רבות כבר נכתב על כך שהמסורת היהודית מבקשת לשרטט מעבר הדרגתי מהתמודדות עם אסון הפוקד את האדם ועד ליכולת שלו לחזור אל שגרת חייו. המסורת מייצרת כמה שלבים: בתחילה האדם הוא 'אונן'. הוא אפילו אינו מתאבל עדיין, אלא ניצב אל מול האסון ונאלם. 'וידום אהרון'. זהו השלב שבו אנו מצויים עתה כחברה. המתים עדיין לא הובאו לקבורה, ואיננו יכולים לעכל את מה שעבר עלינו.

מן העבר השני, השלב האחרון בתהליך שמשרטטת המסורת הוא החזרה של האדם לשגרת חייו. המטרה היא להצליח לשקם את רוח האדם, למנוע ממנו לשקוע במרה שחורה בשל האסון ולחדש ימיו כקדם. אולם בשביל להצליח לעבור מן השלב הראשון אל השלב האחרון, המסורת יצרה שלבים, מעין 'מדרגות' שיאפשרו לנו לעבור את התהליך הזה באופן הדרגתי.

ראשית ישנם שבעת ימי השבעה (ואף בהם ישנה הדרגתיות בין השלושה הראשונים לבין הארבעה האחרונים). אלו ימי בכי ומספד, ימים של התכנסות פנימה. לאחר מכן ישנו ציון של מעבר חודש ומעבר שנה מיום האסון, שבהם אט אט אנו מתחילים להפוך את הזיכרון הקשה, שעולה לנגד עינינו בכל פעם שאנו עוצמים את עינינו, לזיכרון מובנה – כזה שיש לו זמן ומקום. בכך אנו מפנים את כל יתר המרחב לשגרת החיים, שיכולה אט אט לחזור למסלולה.

עוד ידובר על הסיבות שהביאו אותנו אל עברי פי פחת. על הכישלון האסטרטגי, על הקונספציות המוטעות, על העיוורון המודיעיני, על חוסר המוכנות הצבאית של כוחות האוויר והיבשה, על השבר החברתי והמתחים הפנימיים ועוד. וודאי ידובר גם על הרוח הישראלית. הרוח שלא נשברת, שיודעת לקום מאפר כמו עוף החול. רוח ההתנדבות וההתגייסות, זו שמובילה רבים כל כך לשנס מותניים ולסייע בכל מה שהם יכולים.

הכל שריר וקיים. ולכל זמן ועת לכל. אך לצד הפקת הלקחים, הדאגה שכפר עזה שנית לא יפול, הקימה מן האפר – יהיה עלינו גם להתאבל. ממש כמו במקרה של אבל פרטי, בו אנו מתכנסים בבית, יושבים, בוכים, מבכים על האסון שבא עלינו, ורק לאחר מכן לאט לאט קמים ושבים אל השגרה – כן גם במובן הלאומי. השבר שחווינו הוא כל כך גדול, האסון הוא כה עמוק, שלא יהיה זה נכון לדלג על השלב הראשון והחשוב של ההתכנסות וההתאבלות.

יום אבל לאומי

במשך שנים ארוכות איבד מועד תשעה באב את משמעותו. כתבתי על כך רבות בשנים האחרונות, ואפילו הוצאתי ספר בשם "בכייה לדורות" שמטרתו לנסות לגשר בין הרוח הישראלית הרעננה והצעירה, היוזמת ופועלת ואיננה נכונה להתאבל ולבכות, לבין הרוח היהודית העתיקה, הכבדה והאיטית, המבקשת מאתנו לעצור, להתכנס, לשבת ולהתאבל. השנה, לצערנו הרב ולתדהמתנו הרבה, כבר לא נזדקק לכל אותם פלפולים וניסיונות הגישור בין השתיים. ישראל של שנת תשפ"ד חוותה אירוע שלא שיערנו שנראה במחוזותינו. לראשונה בדברי ימיה עמדה המדינה מול אובדן ושכול המזכירים ימים אחרים, ימים שבהם לא היה בידינו הכוח להיקהל ולעמוד על נפשנו בפני אויבינו.

בימים ובשבועות הקרובים, לצד המשך הלחימה, הפקת הלקחים, המשא ומתן האיום ונורא על שחרור בנות ובני הערובה שנמצאים בידי חמאס, החברה שלנו גם תזדקק לימי אבל ומספד. ימים שבהם נאפשר לעצמנו להתכנס ולהתאבל, לקונן ולבכות על המאורעות הקשים שבאו עלינו. לאחר מכן יהיה עלינו לייצר זיכרון מובנה שיחקוק לעולמי עד את המאורעות הנוראיים האלו, ובד בבד יצמצם את השכול והכאב אל מסגרת זמן נתונה ובכך יאפשר לנו לחזור אל שגרת חיינו, אט אט.

