העדויות הקשות הזורמות מיישובי עוטף עזה, ובייחוד אלו המלוּות בתמונות חייכניות ומאירות של משפחות שלמות שנמחקו כליל, מרסקות את הלב. נדמה שיותר מכל הקשר מקראי אחר, תוצאותיה המרות של אותה שבת שחורה מעלות בזיכרוננו את איוב, הגיבור המקראי המכובד והעשיר, שאיבד את כל אשר היה לו והפך כמעט בן לילה מהאדם ה"גדול מכל בני קדם" לאב שכול מעשרת ילדיו, עני מרוד, חולה ובודד.
לאיוב, הדמות הטרגית ביותר במקרא, אין הקשר לאומי או היסטורי ברור. לא בכדי אנו מוצאים בחז"ל דיונים ארוכים בשאלת מוצאו – האם ישראלי היה או השתייך לאומות העולם; ובאיזו תקופה חי (בבא בתרא טו). דעתו של "ההוא מרבנן" שהציע ש"איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" אמנם נדחית, אך לאור שלל הזיהויים המוצעים לפני אמרה זו ואחריה וחוסר האפשרות להכריע ביניהם, נראה שדחייה זו, יותר משהיא מעידה על אופיו ההיסטורי של ספר איוב, משקפת מתח מובנה בדמותו של איוב.
"איובים" הרי קיימים בכל תקופה ובכל מקום; אפשר למצוא אותם בימי אברהם, בתקופת יציאת מצרים ובימי שיבת ציון; בגזרות ת"ח-ת"ט, בפרעות קישינב, בפרהוד ובשואה. למרבה הצער והאימה, נגלה לנו "איוב" גם כאן, בישראל של שנת תשפ"ד. אם כן, איוב איננו סיפור תיאורטי, מופשט. מבחינה זו איוב היה ואף נברא. יחד עם זאת, עיצובה הספרותי של דמות איוב כדמות אגדית נטולת הקשר היסטורי או לאומי מובהק, מאפשרת להתייחס אליו בכל דור ודור כסמל. במובן זה, הסיפור הוא "משל" במובן הבסיסי של המונח – סיפור על־זמני שנועד ללמד דבר מה בנוגע לטרגדיות אנושיות באשר הן, ואינו מתעד טרגדיה של אדם מסוים שחי במקום מסוים.
חרף העובדה שאיוב מישיר מבט אל הסבל האנושי ומתמודד עם השאלות הכרוכות בו יותר מכל ספר אחר במקרא, המבקשים למצוא בספר הדרכה להתמודדות במצבי משבר, מגלים בדרך כלל שהקריאה בו מותירה אותם נבוכים משהיו. מה הספר מבקש לומר על התמודדות זו? ההסברים המקובלים במקרא לחוויית הסבל האנושי, המושמים בספר בפי רֵעי איוב, נשללים בזה אחר זה. גם תקוותו של איוב, המלווה בתקוותם של קוראי הספר בכל הדורות, שהתגלות האל מן הסערה תבהיר את הנסיבות שהביאו לסבלו, ובכך תספק פתרון לשאלות הקשות שעולות לאורך הספר, נכזבת.
ההתגלות פורשׂת תיאור מופלא של עולם המתנהל בסדר מופתי וממחישה את מגבלותיו של האדם שאינו יכול לנהל עולם כזה (פרקים לח-לט) או להכניע את כוחות הרוע המאיימים עליו (פרקים מ-מא). אך האם בכך ניתנת תשובה לטענותיו הנוקבות של איוב לאורך הספר? האם כנותו חסרת התקדים של מחבר הספר, השם בפי איוב שאלות מוסריות חריפות הנוגעות לאופן שבו האל מנהל את עולמו, מסתכמת בסופו של דבר בתשובה מסוג "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי"? קשיים אלו העסיקו וממשיכים להעסיק את פרשני הספר בכל הדורות, ומספר התשובות שהוצעו בנידון משתווה כמעט למספרם של העוסקים בסוגיה.
