יהודי ישראל ויהודי ארה"ב: שתי אסטרטגיות, עם אחד
הסכנה הגדולה ביותר ליכולת שלנו לתפקד כעם היא העמקת השסע הערכי בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות. איך מתמודדים עם הקרע הקיים? מבינים לעומק אלה את אלה

קרוב ל-90 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בעולם חיה כיום במדינת ישראל או בארה"ב. בהתחשב בהתפתחויות באירופה, סביר להניח שהריכוז היהודי בשני המוקדים הללו יוסיף ויגדל.

כשמדובר ביחסים שבין ישראל לתפוצות, מדובר בעיקר ביחסינו עם יהדות ארצות הברית. עתיד העם היהודי תלוי לא מעט בהעמקת היכולת להבין מהם הערכים והזהויות של כל אחד משני מרכזי העם היהודי, וכיצד ומדוע התפתח השוני ביניהם.

דרך אחת למדוד את ההבדלים הפוליטיים והתרבותיים בין יהודים אמריקאים ליהודים ישראלים, היא האופן שבו כל קבוצה מתייחסת לשני הנשיאים האחרונים של ארצות הברית:

ברק אובמה, שתומכיו היהודים כינו אותו בחצי צחוק "הנשיא היהודי הראשון", הזכיר להם את ימי התהילה של הברית בין היהודים לבין השחורים במאבקם לשוויון זכויות בשנות ה-60. ההסכם האיראני שישראל ראתה בו איום ביטחוני, אם לא קיומי, לא פגע בתמיכתם הנלהבת של יהודים אמריקאים בנשיא אובמה.

קרע דומה, רק הפוך, נכון לגבי הנשיא טראמפ. עבור רוב יהדות ארצות הברית, טראמפ מהווה איום, אפילו קיומי, לחברה האמריקאית, לתרבות הסובלנית שבתוכה יהדות ארצות הברית הצליחה לשגשג. ואולם סביר להניח שאם לישראלים הייתה זכות הצבעה בארצות הברית, רובם היו מצביעים עבור טראמפ, שמדיניותו משקפת, מנקודת מבט ישראלית, עמדה ריאלית יותר על המציאות הים-תיכונית. כמו שאנו הישראלים, חווינו את התמיכה של יהודים אמריקאים באובמה כמעין בגידה, כך הם רואים בחיבוק החם של ממשלת ישראל את טראמפ.

ישראלים ויהודים אמריקאים יכולים, בצדק, לשאול את עצמם האם נשארנו מחויבים לשמור על האינטרסים הכי בסיסיים אחד של השני. האם אפשר לסמוך זה על זה בשעת משבר?

אז איך מתמודדים עם הקרע? הצעד הראשון הוא להבין שכל אחד משני המרכזים היהודים אימץ גישה פוליטית שמתאימה למצב הספציפי שלו. ההבדלים בינינו מתחילים בגיאוגרפיה. אפילו היום, למרות כל ההתפתחויות העוברות על החברה האמריקאית, יהודי ארצות הברית חיים בתפוצה הכי בטוחה וסובלנית מאלה שידענו אי פעם. לעומתם, אנחנו הישראלים חיים באזור הכי מסוכן והכי פחות סובלני בעולם.

כתוצאה מכך, כל צד יצר אסטרטגיה הפוכה, כדי להתמודד עם סביבתו: יהודים אמריקאים בדרך כלל פתוחים לסביבתם, מחפשים בריתות עם מיעוטים אחרים ומתייחסים לשכניהם כידידותיים. לעומת זאת, הנחת היסוד שלנו היא ששכנינו מהווים מקור לאיום ופורענות, ושעלינו להתמודד עמם באמצעות הרתעה.

כמו כן, ישראלים ויהודים אמריקאים מדגישים לקחים שונים בזיכרון השואה. בישראל המסר הוא הצורך להגן על עצמנו. בארצות הברית הלקח הוא סובלנות, חיזוק מערכת החיסון האמריקאית נגד גזענות, שהיא אסטרטגיה הגנתית של מיעוט.

שורש ההבדלים בינינו הוא המתח שידענו בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית בין שבטיות ובין שאיפות אוניברסליות. כמובן, המתחים הללו קיימים בתוך החברה הישראלית ובתוך החברה היהודית אמריקאית, אך לב הזהות הישראלית הוא מחויבות לעם ישראל ולמדינת ישראל, לעומת זאת לב הזהות היהודית אמריקאית הליברלית הוא המחויבות לתיקון עולם.

השבטיות והאוניברסליות מושרשות בתוכנו מאז הצו האלוהי לאברהם אבינו "לך לך", צור בידול מהסביבה שהיכרת כדי שתהיה מקור לברכה לעולם – ונתברכו בך כל משפחות האדמה. כל אחד משני המרכזים מדגיש פן אחר, פן חיוני, בזהות המורכבת של עם ישראל.

באותה מידה כל מרכז מבטא בדרכו את חוכמת ההישרדות היהודית, היכולת שלנו להתמודד עם אתגרים מורכבים. הסכנה היא שכל צד יתבצר בעמדתו, בשבטיות או באוניברסליות: שאנחנו הישראלים נתייחס לערכים אוניברסליים כמיותרים, או חמור מכך כמכשול להישרדות בסביבה עוינת. ושאחינו בארצות הברית יתייחסו לשבטיות יהודית כמיותרת, או כמכשול למחויבותם האוניברסלית.

כל אחד משני המרכזים היהודיים חייב ללמוד לכבד את האסטרטגיה של האחר כנכונה לנסיבות שלו, ולא כבגידה בערכים יהודיים. וכל מרכז זקוק לאינפוזיית ערכים מהאחר. יהודים אמריקאים זקוקים לחיזוק הסולידריות היהודית, ואנחנו הישראלים זקוקים לחיזוק הערכים האוניברסליים.

הסכנה הגדולה ביותר ליכולת שלנו לתפקד כעם היא העמקת השסע הערכי בינינו. כל צד חייב להעריך ולכבד את הערכים של הצד האחר ולהכיר בכך של מרכז יהודי פועל בדרכו, על פי ערכים יהודיים חיוניים. איכות היחסים בינינו תהווה מרכיב מרכזי בעתידו של עם ישראל.

השארת תגובה