נשים ואנשים שונים מתאבלים ובוכים בצורות שונות. במסורת היהודית אחד הביטויים לבכי משותף הוא אמירת קינות. עד היום בתשעה באב נוהגות קהילות רבות לבכות את החורבן, ולבכות את המאורעות הקשים שפקדו את ישראל בארצות פזוריהם: באשכנז ובתימן, במרוקו ובצרפת. כך גם היה נהוג בעבר בימי צום ומספד שנקבעו בעקבות פרעות שבאו על היהודים.

לנוכח האסון הנורא שפקד אותנו, מצאתי את עצמי ניגש את ספרי הקינות ומחפש במילותיהן ביטוי לפלצות שאחזה בי, קול לפצעי הלב, לדאבה ולצער העמוק אשר בליבי. ולאחר שקראתי עוד ועוד קינות, ניגשתי בדיחלו ורחימו להתחיל ולכתוב קינה שתבכה את אשר ארע לנו, בטבח הנורא שהתחולל ביום שמחת תורה. עשיתי זאת תוך שאני מתבסס על קינה קדומה, שנכתבה לפני כמעט אלף שנה, על מסעות הצלב, הקינה: "מי יתן ראשי מים".

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם

לפני כמעט אלף שנה כתב הפייטן רבי קלונימוס בן יהודה את הקינה "מי יתן ראשי מים". בקינה זו תיאר את מה שראו עיניו במגנצא ומה ששמעו אוזניו מפיהם של בני עיירות יהודיות שכנות, שפירו וורמיזא, באסון הכבד ובחורבן שבא עליהן במה שמכונה היום "מסע הצלב הראשון".

בשנת 1096 התרחש "מסע צלב" זה שבו נפגעו קהילות יהודיות בצרפת ובאשכנז. בעקבות הטפה והסתה עממית, ובעקבות קריאה של מנהיגי הכנסייה הקתולית למלחמת דת כנגד המוסלמים בארץ ישראל, הלכו וגברו קולות של קנאות בקרב נוצרים מוסתים, ורבים מהם קמו על עיירות יהודיות בחבל הריין שבאשכנז (גרמניה של ימינו). התוצאות היו קשות ואיומות. מקורות היסטוריים שונים מתעדים ומספרים על מעשי הטבח הנוראי, הפגיעה ללא-רחם בקשישים ובילדים, נשים ובחורות, וכן מתוארים הביזה וההרס. בחלק מן הקהילות לא הצליחו להחזיר מלחמה שערה, אולם ישנן עדויות לכך שבמגנצא התנהל קרב ממושך בין הפורעים הנוצרים לבין בני הקהילה שניסו להיקהל ולעמוד על נפשם.

כמעט אלף שנה לאחר מסעות הצלב, ולמרות המהפכה הציונית והקמת מדינת ישראל, התחושות שמלוות אותנו מאז הטבח הנוראי בעוטף עזה מזכירות את הכאב, הפחד, האימה, הצער והפלצות שחשו היהודים בימים ההם. על כן בחרתי לכתוב את קורות הזוועות בהתבסס על הקינה "מי יתן ראשי מים", אך עיקרי הדברים נכתבו מחדש לנוכח הזוועות שחזו עינינו.

אולם שלושה דברים מבדילים בכל זאת בין הימים ההם לזמן הזה, ובין הקינה העתיקה לזו החדשה. ראשית, הקינה שנכתבה על מסעות הצלב נחתמה בבכי ובתחושה הקשה של היהודים בגלות. לעומת זאת, לנוכח תקומת ישראל בארצו והיכולת שלנו להשיב מלחמה שערה, חתמתי את הקינה החדשה בדברי נחמה, העוסקים בנכונות שלנו להיקהל ולעמוד על נפשנו, ויתרה מכך – להצמיח מחדש את הקהילות אשר נחרבו.