במאמר זה אינני מתיימרת לתת תשובה משלי לשאלה זו או לחשוף את גישתו הכוללת של הספר לשאלת הסבל האנושי. במקום זאת, אני מבקשת להתמקד בניתוח דרך ההתמודדות הנשללת במובהק בספר – דרכם של רֵעי איוב. בתוך העמימות המאפיינת את הספר, שלילת דרכם של הרֵעים נותרת אחת האמירות הברורות והמהותיות ביותר. אף שהדיאלוג בינם לבין איוב הוא העומד במרכז היצירה ומפותח במידה יוצאת דופן, אין לו תוחלת ומעולם לא הייתה לו, מכיוון שהקורא נחשף כבר בתחילת הסיפור להתערבות בין השטן לאלוהים ויודע כי ייסורי איוב לא באו לו בשל חטאיו. למעשה, כישלונם של הרֵעים נחשף לא רק בסוף הספר, בדברי האל לאליפז "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב, ז), אלא הוא חלק אימננטי מהדיון כולו. המחבר מבקש מהקורא לעיין בדברי הרֵעים בעין ביקורתית, מתוך ידיעה ברורה שהם טועים.
מדוע דרכם של הרֵעים נשללת בחריפות כה רבה? הרי, כפי שנראה בהרחבה, התשובות שהם מציעים נטועות היטב במסורת המקראית, בתורה, בנביאים ובכתובים. יתרה מזאת, התשובות הללו נמצאות ביסוד ההתמודדות היהודית המסורתית עם "שאלת הרע בעולם" בכל הדורות, מחז"ל ועד ימינו, גם לאחר שלילתן לכאורה בספר איוב. הרֵעים אינם כופרים ואינם בודים מלבם – במה טעו?
בשורות הבאות אבקש להציע שהבעיה בדברי הרֵעים איננה בתוכן המסורת שהם מבטאים אלא באופן היישום שלה – בעיה שהובילה לשגיאה ברמה התאולוגית וברמה המוסרית. זוהי קריאה "רכה" באופן יחסי; יש הסבורים שספר איוב מבקש לשלול באופן רדיקלי את תורת הגמול המוכרת ולהציע תחתיה אפשרויות אחרות. אולם להערכתי, המסתמכת על נתונים שונים בספר שלא אוכל להציג בהרחבה במסגרת זו, מטרת הספר אחרת. כאן, כאמור, נתמקד בסוגיית הרֵעים וכישלונם.
הופעתם הראשונה של רֵעי איוב מוצגת באור חיובי. הם מתוודעים לגורלו הקשה ובאים "איש ממקומו" להשתתף בצערו:
וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ׃ וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה׃ וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.
בפסוקים אלה מתוארת התנהגות אמפתית, עדינה ורגישה. רעי איוב משתתפים עמו בצערו בשתיקה ויושבים איתו לארץ שבעת ימים. שתיקה זו נחשבת בספרות חז"ל להנהגה ראויה שאף נקבעה כהלכה לדורות (מועד קטן כח, ע"ב). בניגוד, ככל הנראה, לבני משפחה וקרובים אחרים (השוו: יט, יג-יז), הם אינם נרתעים מפצעי השחין של איוב, שבוודאי הרחיקו מעליו רבים, ואינם נמנעים מלשבת עמו, אף ש"יד א-לוה נגעה בו" (יט, כא).
בתום שבעת הימים איוב פותח את פיו ומקלל את יומו בעומק ייאושו. הוא אינו מוצא עוד טעם בחייו ותקוותו היחידה היא המוות, המתואר בפיו במונחים של גאולה. רק לאחר שאיוב מביע משאלת מוות זו, פותח אליפז התימני, בכיר הרֵעים, בדברי תוכחה:
הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק.כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ.כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא, תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל?הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ!זְכׇר נָא, מִי הוּא נָקִי אָבָד? וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?
במבט ראשון, דברים אלו נשמעים כנזיפה או אפילו כהאשמה בצביעות. אליפז טוען כלפי איוב שכאשר אחרים התמודדו עם אסונות הוא ידע לנחמם ולחזקם, אך כאשר הרעה נוגעת אליו, הוא מאבד כל תקווה ואינו מיישם את מה שלימד אחרים. אולם, כאשר מבינים את דבריו כתגובה למשאלת המוות של איוב, וכאשר מביאים בחשבון כי כוונותיו של אליפז טובות והתנהגותו אמפטית, נוכל לשמוע בדבריו הצעה להסתכלות אחרת, שיכולה לתת פתח לשינוי. אליפז מבקש להדוף את ייאושו של איוב ולהוכיח לו שמצבו אינו אבוד. אם רק ייזכר איוב בדרך שבה הוא עצמו עודד אחרים במצבים דומים, יוכל לשקם את חייו.
