תפילת יום כיפור עם השראה מוזיקלית: המדרש של ישי ריבו
בשיר "סדר העבודה" של ישי ריבו יש דרשה שמציעה את האפשרות שאלוהים שם, שומע ואולי עונה, זוכר, מרחם ומחיש ישועות. המלצה לעבודה אישית, לקראת עבודת השם ביום הכיפורים

לא מזמן סיימתי ללמוד על סדר הדף היומי את מסכת יומא. באופן לא מוסבר, הייתי אחוזה במסכת ומרותקת אליה. כמעט בכל דף מצויה הייתה פנינה מרגשת. למה? מה יש בה, בעבודת היום, המניע אמות סִיפַּי?

לפני מספר שנים, בימי אלול, לימד בבית המדרש לרבנות ישראלית רבנו שרגא בר און, שיעור על עבודת יום הכיפורים. את שיעורו פתח בהאזנה משותפת לשירו של ישי ריבו, "סדר העבודה". אני, שלא הכרתי את השיר, פרצתי בבכי. אני זוכרת את החוויה העזה, את הטלטלה שחשתי, ואת השיעור הנפלא שנלמד לאחריה.

מדוע התרגשתי כל כך? אכן, השיר יפה והביצוע המוזיקלי עוצמתי. אולם עבודת היום כלל אינה קרובה לליבי, ואין כל הלימה אידאולוגית או ערכית לתנועה הנפשית.

נכנס למקום שנכנס

כך שר ישי ריבו:

נכנס למקום שנכנס / ועמד במקום שעמד / רחץ ידיו רגליו / טבל עלה ונסתפג /בא ממקום שהוא בא / והלך למקום שהלך / פשט בגדי החול לבש בגדי לבן /וכך היה אומר: אנא ה' / כפר לחטאים לעוונות ולפשעים / שחטאתי לפניך אני וביתי /ואם אדם היה יכול זכור / את כל הפגמים את החסרונות / את כל הפשעים/ את כל העוונות /בטח כך היה מונה / אחת אחת ואחת אחת ושתיים / אחת ושלוש / אחת וארבע אחת וחמש /ישר היה מתייאש / כי לא יכול היה לשאת / את טעם מרירות החטא / את הבושה את הפספוס את ההפסד /והכהנים והעם העומדים בעזרה / כשהיו שומעים את שם השם המפורש / יוצא מפי כהן גדול / היו כורעים ומשתחווים / ונופלים על פניהם / ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

מילות השיר מבוססות על מילות המשנה ומדברות פַּשְׁטוּת עבורי. אני חשה שהן משרטטות עמידה שאני מכירה, כזו שניתן לדמיין אותה ובתוכה – ללא הרחקה של מקדש וכהונה, זהב ובוּץ. בין המילים מבצבץ רווח רחב המאפשר לדמיין בתוכו את הסצינה, להוסיף קצת באמצעות היכרותנו עם עולם הדימויים הנלווה למעמד סדר העבודה. ובעיקר, בין המילים ישנו מרווח לצקת לתוכו את עולמנו האישי. זהו הרי המנגנון המפעיל, המאפשר הזדהות, זה ההופך שיר לשיר טוב.

בשיר הזה – ההזדהות פועלת סביב עמידתו של אדם מול האל. אמנם הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא האדם הכי קדוש, ביום הקדוש, במקום הקדוש. אבל מתוך עמידתו שלו יכול.ה כל אדם לדמיין את עמידתה.ו מול האל, בכל יום, בכל מקום.

תְּפִלּוֹת, כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם?

שירו של ריבו הוא בבחינת תפילה עבורי, שהיא עבודת ה' בימינו, העבודה שבלב. בשנת 2009 הוציאה התנועה המסורתית בישראל סידור חדש בשם "ואני תפילתי: סידור ישראלי". מספר שינויים ליטורגיים הוכנסו בסידור: למשל התייחסות לחיים כאן בארץ ישראל במקום ניסוחים המשקפים חיים בתפוצות, ביטויים לתפיסה שוויונית בין המינים (למשל האפשרות לציון אמהות לצד אבות בברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה), אפשרות לאמירת טקסטים חליפיים לאלו העוסקים בהקרבת הקורבנות (למשל בפיוט "אין כאלוהינו" במקום המילים "אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים", אמירת הפסוק "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד").