שנית, הקינה שנכתבה על מסעות הצלב תיארה אך במעט את ההגנה של היהודים על נפשותיהם, זאת משום שכוחם של היהודים היה רפה ודל ביחס לכוחות האיומים שקמו עליהם. לעומת זאת, המאורעות הקשים שחווינו אנו לוו במעשי גבורה רבים. לצד זאת, חלק מהשבר הגדול שאנחנו חווינו קשור לכך שלא האמנו כי במדינה הריבונית של העם היהודי, עם צבא המגן של העם היהודי, יוכל להתרחש שוב מאורע נוראי שכזה. חלק נכבד יותר בקינה מתייחס אפוא לנקודות אלו – הן בהיבט החיובי של הצלת הנפשות על ידי כיתות הכוננות וכוחות הביטחון שהוזעקו לעוטף עזה, והן בהיבט של הציפייה והאכזבה של הנפגעים הרבים מכך שלא הגיעה יד הצבא להושיע.

הבדל שלישי בין הקינות הוא התייחסות לקיום היהודי אל מול הקיום הישראלי. הקינה על מסעות הצלב נכתבה, כמובן, מתוך מסגור "יהודי" והיא מבכה את האסון שבא על הקהילות היהודיות. לעומת זאת, במעשי הטבח הנוראי של אנשי חמאס לא היתה הבחנה בין יהודים לשאינם יהודים, והמחבלים פגעו בכל מי שעמדו בפניהם בתוך גבולות ישראל. על כן ההתייחסות היא אינה רק "יהודית" אלא גם "ישראלית", כזו הכוללת גם את הפגיעה באזרחי ישראל שאינם יהודים, דוגמת הנפגעים במגזר הבדואי שבדרום הארץ, עובדים זרים המטפלים בקשישות ובקשישים או עובדים את עבודת האדמה, וכדומה. עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר נוֹזְלַי,
וְאֶבְכֶּה כָּל יְמוֹתַי וְלֵילַי,
עַל חֲלָלַי טַפַּי וְעוֹלָלַי
וִישִׁישֵׁי קְהָלַי,
וְאַתֶּם עֲנוּ אֲבוֹי וְאוֹי וְאַלְלַי,
וּבְכֵן בָּכֹה בֶכֶה רַב וְהֶרֶב.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

וְדָמוֹעַ תִּדְמַע עֵינִי וְאֵלְכָה לִי שְׂדֵה בּוֹכִים,
שָׂמוּ עֵדֶן לְמִדְבָּר, גֵּיא צַלְמָוֶת שָׂדוֹת פּוֹרְחִים,
בְּרִגְבֵי אַדְמָתֵנוּ מֻטָּלִים וּמֻשְׁלָכִים
עֲלָמוֹת, בַּחוּרִים, בֵּין הַנִּירִים טְבוּחִים
כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה דְּמֵיהֶם נִשְׁפָּכִים.
וַאֲבַכֶּה, עִמִּי מָרֵי לֵבָב הַנְּבוֹכִים,
אֵיכָה נְשֵׁי וְאַנְשֵׁי הַחֲטוּפִים, וְיַלְדֵי עַמִּי הָרַכִּים?
מִדָּם וְאֵשׁ, תִּמְּרוֹת עָשָׁן שָׂמוּ פְּנֵיהֶם בּוֹרְחִים
וְנָפְלוּ בַּשִּׁבְיָה בִּידֵי שְׁפָלִים וּמְרַצְּחִים, בָּאֶרֶב,
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

וְעַפְעַפַּי יִזְּלוּ מַיִם, דֶּמַע לְהַגִירָה,
וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי נְתִיב הַעֲשָׁרָה
בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, בְּיוֹם מַרְגּוֹעַ הוּקְרָה,
מַרְגּוֹעַ לִרְגּוֹעַ נֶחְלְפוּ לְהַבְעִירָה,
נֶהֶרְגוּ בַּחוּרֵי חֶמֶד וִישִׁישֵׁי הַדָּרָה,
נַחַל עוֹז הָיָה לִנְהַר דָּם, אֵשׁ מוֹרָא,
גִּבּוֹרֵי כּוֹחַ נֶאֶבְקוּ שָׁם בְּעֹז וּבִגְבוּרָה,
נֶאֶסְפוּ יַחַד נַפְשָׁם, הִשְׁלִימוּ בְּמוֹרָא,
מַיִם רַבִּים לֹא כִּבּוּ שְׂרֵפַת הָאֵשׁ הַזָּרָה.
וּבְמַר יְגוֹנִי וְעִצְּבוֹנִי אַכְבִּירָה
קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ הֲרִיגָתָם הַיּוֹם זוֹכְרָהּ
קְהַל כְּפַר עַזָּה בָּחוּר וּבַחוּרָה,
עֵין הַשְּׁלוֹשָׁה, נִיר עוֹז, יוֹשְׁבֵי אֶרֶץ נֶהֱדָרָה
הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּאַהֲבָה קְשׁוּרָה,
אָהִימָה עֲלֵיהֶם בִּבְכִי יְלֵל לְחַשְּׁרָה,
כְּלוּלֵי כֶתֶר עַל רֹאשָׁם לַעֲטָרָה,
אִישׁ לְרֵעֵהוּ יַעַזְרוּ בְּיוֹם תַּבְעֵרָה
לְהַצִּיל אוּד מֵאֵשׁ, לָחוּשׁ בִּמְהֵרָה
עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּנֶפֶשׁ אַחַת נִקְשְׁרָה.