העיקרון המונח בתשתית דבריו של אליפז, כמו גם בדברי הרֵעים הנוספים, הוא עקרון הגמול הצודק: צדיקים זוכים לשכר ואילו רשעים יבואו על עונשם. אליפז מזכיר לאיוב שכיוון שמקורם של הייסורים בחטאי האדם – האדם יכול גם לגאול עצמו מן הייסורים, אם רק יסיק מתוכם את הלקח שהאל מבקש ללמדו: "הנה אשרי אנוש יוכיחנו א-לוה ומוסר שדי אל תמאס" (ה, יז). גם אם איוב צדיק, ובשלב זה אליפז אכן מניח זאת, הוא בוודאי חטא בדבר מה, מכיוון שכל בני האדם חוטאים. לפיכך, במקום לכעוס ולקלל את יומו – ראוי שאיוב יתקן את מעשיו, ישים סוף לייסוריו וישוב לשגשג.
לשונו של אליפז אמנם נמרצת ולעתים אף חריפה, אך כוונתו חיובית. הוא מבקש להקים את איוב מעפר ולהפנות אותו לעבר עשייה. בדומה לכך, גם נאומי הרֵעים האחרים, לכל הפחות במחזור הנאומים הראשון בספר (פרקים ד-יד), מוּנעים ממטרה דומה. כולם מסתיימים בהבטחות שיקום לאיוב אם רק יסור מרע וישוב אל האל. בשלב זה נדמה אפוא, שיותר משהרֵעים מבקשים להסביר את הסבל בעולם, הם מבקשים להציע פתח של תקווה לאיוב.
הרעיון המובע בדברי אליפז, שלפיו סבל נועד לעורר את האדם או את העם לחשבון נפש שיוביל לשיבה אל האל, הוא רעיון יסוד במקרא. כך למשל עונה הנביא ירמיהו לטענות העם על נטישת ה': "לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת־בְּנֵיכֶם – מוּסָר לֹא לָקָחוּ" (ירמיה ב, ל). ובמקום אחר, בפנייה של הנביא אל ה': "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר" (ירמיה ה, ג).
הציפייה העומדת ביסוד אמירות אלה היא, שכאשר האל מביא רעה על העם – העם יסיק ממנה שחטא וישוב אל ה' (וראו גם עמוס ד, ו-יא). הסבל נתפס כ"מוסר", מונח שמשמעותו הבסיסית במקרא היא לקח הנלמד באמצעות ענישה גופנית, ייסורים. רעיונות דומים מופיעים במקומות רבים במקרא.
גם נאומי הרֵעים האחרים נסמכים על הסברים מוכרים לבעיית הסבל האנושי. במרכז נאומו הראשון של בלדד השוחי (איוב ח), למשל, עומד עקרון הגמול המושהה. על פי עיקרון זה, הצדיק עלול אמנם לחוות סבל בעוד הרשע זוכה להצלחה, אך מצב זה הוא קצר ימים ולא יחזיק מעמד. בסופו של דבר, הרשעים יבואו על עונשם והצדיקים יזכו להצלחה ושגשוג. רעיון זה רווח אף הוא במקרא. נראה למשל דוגמה מוכרת מספר תהלים:
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָאִישׁ־בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת־זֹאת.בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ־עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כׇּל פֹּעֲלֵי אָוֶן – לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי־עַד…צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לוֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּלְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה' צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ.
על פי מזמור זה, בני אדם עשויים לטעות ולחשוב שהרשעים מצליחים, מפני שהם צומחים במהירות כמו עשב ומלבלבים על פני שטחים נרחבים. אולם הצלחה זו, כפריחתו של העשב, זמנית בלבד ולטווח הרחוק לא ייוותר ממנה דבר. הצלחתם של הצדיקים, לעומת זאת, היא כמו לבלובו של עץ, העשויה להתעכב, אך בסופו של דבר היא תחזיק מעמד ותיתן פירות לאורך שנים.