באופן אישי – שהוא האופן המיטבי שבו ניתן לדבר על סידור התפילה – שמחתי בכל השינויים הללו, ואני מתפללת תדיר מתוך סידור "ואני תפילתי". אני מוצאת בו בסיס טוב לתפילה כפי שאני זקוקה לה. במיוחד חשובה עבורי האפשרות להחליף את קטעי הקורבנות בטקסטים אחרים המדגישים ערוצי קשר נוספים עם הקב"ה.

בחיי הרוחניים לא מצאתי עד כה זיקה אישית לעבודת הקורבנות כפי שנהגה בבית המקדש. לא ייחלתי לחזרתה של עבודת המקדש בעתיד והקפדתי שלא להתפלל ולבקש על שאינני מאמינה או חפצה בו. אלמלא דמסתפינא הייתי כותבת כי כיום לא ראוי לייחל להשבת עבודת הקרבנות כפי שנהגה, לאור הפעלת הכח הנרחבת על חיות.

ועם זאת, למרות עמדת התנגדות שלי – האישית והאידיאולוגית – לאמירת קטעי התפילה המבקשים את שיבת עבודת הקורבנות בבית המקדש, במתח התמידי בין אמת ובין שלום אעדיף להימנות על תלמידיו של אהרון מאשר לדבוק ב"ערך האמת". היכולת להיות בזיקה עם מנעד רחב יותר של תפילות מאשר רק אלה הנוחות ומתאימות לי בדיוק – גם היא ערך בפני עצמו מבחינתי. יכולת זו היא גם המאפשרת לי להיות חלק מוביל בקהילתי, קהילת קיבוץ חנתון, שבה מקובצים יחד שבטי ישראל רבים ושונים.

אני גם חוששת כי שאיפה לומר רק מילים שאני מתחברת אליהן באותו רגע נתון תוביל למצב בו בימים מסוימים יסתתם פי לגמרי. על רקע חששות אלו נוצרה שיטת חז"ל להחייאת המילים באמצעות מדרש. במקום למוחקן או להפקד מהן, מדרש המילים מאפשר לצקת תוכן חדש לאותן תיבות ממש; לדרוש מהמילים, אך לא פחות מכך – מעצמי, להמשיך ולהיות בקשר. לא לוותר עליהן לגמרי, ולא לוותר על עצמי או על הקשר בינינו.

דרישת קשר

ניסוח הרהורים אלו חידד לי תובנות לגבי המשיכה הרגשית למסכת יומא. לקראת חגי תשרי תשפ"ב הבאים עלינו לטובה, ובתוך חוסר ודאות הכרוך במגיפת הקורונה, ברצוני להציע מספר הצעות למתפלל.ת.

עבודת היום במקדש מכוונת ליצירת תשתית שתאפשר לכהן הגדול קשר ישיר ובלתי אמצעי עם הקב"ה. עצם הצבת האפשרות לקשר ישיר כזה עם הקב"ה מסמנת לנו כי גם בדורנו אנו יכולות ויכולים לשאוף לקשר עם הקב"ה בעזרת תפילותינו. בהיסוס ניכנס השנה לבית הכנסת, נתיישב בכיסאנו, נעמוד (אם נרגיש טוב מספיק במהלך הצום), נשתחווה, אם נבחר בכך, במקומות המתאימים. כך, ובדרכים רבות נוספות המבקשות מפגש וקשר, ניתן לייצר את התשתית המתאימה בדורנו למפגש ולקשר עם האל, כבר לא מופרשים מבתינו, כבר לא יושבים בלשכת פרהדרין. נזמין את עצמנו להתכוונן ולהאמין כי "הן אפשר" להתייצב למפגש עם האל.

