ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעותיהודה עמיחי

תשעה באב הוא יום אבל לאומי. במשך השנים הוא נעשה לנאד הדמעות של העם היהודי. כפי שהראיתי בספרי "בכייה לדורות", יהודים קיננו בו לא רק על חורבן בית המקדש הראשון והשני, אלא גם על אירועים קשים שפקדו אותם בארצות פזוריהם. במשך מאות בשנים המשיכו יהודי אשכנז לקונן על מסעות הצלב, שריפת התלמוד בפריז ואירועים נוספים קשים שעברו על קהילותיהם בימים עברו. יהודי עדות המזרח קוננו על גירוש ספרד, כמו גם על אירועים קשים שפקדו את קהילותיהם: גלות מוזע בתימן, פרעות במרוקו, אנוסי משהד ועוד.

במשך כל שנות הגלות נאד הדמעות כמו התמלא מאליו בתשעה באב. היה זה היום שבו נפרצו מעיינות תהום והדמעות עלו מעליהן, מתוך זכרון של המאורעות הקשים ושל ארעיות הקהילה על הארץ בה היא יושבת. כיום תשעה באב הולך ומאבד ממשמעותו. איך נשיר שיר קינה על אדמת ירושלים? כיצד נתאונן כאשר אנו יושבים לבטח? ואף אם נשיב ונאמר כי עלינו לזכור את דברי ימי עמנו, מיד יהיה להוסיף ולשאול: לשם מה? מה תפקיד הזיכרון הזה? מה אנו מבקשים ללמוד מן ההיסטוריה היהודית העקובה מדם? האם יש לה מסר ייחודי לקיום היהודי-הציוני, כעם היושב בארצו?

האגרוף היהודי – מן הלב אל האויב

העם היהודי ידע לאורך תולדותיו סבל רב: פרעות ופוגרומים, רדיפות ופגיעות. לעתים הייתה זו יד השלטון שכיוונה והסיתה את האש כנגד היהודים, ולעתים שהייתה זו התארגנות עממית שהובילה לשפיכות הדמים. יש שהייתה זו פגיעה כואבת שהלכה והתמשכה על פני זמן ממושך, ויש שהיה זה אירוע מדמם שהתקיים בנקודה אחת בזמן. במשך שנים רבות התגובה היהודית לכל אותן רדיפות הייתה התכנסות פנימה: בכי ומספד, קינה וצום, שק ואפר יוצע לרבים. הפרשנות הדתית שניתנה לאירועים האלו הובילה פעמים רבות לכך שהיהודים כיוונו את אגרופם אל ליבם: הם הכו על ליבם והתוודו על חטאתם. מבחינתם, לא היתה זו אוזלת יד, כי אם ידו המכוונת של אלוהים שהובילה לכך שיענשו על מעשיהם הרעים.

בעת המודרנית החלו להישמע קולות אחרים (שהד להן קיים כמובן כבר בימים רחוקים מקדם) והאגרוף הקפוץ שינה את זווית מסלולו מלב האדם אל השמיים. היה זה אגרוף זעם אשר דרש דין צדק מן השמיים. האמונה כי העם היהודי שהפר את בריתו ועל כן בא על עונשו, נשמעה בעבור רבים כטענת כזב, ותחתיה עלה ובא אגרוף הזעם המופנה כלפי אלוהים. בשירו של ביאליק "עיר ההרגה" ניתן לעקוב אחר מפנה זה, ולראות כיצד מתרוממת היד מעל הלב, עד שהיא מופנית כלפי השמיים בזעם:

וְהִנֵּה הֵם מְתוֹפְפִים עַל-לִבְבֵיהֶם וּמִתְוַדִּים עַל-עֲוֹנָם

לֵאמֹר: “אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ” – וְלִבָּם לֹא-יַאֲמִין לְפִיהֶם.
הֲיֶחֱטָא עֶצֶב נָפוֹץ וְאִם-שִׁבְרֵי חֶרֶשׂ יֶאְשָמוּ?
וְלָמָּה זֶה יִתְחַנְּנוּ אֵלָי? – דַּבֵּר אֲלֵיהֶם וְיִרְעָמוּ!
יָרִימוּ-נָא אֶגְרֹף כְּנֶגְדִי וְיִתְבְּעוּ אֶת עֶלְבּוֹנָם,
אֶת-עֶלְבּוֹן כָּל-הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשָׁם וְעַד-סוֹפָם,
וִיפוֹצְצוּ הַשָּׁמַיִם וְכִסְאִי בְּאֶגְרוֹפָם.

