם נרצה ובין אם לא. אפשר כמובן לדכא את החלקים האלה בנו, או לדלדל אותם עד שידהו ולבסוף ייעלמו – יהודים שונים עשו זאת לאורך כל ההיסטוריה – אולם תהיה זו טרגדיה הן לנו והן עבורה. לא התחבר לנו – מפני שנאבד נכס תרבותי יקר מפז, אוצר שמאפשר לנו מגע עם חכמת דודות שבמקרה או שלא במקרה גם עומדת בבסיס התרבות המערבית כולה.
המסורת שלנו היא תיבת תהודה שבלעדיה קולו של המיתר הבודד שלנו יישמע דל הרבה יותר. היא גם משאב עצום של תובנות ותפיסות שמהוות שפה שניה לזו הליברלית, לטוב ולרע. עדיף, תמיד, לדעת שפה שניה.
עבורה – מפני שאם כל מה שישאר מהיהדות הם בצלאל סמוטריץ' ואבי מעוז, היהדות תגמור את חייה כמפלצת.
הניכור שחשים יהודים רבים בישראל מהמסורת היהודית הוא אחד הנזקים הגדולים שהממשלה הזאת אחראית להם. אסור לתת לממשלה הזאת לגנוב לנו את היהדות ולעצב אותה בדמותה. צריך לתקן את היהדות בישראל, לא להפקיר אותה בידיה.
