בשנת 1934, בערב תשעה באב, יצאו בני תנועת הנוער "המחנות העולים" למחנה קיץ. יציאתם דווקא בתשעה באב לא נבעה מהכרעה ערכית או אידאולוגית. הם לא הכריזו "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", וגם לא עשו זאת מתוך אמונה כי הציונות הביאה לקיצו של האבל על החורבן וכי התגשמה בדורם נבואתו של זכריה, לפיה יהיו ימי הצום האלו לששון ולשמחה. הם יצאו למחנה הקיץ בערב תשעה באב משום שיום זה כמו נשכח מתודעתם. שכחה זו זעזעה את אחד האישים הבולטים בישוב העברי באותם ימים, ברל כצנלסון. הוא לא ראה בה שכחה של רגע, באין משים, כי אם שכחה עמוקה, שכחת העבר.

באותם הימים היה כצנלסון מן הדמויות המשפיעות ביותר בתנועת העבודה וממילא גם בהווייה הציונית בכלל. הוא היה איש רוח ואינטלקטואל שהשפיע על מנהיגים וחברים רבים בתנועת העבודה, למרות שלא נשא בתפקידים רשמיים (מלבד היותו מייסד המחלקה לענייני נוער ותרבות במסגרת פועלי ארץ ישראל והעורך הראשון של עיתון 'דבר'). כאשר שמע כצנלסון שחניכי "המחנות העולים" יצאו למחנה קיץ בערב תשעה באב הוא לא ידע את נפשו. הוא חש כי הדבר מעיד על נתק הולך וגדל בין הנוער לבין תרבותו, בין הדור הצעיר לבין מורשתו, בין ההווי הלאומי המתחדש לבין המסורת היהודית לדורותיה.

כצנלסון האמין בכל ליבו כי אסור לנתק את הרציפות שבין תולדות העם היהודי והמסורת היהודית שהתעצבה במשך אלפי שנים לבין התנועה הציונית בכלל ותנועת העבודה בפרט. הופעת החילון והציונות אכן חוללו בעם היהודי מפנה היסטורי בקנה מידה משמעותי שלא היה מאז חורבן בית המקדש, אך לדידו היה המפנה פרק חדש בספר היהודי, הכרוך באותה כריכה יחד עם הפרקים הקודמים, נובע מהם ומתכתב עמם.

עמדה זו של כצנלסון יונקת במידה רבה מהגותם של הוגים ציונים בולטים אחרים בדור שקדם לו. חיים נחמן ביאליק ומורו אחד העם האמינו אף הם בהתחדשות יהודית מן הסוג הזה: לא בריאה 'יש מאין' של יהודי חדש או של יהדות חדשה, כי אם רנסנס – זריחה מחודשת של היהודי ויהדותו מתוך אוצרות הרוח התרבותיים של העבר, ולא מתוך התחמקות מפניהם או מחיקה שלהם.

אל מול עמדתם של אחד העם וביאליק, השמיעו ברנר וברדיצ'בסקי, שהיה ראש המדברים לעניין זה, עמדה הפוכה. לדידם המהפכה הציונית אינה באה לידי ביטוי בתחייה כי אם בבריאה חדשה. כדי להצמיח דור חדש יש לתת גט כריתות למסורת היהודית ולמקורות היהדות הגלותיים ולאפשר לחיים היהודיים לצמוח באופן אותנטי, ללא הסיאוב של המסורת הגלותית.

מאבק איתנים זה לא הוכרע בדורו של ברדיצ'בסקי וגם לא בדורו של ברל כצנלסון, ולמעשה הוא ממשיך ומלווה אותנו עד היום. מן הצד האחד עומדים יהודים ציוניים חילוניים, הקוראים להתחדשות יהודית מתוך המקורות ומתוך המגע המתמשך עם המסורת היהודית, ומנגד עומדים יהודים ציוניים חילוניים המאמינים כי מפגש שכזה לא יביא שום ברכה לעולמם, והוא עלול להוביל לאיבוד כוחה של המהפכה הציונית והחילונית אל מול המסורת הדתית.

ברל כצנלסון ראה במה שהתרחש ב"מחנות העולים" עדות לכך שעמדתו של ברדיצ'בסקי הולכת ומתחזקת.  מנקודת מבטו היה זה ביטוי לאסון גדול, לקרע בל-ייאחה בין העבר וההווה, בין מסורת והתחדשות, בין יהדות וציונות. על כן הוא מיהר לפרסם זוג מאמרים בשם "חורבן ותלישות", ו"מקורות לא-אכזב", שבהם הביע את תפיסתו הכוללת ובתוך כך עסק גם בחשיבות שראה בתשעה באב:

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בַּנִּימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר.ברל כצנלסון, חורבן ותלישות

על פי כצנלסון, תשעה באב איננו רק יום אבל דתי בו מבכים על חורבן המקדש ומצפים לבנייתו, אלא קודם כל יום אבל לאומי; מעין 'צריבת אש' הגורמת לכל אישה ואיש המשתתפים בו לחוש את שייכותם לעם ישראל, לכאוב את מצבו ולשאוף בכל ליבם לימים אחרים בהם יוכל העם לחדש את רוחו. בכוחו של תשעה באב לעורר את אותם רגשות של אובדן החירות, כמו עם שזה עתה איבד במלחמה את ארצו ומולדתו, חירותו ועצמאותו. על פי כצנלסון, דור התחייה לא יכול היה לקום אלמלא הצריבה רבת השנים של כאב החורבן, שבאה לידי ביטוי בעיקר בתשעה באב.