וְעַל אַדִּירֵי קְהַל בְּאֵרִי הַהֲדוּרָה
אֲמָרֵר בְּמַר בְּכִי וְזַעֲקַת שֶׁבֶר אֶשְׁעָרָהּ
אוֹי אֲבוֹי וְאַלְלַי, בְּכִי נַפְשִׁי דִּבְרֵי מָרָה
עַל יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי בְּרִיתָם, בְּכָל אַתְרָא וְאַתְרָא
שֶׁנִּקְהֲלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי בְּלִיַּעַל עֲטוּפִים שְׁחֹרָה
טָבְחוּ, הָרְגוּ לְלֹא צֶלֶם אָדָם וּנְהוֹרָא,
כִּסּוּ שֶׁמֶשׁ וְהֵבִיאוּ אֲפֵלָה, חֹשֶׁךְ צַלְמָוֶת רַע.
מְסִבַּת רֵעִים נֶהֶפְכָה לְיָגוֹן וְצָרָה,
מְחוֹלָם הָפַךְ לְמִסְפֵּד, שִׂמְחָה לְאַזְכָּרָה,
כְּצֹאן לְטַבָּחָהּ נִטְבְּחוּ, כָּאֵשׁ בְּקוֹצִים בָּעֲרָה,
אַיֵּה סִיַּעְתָּא מִן שְׁמַיָּא? קָרְאוּ בְּקוֹל נוֹרָא
וְרַק קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה עָנָה וְחָשׁ לְעֶזְרָה.

אַיֵּה צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל, קוֹל דְּמֵיהֶם זוֹעֵק מָרָה,
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים פָּז יְקָרָה,
אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶב מַעֲשֵׂי יְדֵי יְצִירָה?
וְאֶסְפְּדָה וַאֲיַלֵּלָה וְאֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה,
וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר עַד עָרֵב.
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֵב.

וְעַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה וְלִבִּי נֹהֵם נְהִימוֹת,
עַל גִּבּוֹרֵי כּוֹחַ, לִבָּם לֹא יֶהְגֶּה אִמּוֹת
כִּתּוֹת כִּתּוֹת לְהָסִיר חָמָס וּמְזִמּוֹת.
שׁוֹטְרֵי עַמִּי, לוֹחֲמִים גַּם לוֹחֲמוֹת
חֵרְפוּ נַפְשָׁם לְהַצִּיל רִבְבוֹת נְשָׁמוֹת,
יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה, עֲלָמִים וַעֲלָמוֹת,
נֹכַח אוֹיֵב אַכְזָר, רָצוּף שִׂנְאָה, חֲגוּרֵי-מוֹת
נוֹשֵׂא לַשָּׁוְא שֵׁם אֱלֹהָיו, לוֹ ללַנֶּצַח אֵין לְהִדָּמוֹת
שֹׁפֵךְ דָּם הָאָדָם – דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב,
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בְּנֵי בְּרִיתָם כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֵב.

וְעֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַיִם כִּי נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְשׁוֹרֵר,
וְעֻגָבִי לְקֹל בּוֹכִים, שִׁירִי הִתְפּוֹרֵר
מִי יָנוּד לִי וּמִי מַחֲזִיק לְהִתְעוֹרֵר,
חֵמָה בִי יָצְאָה וְסַעַר מִתְגּוֹרֵר,
אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי, הַצַּר הַצּוֹרֵר,
שִׁבַּר עַצְמוֹתַי זוֹרֵר וּמְפֹרֵר.
אַךְ לֹא לָעַד אֶבְכֶּה וַאֲמָרֵר,
אָקוּם וְאֶלָּחֵם, מֵעֹל אֲשַׁחְרֵר,
אָבִיא נְקָמָה עֲלֵי חָמָס וְסוֹרֵר,
אֶתֵּן לָאָרֶץ תִּקְוָה, יָבוֹא בֵּן וִישׁוֹרֵר
עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי בְּרִיתָם יִזְרַח כּוֹכָבָם עַד עָרֶב.