אני מכירה סבל, כי אני אישה, שנאלצה להתמודד עם התעללות ותקיפה. למדתי בדרך הקשה מה הוא רוע, מה הוא כוח, מה היא שתיקה, השתקה והאשמת הקורבן.

נשבעתי לעצמי שיהיה לי האומץ לדבר למען עצמי ולמען הבנות שלי.

ועכשיו אני שואלת אתכם: מדוע מאשימים אותנו – את הקורבנות?

במה מאשימים אותנו?

במה מאשימים את הנערות שנאנסו על ידי מחבלים? במה מאשימים את ויויאן, לוחמת השלום שנשרפה בחיים?

מה הפך אותנו לא ראויים לחמלת העולם? לדאגתו? מה הפך 39 ילדים  שנלקחו בשבי ללא ראויים ליחס מצד הצלב האדום?

מעולם מעולם, בכל ימי חיי לא חשתי נטושה כל כך.

כשמדובר בצדיקים, אסור לדבר אף פעם על או-או. לא נדבר על "ישראל או פלסטין". חייבים לדבר על גם וגם – ישראל ופלסטין – כבוד לזו וכבוד לזו. שלום לזו ושלום לזו.

אבל כשמדובר ברוע ואכזריות, חייבים לדבר בלשון או-או: לכן – או שתאשימו אותי ואת ויויאן על האונס הזה שאנסו אותנו, על הטבח שטבחו בנו, או שתתייצבו ותאשימו את הטרוריסטים.

לצפייה בסרטון המלא של דבריה של אלעד אפלבום.