טיעון נוסף של הרֵעים הוא שבני האדם, בדעתם הדלה, אינם יכולים להשיג את עומק מחשבותיו של האל. לכן, גם אם בעיני בשר הסבל אינו מוצדק, על האדם לקבל את דינו של האל ולהודות בצדקתו. כך, למשל, עונה צופר הנעמתי לטענותיו של איוב:
וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי, וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ.וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱ-לוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ.וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חׇכְמָה כִּי־כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱ-לוֹהַּ מֵעֲוֺנֶךָ.הַחֵקֶר אֱ-לוֹהַּ תִּמְצָא? אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?גׇּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל? עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע?
גם רעיון זה אינו חדש, והוא מיוסד על הפער שבין ידיעתו האינסופית של האל לקוצר שכלו של האדם. כך למשל אומר הנביא: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיה נה, ח-ט).
דברי הרֵעים משקפים אפוא גישות רווחות במקרא לבעיית הסבל האנושי. המקרא כולו מבוסס על התפיסה שהאל מנהל את עולמו על פי עקרונות גמול צודקים – הרשעים ייענשו והצדיקים יזכו לשכר. חריגות לכאורה מכלל זה מוסברות בדרכים שונות, העיקריות שבהן הן אלו המובעות בפי הרֵעים: שהייסורים נועדו להשיב את האדם לדרך הישר; שלעתים נדמה שהצדיק סובל והרשע מצליח אך זהו מצב זמני בלבד; שקוצר דעתו של האדם מונע ממנו להבין את צדקת דינו של האל. בסופו של דבר, הם טוענים, סבל הוא תוצאה של חטא. נדמה שהמקרא כולו, כמו גם המסורת היהודית לאורך הדורות, מסכימים עם קביעה זו, בווריאציה זו או אחרת.
יש להודות כי דרך זו, התולה את הסבל במעשיו של האדם, טומנת נחמה. כאשר אין פשר לסבל, והוא ניחת על האדם באופן אקראי לחלוטין, חש האדם חשוף ופגיע. אם אין הסבר לסבל, אין גם אפשרות לצפות אותו או להתגונן מפניו. אף כי חיפוש אחר החטא שהביא לאסון עלול להגביר את תחושת האשמה, הוא גם מחזיר לאדם את תחושת השליטה בגורלו. כפי שראינו לעיל, זהו גם המניע הראשוני לדברי הרֵעים. הם מבקשים להשיב לאיוב שליטה מסוימת במצבו, כתרופת נגד לייאוש העמוק האוחז בו ולחוסר התוחלת המביאו לייחל למותו.
למרות כוונותיהם הטובות של הרֵעים שדבריהם נטועים היטב במסורת, איוב מתאכזב קשות מתגובתם. כך הוא עונה לנאומו הראשון של אליפז:
אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג.בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם…כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לֹא תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ,הֲכִי אָמַרְתִּי הָבוּ לִי וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִיוּמַלְּטוּנִי מִיַּד צָר וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי.
בגידת החברים היא כמו נחל אכזב אין בו מים. איוב מדמה את הרֵעים להר שעליו נערם שלג, דבר המבטיח כי בעתיד, בתקופות יובש, יפשיר למים. הוא ציפה כי החוכמה שצברו רעיו, צדקתם ונאמנותם, יעמדו לו ביום צרה, והם ינחמוהו ויתמכו בו ויחלצו אותו מיד צורריו – במקרה הזה, מידי האל בכבודו ובעצמו. אך דברי אליפז הם כשלג הנמס ומתאדה בשמש, שאינו מרווה את הצמא. דבקותו של אליפז בעקרונות הגמול המקובלים, וחוסר יכולתו להכיר במקרה של איוב כחורג מכל פרדיגמה מוכרת – הם מקור האכזבה. ברגע האמת אליפז בוחר לעמוד לצד האל ולא לצד ידידו.
הערכתו המוקדמת מתבררת כנכונה בהמשך הספר. לאחר שאיוב דוחה את הסברי רעיו ומערער על הצדק הא-לוהי, הוויכוח מתדרדר במהירות ובסבב הנאומים השני והשלישי הרֵעים מחריפים את הטון ומציגים אותו כרשע הנענש בצדק על חטאיו. השיא מגיע בנאומו השלישי של אליפז, שבו הוא מאשים את איוב בחטאים חמורים:
הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֺנֹתֶיךָ,כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט.לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּמְנַע־לָחֶם…אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא…וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט.