לצד מפנה זה, של האגרוף הקפוץ, חל שינוי נוסף: האגרוף הקפוץ שהכה על לבם של היהודים נעשה בעת הציונית לאגרוף קפוץ המופנה כלפי האויב. היהדות בגרסתה הציונית לא הסכימה לקבל את העובדה שהיהודים הם עם נרדף, וביקשה להשיב לעם את זקיפות הקומה שלו, את המלחמה שלו על כבודו וחירותו, ואת נכונותו להפעיל את אגרוף הברזל כנגד העומדים לכלותו. ייסוד השמירה העברית, הגדודים העבריים, בר-גיורא, גדוד נהגי הפרדות, הבריגדה היהודית, וכמובן המחתרות הלוחמות – הפכו את האגרוף הקפוץ לכח מגן לראשונה מזה כאלף ושמונה-מאות שנה, מאז ימי מרד בר-כוכבא. ואכן, אף כאן אנו מוצאים את הדימוי של האגרוף שב וחוזר בדמותו החדשה שנבראה לו, האגרוף היודע להשיב מלחמה שערה, אגרוף הברזל והפלדה:

באילו תנאים נוסד “השומר”? כשעלו חלוצי־העבודה לארץ לפני יותר מחצי יובל שנים ומצאו בעשרים המושבות עם אלף איכריהם שלושת אלפים פועלים ערבים – הרימו דגל המרד, ועל דגל זה חרתו את המלים: “עבודה עברית”. הם לא הסתפקו רק בעבודה ובמלחמה לעבודה… ואז נמצא חבר־אנשים נועז מקרב “פועלי ציון” אשר הכריזו: לא רק עבודה – אלא גם שמירה עברית. הכריזו – ועשו.[…] והצעירים העברים המעטים, העיזו לחלום, כי יעלה בידם ליצור אגרוף כזה…והם יצרוהו!.. יצרוהו למרות האדישות של הקהל, למרות הכוח הקיים של הסביבה, ואף נגד רצונה של הממשלה.דוד בן-גוריון, איך נוצר רעיון הגדוד, תל־אביב, כ“ג בטבת תרצ”ד

תנועת אגרוף הפלדה שחוללה הציונות היא אכן מפנה יסודי בתולדות עמנו. יש שבעבורם אגרוף זה החליף את האגרוף המנופף כלפי שמיא, באמרם "והארץ נתן לבני אדם": האחריות לגורלנו מסורה למעשי ידינו ואין לתלות את עינינו בשמים. יש שבעבורם אגרוף הפלדה לא החליף את אגרוף הזעם המונף אל-על, כי אם התווסף לצידו. דומים הם פני הדברים גם ביחס שבין אגרוף המגן לאגרוף המכה על הלב.

בין אם האגרוף הברזל נעשה לתנועת היד המרכזית של הקיום היהודי בזמננו, ובין אם הוא התווסף לאגרופים האחרים, אין ספק כי זוהי בשורה משמעותית ומבורכת שהביאה עמה הציונות לקיום היהודי. לא עוד עם רדוף סבל, עם אשר עלול ללכת כצאן לטבח, כי אם עם הנלחם על חירותו; עם היודע להחזיר מלחמה שערה, שאינו צריך לתלות את יהבו בקיומו ובהגנתו בחסדיהם של מושיעים אחרים זולת עצמו.

לרכך את האגרוף

אולם בד בבד עם הברכה שבשינוי החדש, כרוכה בו גם אחריות כבדה. אחריות מוסרית לשמור על האגרוף שיידע אימתי להיסגר ולהכות בעוז, אך גם לדעת אימתי לפתוח את האצבעות הקפוצות ולהושיט יד רכה, מלטפת, יד שלום. עלינו להישמר שמא בשל העוצמה הרבה שבאגרוף הברזל, נשכח כי באחריותנו גם לדעת אימתי לפתוח את היד הקפוצה ולהפוך אותה ליד מושטת לשלום, לזרועות פרושות המבקשות לחבק ולהכיל.

