טקסים הם סיסמוגרף רגיש של תהליכים היסטוריים. שינויים בפרטים זעירים של צורות טקסיות עשויים לאותת על שינויים חברתיים ותרבותיים עמוקים. הדבר נכון בימים כתיקונם, ועל אחת כמה וכמה בימים אלו, שבהם כולנו שותפים, בעל כורחנו, לניסוי חברתי כלל עולמי הבוחן את החיים האנושיים בתנאי ריחוק חברתי. שאלה מסקרנת שעולה במעבדה האנתרופולוגית של הקורונה נוגעת לתפקידם של הטקסים בחיים היהודיים בצפון אמריקה ובישראל. תוצאות הביניים של הניסוי – שאינן סופיות כמובן – מצביעות על הקצנה נוספת של ההבדלים שקיימים גם כך בין שתי הקהילות.
שני המרכזים הגדולים של העם היהודי, כפי שהתעצבו במהלך המאה ה-20, ירשו מהתרבויות היהודיות שקדמו להן מערכת של טקסים משפחתיים, קהילתיים וציבוריים, ועיבדו אותן לכיוונים שונים. בישראל ובצפון אמריקה נוצרו שתי תרבויות טקסיות תוססות ומגוונות בקרב הזרם המרכזי, הלא-אורתודוקסי, בצד התרבות ההלכתית בגירסה האורתודוקסית, המתקיימת כקבוצת מיעוט בכל אחד מהמרכזים. למרות גיוון פנימי עצום, ואף שסעים פנימיים בתוך כל אחת משתי החברות היהודיות, ניתן לבודד כמה משתנים המשותפים למרבית חברות וחברי הזרם המרכזי בכל אחת מהן, ומבטאים את העולם היהודי-ישראלי מכאן והיהודי-אמריקאי מכאן.
ככלל, ניתן לומר כי בקרב הזרם המרכזי בצפון אמריקה, טקסים רבים חודשו או אף הומצאו מתוך כוונה מפורשת לחדשם, במטרה להתאים את הטקסים לרגישויות מודרניות ולערכים הנתפסים ככל-אמריקאיים, ומאז שנות ה-60 קשורות באופן בולט לעליית הפמיניזם והתנועה לזכויות האזרח. לעומת זאת, בישראל מרבית הטקסים העממיים שזכו לפופולריות נרחבת, כמו מסיבת הבת מצוה, המנגל ביום העצמאות או הנסיעה באופניים ברחובות ביום כיפור, לא היו תוצאה של יוזמה תרבותית מלמעלה אלא של דינמיקה חברתית בלתי-מתוכננת. אפילו טקסים שאותם יצרה האליטה התרבותית, כמו מנהג נטיעת העצים בט"ו בשבט, שהיו חידוש מוחלט בעולם, לא הוצגו ככאלו, אלא כהשבת עטרה ליושנה של מנהג מימי קדם.
ליל הסדר, שאותו מציין רוב מכריע של הבלתי-אורתודוקסים בשתי הארצות, יכול לשמש כמקרה בוחן בולט להשוואה. בצפון אמריקה משתמשים לרוב בהגדות מחודשות המבקשות להתאים את הטקס והטקסט לרגישויות פמיניסטיות (למשל "כנגד ארבע בנות דיברה תורה") והומניסטיות (כדי לדון למשל בשאלת סבלם של התושבים המצרים מן השורה), וכן לייצר דיון חי בסיפור הישן ולדון באנלוגיות מודרניות ובסוגיות אקטואליות. גם בישראל לא חסרות הגדות כאלו המופצות בידי גופים רבים העוסקים בהתחדשות יהודית, ובהם מכון הרטמן. עם זאת, מחקרים אתנוגרפיים מראים כי מרבית המשפחות היהודיות בישראל עושות שימוש בהגדה המשוכפלת המחולקת מטעם גופים מסחריים ומוסדות ציבוריים (כולל הצבא), ונוטות לבצע את הטקס באופן טכנוקרטי, לעתים אף תוך הפגנת ניכור והחצנה בולטת של תחושת שעמום. כהכללה (עם יוצאי דופן רבים בשני הצדדים, כמובן), נמצא שהריטואל הישראלי מעט שמרני יותר ממקבילו הצפון-אמריקאי. ניתוח השוואתי של טקסים אחרים מעולם בית הכנסת, המשפחה הגרעינית והמורחבת והמרחב הציבורי (כמו תפילות יום כיפור, בר ובת מצווה, ועוד ועוד) עשוי להציג מסקנות דומות.