האשמות חמורות אלה משוללות יסוד. הקורא יודע כי איוב צדיק ואיוב אף נשבע שמעולם לא נהג כך אלא להפך, השקיע מכספו וממרצו בסיוע לשכבות החלשות בחברה (לא, יג-כג; כט, יב-יז). מה גרם לאליפז להאשים את איוב בהאשמות שווא כה קשות? כיצד התדרדר הדיון מניסיון לתמוך באיוב להאשמתו השקרית בחטאים נוראים?
הדינמיקה חושפת את הסכנה הטמונה ביישום עקרונות הגמול כהסבר מידי לאסונות הבאים על האדם. אף כי כוונתם של רעי איוב הייתה להקל על סבלו, וכוונה זו עדיין מהדהדת בפסוקי הסיום של נאומו השלישי של אליפז (כב, כא-ל), דבקותם של הרֵעים בעקרונות הללו, ביטחונם בכך שהם תקפים בכל מצב ואין בלתם, הם שהביאו במקרה של איוב לעיוות חמור. הדיון התיאולוגי תפס את מקומם של הצורך בניחום ותמיכה, ונחישות הרֵעים להגן על אמונתם ולא לאפשר בה סדק לפקפוק – מביאה לכישלונם.
משימת הרֵעים לנחם את איוב נכשלה. חבריו לא תמכו בו באופן שהיה זקוק לו. אך אני מבקשת לטעון שהם כשלו גם ברמה התאולוגית. ספר איוב מציג בכוונה תחילה סבל עמוק ומוחלט, שלא זו בלבד שאינו תואם את עקרונות הגמול המקראי, אלא נועד מלכתחילה לשבור אותם. האל והשטן ביקשו לבחון כיצד ינהג איוב כאשר לא יוכל עוד למצוא היגיון בפעולות האל. במילים אחרות, השטן סבור שאיוב ירא את האל מכיוון שהוא יודע שיראה זו היא מקור ההצלחה והשגשוג בחייו. הוא ירא את האל – והאל משלם לו כגמולו הטוב. ואולם, מה יקרה, שואל השטן, כאשר האל לא יראה עצמו מחויב לאותו עקרון גמול? האם האדם מסוגל לירוא גם א-לוהים אוטונומי לחלוטין, א-לוהים שאינו פועל על פי העקרונות הידועים לאדם?
איוב, כך נראה, עומד במבחן. רצונו החופשי של האל עומד במרכזם של כמה מן הטיעונים הבולטים בנאומיו. הוא אמנם טוען טענות קשות כלפי א-לוהים, אך תביעתו שהאל יסביר את מעשיו או לחלופין יניח לנפשו, אינה מבוססת על הנחה שהאל פועל בהכרח על פי עקרונות הגמול הידועים. כך למשל עונה איוב לבלדד:
חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם׃הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ׃הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן׃הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם׃נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל־בָּמֳתֵי יָם…הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִׁיבֶנּוּ מִי יֹאמַר אֵלָיו מַה תַּעֲשֶׂה?
האל, כך טוען איוב, פועל על פי רצונו ואינו מחויב לתת לאדם דין וחשבון. כשם שבכוחו של האל ליצור כאוס בעולם הטבע, כך ביכולתו להפוך את חייו של האדם. בניגוד לאליפז, המניח שהאל משתמש בכוחו האדיר ליצירת סדר מוסרי (ה, ח-טז), איוב מותיר מקום לאפשרות שכוחותיו של האל משמשים דווקא לערעור הסדר הקיים. הנחה זו היא המאפשרת לו, כך הוא מעיד על עצמו, לא להחניף לא-לוהים ולא לנסות להצדיק את מעשיו, אלא לדרוש שהאל בכבודו ובעצמו יבהיר את הנסיבות שהביאו לסבלו (ראו למשל יג, ג-טז).