במשך שנים רבות ראו עצמם היהודים כמגדל-אור למוסריות. הוגים יהודיים טענו בלהט כי העם היהודי אמנם נרדף ומוכה, אך אור הצדק והמוסר מאיר ממנו, בהמנעותו מלהשתתף במרצח הדמים האנושי. העם היהודי נופף במשך שנים באגרופו הקפוץ והכריז: ידי לא תהיה במעל, ידי לא תשפוך את הדם!

עתה, כאשר אנו הריבון, וכוחו של אגרוף הברזל אכן משרת אותנו להגן על עצמנו, עלינו להוכיח יום יום שעה שעה, שההצהרה הקדומה הזו לא הייתה הבטחה כוזבת, מילים פורחות באוויר. בהכרעות שאנו מקבלים עלינו להוכיח כי רעיון זה הוא נר לרגלנו ואין הוא רק הצהרה ריקה, עלה תאנה המסתיר את העוולות שאנו מחוללים. כלומר, אותה טענה קדומה חייבת להפוך בימינו לכוח המצפן שלנו. וככל שכוחנו ועוצם ידינו מתגברים – כך חשוב עוד יותר שנדבק בה ונעמיד אותה בלב חיינו.

איננו יכולים עוד להמשיך לחנך את בנותינו ובנינו רק על בסיס הרעיון כי "לעולם לא עוד". עלינו להוסיף בצדו גם את הפירוש הבא:  "לעולם לא עוד" – לעולם לא נתן את ידינו לפגיעה בעמים אחרים, בבני אדם אחרים; לא בתחומי האחריות הישירים שלנו ולא בסוגיות עולמיות שיש לנו קשר עקיף אליהן. איננו יכולים להשלים עם פגיעה בחפים מפשע, איננו יכולים להשלים עם דיכוי ושלטון שפוגע בזכויות האדם. אל לנו לתת את ידינו לסחר בכלי נשק עם משטרים אפלים הפוגעים בבני עמם או בעמים אחרים. אין לנו את הזכות שלא לעמוד לצידם של הסובלים, ועלינו לגייס את משאבי הזמן, הכוח והכסף שביכולתנו בכדי לסייע להם במאבק הצודק. כפי שניסח זאת פרופ' יהודה באואר:

כדאי שנוסיף על עשר הדברות עוד שלוש דברות נוספות:

לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניךלא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניךולא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים.

כשתי וערב עלינו לארוג יחד עם מעשים יקרים מפז אלו גם גישה חינוכית יהודית-ציונית שתשכיל להעביר את המסר המורכב הזה לדור הצעיר. מסר שמלמד אותנו שהאגרוף הקפוץ אינו נרתע שוב לאחור, אולם בשל הדאגה מפני הפגיעה באחר, שב הוא לאחוריו וחוזר הוא להכות על הלב. הוא אינו נעשה לאגרוף שפוגע ללא הבחנה, או הופך אדיש לפגיעות שהוא עצמו עושה בכדי להגן ולשמור על הלב. עלינו להמשיך לאחוז בחזון הציוני המורכב.

כל התורה כולה

תנו רבנן: …שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [=מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]; זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא – זיל גמור [=והשאר פירוש הוא, לך ולמד]. בבלי, מסכת שבת לא ע"א

הלל בוחר לנסח את הדברים בלשונו שלו, בלשון חול ולא בלשון התורה, כאומר "דרך ארץ קדמה לתורה" (משנה אבות, ב ב). פירושו של דבר, כפי שלמדונו חכמים, שהתורה יכולה להיות לאדם לסם חיים או לסם מוות (בבלי יומא, עב ע"ב). התורה נתונה לפרשנות. ברצותו, יכול האדם לקרוא אותה בעיניים מוסריות ואזי היא תוסיף ותעמיק את עמדותיו המוסריות ותשכלל את הרגישות האתית שלו. ברצותו, הוא יכול להפוך אותה לסם מוות ולמצוא בה בארות מים מורעלות שיצדיקו את דרכו הרעה. הלל מבקש ללמד את הגר שבכדי לקיים את התורה באופן שתביא אור וטוב לעולם, יש לגשת אליה בראש ובראשונה עם העיקרון היסודי "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך".