יום אבל לאומי

אכן, כשמביטים בתשעה באב כפי שהתעצב לאורך הדורות, אפשר לראות בו לא רק יום אבל דתי על חורבן המקדש אלא גם יום אבל לאומי. הדבר בא לידי ביטוי כבר בהחלטה שהתקבלה בדור החורבן, בתקופת חז"ל. לאור הרוח האבלה והדאבה שאפפה את העם באותם הימים, הבינו חכמים שלא ניתן להמשיך בחיים אם שוקעים בחורבן ובשכול. על כן הם כנסו את ימי האבל לארבעת הצומות המרכזים: צום גדליה, עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב. אולם הם לא הסתפקו בכך, ולמעשה יצקו לתוך אותם ימי זכרון מרכזיים אירועים שאינם קשורים כלל לחורבן המקדש: שבירת הלוחות, הגזירה שבני דור המדבר לא יכנסו לארץ וכדומה (משנה תענית, ד ו). מצד אחד, בכך חז"ל ממסגרים את האבל ומשחררים את יתר ימות השנה מהעול הכבד של נשיאת הזיכרון והשכול. מצד שני, הם גם מתחילים תנועה שלמעשה מרחיבה את האבל אל מעבר להקשר הראשוני של חורבן המקדש אל ההקשר הלאומי, אל כל צרותיו של העם במהלך הדורות.

על גבי תנועה ראשונית זו של חכמים הולכת ונבנית קומה נוספת. היא אינה מופיעה בתנועה חדה או באופן ישיר, אלא נבנית אט אט, בצמיחה מתוך המסורת העממית. בשלהי ימי הביניים, בעקבות אירועים קשים שפוקדים את הקהילות היהודיות בתפוצות השונות מתחילות להיווצר מסורות קהילתיות של אמירת קינות על אירועים מקומיים, עכשוויים, כחלק מסדר הקינות בתשעה באב. בכך נעשה תשעה באב ליום אבל לא רק על שארע בעבר הרחוק, אלא גם על המאורעות שעברו על הקהילה באותם הימים. כך הופך תשעה באב מיום אבל דתי ליום אבל קהילתי, בו האבל אינו קשור רק אל המקדש וירושלים כי אם אל בנות ובני הקהילה.

לאורך מאות בשנים חיברו פייטנים, מקוננים ומשוררים רבים קינות על האירועים הקשים והאסונות שפקדו את קהילותיהם, ורבות מהן נאספו לתוך סדרי הקינות של אותן קהילות. כך למשל, בסדר הקינות של יהודי מרוקו נמצאת קינה על גירוש ספרד (רבים מהמגורשים מצאו את דרכם למרוקו); בסדר הקינות של יוצאי אשכנז מופיעות קינות על מסעות הצלב שהתרחשו באירופה, וכדומה.

אולם על אף כתיבת הקינות החדשות, שני גורמים הביאו לכך שתשעה באב לא צוין כיום אבל לאומי, ולגבי רבים הוא נותר רק בגדר יום אבל דתי על חורבן המקדש. הגורם הראשון הוא חוסר ההיכרות עם הרקע ההיסטורי של הקינות השונות והיעדר המודעות למגוון הקינות שנכתבו על רקע אירועים קשים שפקדו את קהילות ישראל בכל תפוצותיהן. ההנחה הרווחת היא שהקינות עוסקות בנושא אחד ויחיד – חורבן המקדש, אך כאמור לא כך הם פני הדברים.

הגורם השני הוא שהקהילות היהודיות קוננו בעיקר על אסונות שפקדו אותן או את קהילות מוצאן. משום כך גם הקינות שנכתבו במקורן על מאורעות היסטוריים שונים, שאינם חורבן הבית, ואף נכנסו למחזורי הקינות הקבועים ונשתמרו בהן במשך מאות בשנים – לא עברו מעדה אחת לחברתה. מה שנאמר בקרב יוצאי אשכנז לא נאמר בקרב יוצאי ספרד, ומה שנאמר בקרב יוצאי תימן לא נאמר בקרב יוצאי מרוקו. הגבולות שבין הקהילות והעדות השונות לא נחצו ועל כן גם לא נוצרה תפיסה שלמה של יום אבל לאומי, על-קהילתי.