יתרה מזאת, באמצעות מסכת יומא הואר לי משהו לגבי תוכן הקשר בין האדם לאל. סדר העבודה מורכב מהתיבות הראשוניות ביותר: "אחת ואחת, אחת ושתיים". פשוט, ראשוני, לא מורכב. על בסיס ההתייצבות הפיזית שתוארה לעיל, מתווסף איפוא רובד של הזמנה לשיחה, קשר של שפה. אולם זוהי שפה נגישה ולא היפר-אינטלקטואלית. בתוך פיוטי היום המיוחדים והמורכבים נוכל כמתפללים ומתפללות לחוש היכן הוא הרגע בתפילה בו נרגיש הכי "בבית". אולי מתוך המקום הפשוט והיודע, ולא המפענח והמורכב, נמצאת פניות לתקשורת עם מה ומי שנמצא מחוצה לנו.

היבט נוסף הוא עצם האפשרות לכפרה. חמש תפילות יום הכיפורים הן מסע אישי וקהילתי של מפגש עם המילים המיוחדות. שנה אחר שנה, אני אוחזת בהתרגשות במחזור התפילה, פוגשת שוב בדפי מקורות אשר תחבתי בין דפיו בשנה שעברה, נזכרת איפה הייתי ומי הייתי אז. ברובד הקהילתי, ביום כיפור אנו חבורת תפילה המבלה יחד 25 שעות משותפות בפתיחת הלב ותחינה לפתיחת שערי שמיים. מבטי העיניים והחיבוקים  המוחלפים בתום תפילת נעילה עם הציבור המתפלל סביבי, הם ניצוצות מיוחדים של קשר בינאישי. מי שהתנסו בעבר בתפילת יחיד ביום הכיפורים יכולים.ות להעיד כיצד התפילה בציבור משנה באופן עמוק את חוויית תפילות היום.

אולם מעבר להתרחשות האישית והקהילתית הזו – האם יש לי ציפייה לכפרה? האם אני מחכה לאקט שיסמן לי כי תפילותי נענו, כי אני זכאית בדין? אם לענות בקצרה, תשובתי האישית היא: ודאי שלא. אין לי כל ציפייה בתפילתי ל"תוצאה" כלשהי. העמידה, ההתייצבות המזמינה לקשר, הנוכחות המאמינה כי קשר אפשרי – כל אלו הן התכלית.

מדרש יוצר

ואם אדם היה יכול לזכור / את החסדים את הטובות / את כל הרחמים / את כל הישועות /בטח כך היה מונה / אחת אחת ואחת אחת ושתיים / אחת מאלף אלפי אלפים / ורוב ריבי רבבות ניסים ונפלאות שעשית עימנו / ימים ולילות

במדרש שחיבר ישי ריבו אני שומעת אפשרות לכך שהקב"ה שם. אולי הוא שומע ואולי הוא עונה. אולי הוא זוכר, מרחם ומחיש ישועות. השנה, שנת תשפ"ב, אני מגיעה לתפילות היום עשירה במבט החדש שהעניקה לי מסכת יומא על אודות סדר העבודה ומלאה בהרהורים אודות העבודה אותה אני רוצה לייצר בחיי האישיים והקהילתיים. לדידי, בשירו של ריבו יש קדושה, והוא יכול היה להשתלב בתוך עבודת היום כפיוט נוסף אותו אנו אומרים.

בסדר העבודה שבמסכת יומא מבקש הכהן הגדול: "אנא ה', כפר לחטאים לעוונות ולפשעים…". בסיומו עונה העם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בשירו של ישי ריבו מתעצם אז ההד המוזיקלי וסוחף, כמו התגלות מתוך הענן המודאלי המקיף את הסולן, הוא השחקן הראשי בהצגה המתוזמרת של היום הזה, הוא שליחנו לכפרה, המתפלל בעבורו ובעבור ביתו ובעבור עוונות כל עם ישראל.

אני מזמינה השנה, לפני יום הכיפורים, להאזין לשיר "סדר העבודה" של ישי ריבו. לא להסתמך על שמיעת העבר, אלא לפנות זמן ומקום שנית לחוויה הפנימית הנוצרת במהלך האזנה. לחוש את התזוזה שאולי יזיז השיר בליבנו.

בעקבות השמיעה אציע לכתוב, לצייר או לרקוד את התחושות. אולי ינבע מעיין ממקום הרעד.

נתפלל לשנה טובה, שנת בריאות, שנה שנזכור בה את החסדים והטובות שנעשו עמנו, את אלו שעשינו עם אחרים, ושעשינו עם עצמנו. שנה בה נלבש בגדי עצמנו.

השארת תגובה