ואילו הרֵעים, הבוטחים באופן מוחלט בעקרונות הגמול, אותם קיבלו במסורת העוברת מדור לדור, חוזרים ומבטיחים לאיוב שאם רק יציית לעצתם, יסור מרע וישוב אל האל – א-לוהים ישיב אותו למעמדו הקודם. כך למשל בנאום צופר:
אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּיךָ׃אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה׃כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא׃כִּי אַתָּה עָמָל תִּשְׁכָּח כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר…וְרָבַצְתָּ וְאֵין מַחֲרִיד וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים׃וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה…
הבטחות אלו, שדומות להן מופיעות גם בנאומי הרֵעים האחרים, מבוססות על התפיסה שא-לוהים מנהל את העולם על פי עקרונות הגמול, הידועים לרֵעים, שעברו אליהם במסורת. אין בתפיסת עולמם שום אפשרות לכך שא-לוהים לא פועל על פיהם. הם מוכנים אמנם לאפשר דחייה מסוימת של הגמול הצודק או את קיומם של חטאים נסתרים הגלויים רק לאל ולא לבני האדם, אשר יקשו על זיהוי אירוע כזה או אחר כהולם את עקרונות הגמול, אך בכל מקרה, לתפיסתם, האל פועל על פי עקרונות הגמול.
תפיסה זו, כאשר דבקים בה באופן מוחלט מבלי להשאיר מקום לספק, למעשה כובלת את א-לוהים ומגבילה את פעולתו למסגרת ההבנה האנושית. לכאורה, א-לוהים לא יכול לפעול מחוץ למסגרת זו. נאומי הרֵעים ממחישים זאת היטב. בביטחון רב הם מבטיחים לאיוב גמול טוב, משל היו בעצמם מקבלי ההחלטות. ביטחון טוטלי זה במשוואת הגמול מגדיל אפוא את האוטונומיה של האדם על חשבון האוטונומיה של האל. וכאן עלינו לשאול – האם הרֵעים עצמם היו עומדים במבחנו של השטן? האם דבקותם בכל מחיר בעקרונות הגמול אינה מעידה על כך שהם לא היו מחזיקים באמונתם במצב שבו מערכת הגמול קורסת לנגד עיניהם, כאשר הם נותרים ללא הסבר למעשי האל?
ספר איוב שייך לספרות החוכמה המקראית, המשתייכת לחלק הכתובים שבתנ"ך. ספרות זו מבטאת את המאמץ האנושי להבין את עולמו של האל. בניגוד לתורה או לנביאים, היא איננה מבוססת על התגלות ישירה של האל ואינה דוברת בשמו. רֵעי איוב, המוצגים כחכמים, מעולם לא התיימרו לדבר בשם האל. הם מבססים את דבריהם על המסורת שקיבלו מחכמי הדורות הקודמים, ואותה הם מבקשים להחיל גם על המקרה של איוב, שאיננו שונה בעיניהם מכל מקרה אחר. הם מייצגים אפוא את האדם המלומד הנתקל באסון נורא ומבקש לתת לו הסבר על סמך הידוע לו, בין היתר במטרה לתקן את המצב או למנוע את האסון הבא.
זוהי תגובה כמעט אינסטינקטיבית, המשקפת לא אחת גם את דרכנו בחיפוש אחר החטא שגרם לאסון. ואולם, מדחיית התמודדותם של רעי איוב אנו לומדים גם על הסכנה הגדולה הטמונה בדרך זו. מבחינה תיאולוגית, תליית האסון בסיבה מסוימת מקנה לנו אולי תחושת שליטה והסבר, אך הדבר בא על חשבון האוטונומיה של א-לוהים. היא כובלת לכאורה את א-לוהים למונחים המובנים לנו, כבני אנוש. מלבד זאת, גישה כזו גם פוגעת בכנות הדתית שלנו וביכולת להכיר בתחושות הקשות שאסון כזה מעורר בנו. כאשר היא מופנית כלפי הזולת הסובל, אנו עלולים להיאטם לצרכיו של מי שחווה אסון ולא להיענות להם, בשל הצורך שלנו לייצב את עולמנו האמוני. איוב לא נזקק להסברים תיאולוגיים לסבלו או להתוויית דרך תשובה שתביא לשיקומו המהיר; הוא נזקק לתמיכה, להכרה בגודל כאבו ובחוסר ההגינות שבסבל כזה. רעיו לא עמדו במבחן זה. האם נעמוד אנחנו?
פורסם לראשונה בגליון 'דעות' (חשוון תשפ"ד) מבית נאמני תורה ועבודה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