הפרשנות המוסרית לתורה מתחילה בגישה מוסרית שעמה מגיע האדם ללמוד אותה, משום שמה שיחפש אדם למצוא בה – ימצא בה. לכן רק הגישה המוסרית הקודמת לתורה, דרך ארץ שקדמה לתורה, תוכל להציל את האדם ולמנוע ממנו את הפיכת התורה לסם מוות שיפגע בו או באחרים.

הלל אינו מבליט את העיקרון האנושי של הדאגה לאחר על חשבון רעיונות אחרים בתורה כמו הימנעות מעבודה זרה או שמירת שבת. הוא טוען שבכדי לקרוא את התורה באופן שלא יפגע באחר, עלינו לגשת אליה בראש ובראשונה עם גישה מוסרית. כלומר, לאחר שהפנמת את העיקרון "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך" אתה יכול ללכת וללמוד את כל יתר התורה, אולם כל עוד לא הפנת את העיקרון אל תיגש ותלמד, שמא תעשה תורתך לסם מוות. על כך יש להוסיף ולומר, כפי ששמעתי מפיו של הרב מיכאל מלכיאור, כי כאשר ניגשים אל התורה עם עמדה זו, אזי כל תכליתה ומגמתה של התורה מכוונת אותנו לעניין זה: "זו כל התורה כולה!"

אל עיקרון זה מתווסף הרעיון לפיו הקריאה המוסרית אינה מוגבלת ללאום מסוים, אלא היא האחריות של האדם כלפי כל אדם באשר הוא אדם. דברים אלו משתלבים יפה עם בחירתו של הלל לנסח את דבריו בלשון הארמית. הלשון הארמית היתה הלשון האוניברסלית בתקופה ובמרחב בהם חי הלל, והדבר דומה לחכם יהודי בן ימינו שינסח את העיקרון היסודי ביותר של היהדות בלשון האנגלית. במובן זה הצורה היא התוכן: אם המסר הוא אוניברסלי הרי שיש לנסח אותו בלשון אוניברסלית.

האזהרה המרכזית שמבקש הלל לעמיד בפנינו היא זו: גם כשאנו באים לתקן עולם – אל לנו לשכוח לראות את פניו של האחר. ראיית הפנים הזו היא זו שמאפשרת לנו להישמר מפני מעשים שגם אם אנחנו מאמינים בהם בכל ליבנו, עלולים לפגוע באחר. רבים ביקשו לתקן את העולם ופגעו באחרים בשם השאיפה לתיקון. תמרור האזהרה של הלל לא נועד לשתק אותנו ולמנוע מאתנו מלפעול, אך הוא מבקש מאתנו להיזהר, לעשות את הדברים בשום שכל וברגישות מירבית, כדי שלא נגיע חלילה לדרכם של אותם צעירים המבקשים לבנות ונמצאים סותרים (בבלי מגילה, לא ע"א).

הלל מבקש להציב את הרעיון האוניברסלי של הרגישות לצרכיו, לרגשותיו, וכמובן לזכויותיו של האחר – כיסוד המרכזי של עולמנו. יסוד הקודם לתורה, אשר רק לאחר שהפנמנו אותו אפשר להתחיל ללמוד ולקיים את התורה. יסוד – אשר מגן עלינו שמא תהפוך התורה מסם חיים לסם מוות. ובימינו היינו אומרים שמא תהפוך לאומיותנו – מסם חיים לסם מוות.

***

הלל הזקן מלמד אותנו שאל מול האגרוף הקפוץ המכה על הלב, האגרוף הזועם המונף אל-על, או אגרוף הברזל המכה בעוז, עלינו ללמד את עצמנו גם לפתוח את האגרוף הקפוץ ולהפוך אותו ליד מושטת לשלום.

תשעה באב עשוי להיות עבורנו יום בו אנו מזכירים לעצמנו את המסר המורכב הזה. יום בו אנו מזכירים לעצמנו שנעשה כל שביכולתנו כדי שקיים את צוואתם של דורות יהודים אשר נרדפו, נפגעו ונצחו: "לעולם לא עוד". לעולם לא נהיה הקורבן, לעולם לא נהיה המבצע, ולעולם לא נעמוד מנגד.

מי יתן וזכה לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את דבריו של הלל, וללמד את עצמנו לפתוח את אגרופנו הקפוץ.