מן העבר אל ההווה

כיום, עם שיבת ציון וקיבוץ הגלויות, יש באפשרותנו להשלים את הסיפור, לסגור את המעגל ולהפוך את תשעה באב ליום אבל לאומי. הוא עשוי להיות יום שבו מכירות הקהילות השונות בסיפוריהן הכואבים, אלו של אלו; יום שבו הכאב והשכול לא נובעים רק מהזיכרון הקרוב, הקהילתי, אלא מן הזיכרון הרחב והמשותף, הלאומי; יום שהמאחד בו הוא האבל הלאומי על כל צדדיו וענפיו, על הקהילות השונות שבו, על היחס השונה שמתקיים בו בנוגע לחורבן המקדש. במקום שכל אלה יהיו סיבה נוספת לפילוג העם היהודי לשבטיו, יהיה זה יום שבו שותפים כולם יחד בזיכרון הדורות.

אולם מה התכלית של החיטוט בפצעי העבר והכרה עמוקה של מעט מן הסבל שידע עמנו לאורך הדורות?

קשה להשיב על שאלה זו באמצעות הטיעונים המקובלים של לימוד היסטוריה, שכן לא מדובר בידע היסטורי, חף מפרשנות. אין כאן הצגה שלמה של קורות הקהילות היהודיות על הצדדים החיוביים והשלילים שלהן, על יחסי השכנות המבורכים עם שכניהן הנוכרים והשגשוג תחת שלטונם, כמו גם הפגיעות והפרעות פרי ידי שליטים אכזרים או המון אלים ותוקפני. עצם הבחירה לשקוע בהיבטים הקשים והשליליים מלמדת אותנו שיותר מאשר ידע היסטורי, לפנינו סיפור שאנו מבקשים להטמיע בקרבנו ולהעבירו לדורות הבאים.

מה מגמתו של סיפור כואב זה? האם יש לו זכות קיום מעצם היותו? ואולי זוהי בחירה המנציחה את השנאה ומלבה את התחושה המבוטאת בפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"? יתרה מזו, מה משמעותו של זיכרון זה דווקא בתקופתנו, שהיא מהתקופות הטובות ביותר שידע עמנו? מה משמעות האבל והשכול בימים שבהם אנו זוכים לעצמאות במדינתנו הריבונית?

אלו אכן שאלות כבדות משקל, ואפשר שפתרונן נעוץ בתנועה שמן העבר להווה, התנועה המחייבת אותנו לשאול: מה הלקח ומה המוסר שאנו לומדים מן העבר? מה האתגרים העומדים לפתחנו ומה האחריות שמוטלת על כתפינו כיום? כיצד אנחנו מבטיחים לעצמנו לא רק הגנה מפני העומדים עלינו לכלותינו, אלא גם הגנה מפני הזחיחות והיוהרה הנובעות מ"כוחי ועוצם ידי", אשר גם סופן עשוי להיות נורא ואיום?

שאלות אלו מניעות אותנו מהסיפור ההיסטורי, שלכאורה נחתם בעבר, אל הסיפור המכונן את חיינו ומעצב את עתידנו. התשובות שנשיב עליהן יהיו למעשה הפתח שלנו לתנועה מן ההיסטורי אל הערכי, מן הזיכרון העומד כתכלית בפני עצמה אל זיכרון שתפקידו לעצב את המציאות מחדש. כחלק מן התנועה לפתוח את שעריו של תשעה באב ולהופכו ליום אבל לאומי, בכוחנו גם לפתוח את שאלות אלו לדיון ערכי ולשיחה ערה שבהם ימצאו כל אישה ואיש את תשובותיהם שלהם.

ברשת מיתרים יצא לאחרונה הספר "בכייה לדורות", המבקש לתת מענה לכל אותם המבקשים לראות בתשעה באב יום אבל לאומי. הספר מאגד קינות ממזרח וממערב החל מימי המקדש ועד לשואה, ומספר את הסיפור ההיסטורי שעומד ברקע כתיבתן. הוא מזמין למחשבה, לימוד ושיח אודות הזיכרון והשכול, האבל וידיעת העבר. בכך מבקש הספר להרחיב את משמעותו של היום מההקשר הדתי (חורבן המקדש והקינות אודותיו), וההקשר הקהילתי (כל עדה וקורותיה), אל ההקשר הלאומי הרחב – יום שבו אנשים ונשים, מכל העדות והזרמים, בעלי השקפות ואמונות כאלו ואחרות, יכולים להתכנס יחד ולמצוא את המכנה המשותף הרחב בסיפור ההיסטורי הקשה שידע עמנו לאורך הדורות. תשעה באב כזה לא יעסוק רק בפצעי העבר אלא גם יבקש לצמוח מהם, לתקן – כראות עיניהם של נשים ואנשים שונים – את מציאות חיינו ולדאוג לכך שנלך בדרך טובה יותר.