הפער הטקסי בין שני המרכזים היהודיים התחדד והעמיק בצל מגיפת הקורונה. בשל הצורך בריחוק החברתי, ובשל היות בתי הכנסת מוקד הדבקה פוטנציאלי, טקסים רבים שעד כה נערכו בבתי הכנסת או בפורומים קהילתיים אחרים – כמו תפילות שבת ומועד, טקסי מעגל החיים – ממתן שם לתינוקות עד להלוויות וכל מה שבאמצע – עברו לתקשורת וידאו, וכמוהם גם טקסים ביתיים כמו ליל הסדר. רבים בישראל ובצפון אמריקה רואים זאת כסידור זמני בלבד וכרע במיעוטו, עד שהחיים יחזרו למסלולם, אולם בצפון אמריקה יש גם כמה אינדיקציות ראשוניות לכך שמעבר הטקסים לזירה הווירטואלית מציע מענה לכמה מהבעיות של הקהילה היהודית, ולכן עשוי להישאר עמנו גם לאחר ביטול דרישות הריחוק החברתי.
בצפון אמריקה, המעבר לזירה הווירטואלית מאפשר לקהילות יהודיות, שנאבקות על כל פרט ומשפחה שהיו רוצים לבוא לבית הכנסת, להרחיב את נגישות הטקסים ולהגיע לקהלים נוספים, כפי שהיה למשל בימים הנוראים השנה (תשפ"א/2020). בעוד רבנים אורתודוקסיים עסוקים בבדיקת חלופות לתקשורת הווידאו בימי שבת וחג כדי לקיים, למשל, את המצווה לשמוע קול שופר, הרי הרבנים הליברלים הכשירו את הזום ואף עודדו את השימוש בו – ודווקא במטרה לאפשר דווקא ליהודים הרבים שהיו באים לבתי הכנסת בימים הנוראים בלבד (מה שנקרא לעתים בשנינה המקובלת triple Jews) לחוש חלק מהקהילה, ואולי גם לכאלו שעד כה לא באו כלל.
בנוסף, התנועה הרפורמית פרסמה באתרה הרשמי מעין סידור תפילות המיועד לשימוש אישי בימים הנוראים, שנוצר על-ידי קבוצת מומחים, שלדברי הרַבָּה אסתר לדרמן, מנהלת החידושים הקהילתיים (director of congregational innovation) באיגוד ליהדות רפורמית, כללה, נוסף על סמכויות רבניות, גם מומחי טכנולוגיה ואף פרופ' לסוציולוגיה המתמחה בבדידות.
אלא שבניגוד לבתי הכנסת, את המרחב הווירטואלי התנועה הרפורמית הממוסדת צריכה לחלוק עם גופים נוספים באופן שממזער את היתרון המוסדי שהיה לה עליהם לפני הקורונה. וכך, ארגונים יהודיים שעד כה עסקו בהיבטים ספציפיים של פעילות יהודית, הרחיבו את פעולתם לאינטרנט, ומצאו בארגון של טקסים ביתיים כר נרחב לפעילות שתהיה אטרקטיבית גם עבור יהודים שהיו רחוקים מפעילויות כאלו כאשר הדבר דרש מהם לבוא לבית הכנסת.
לאור זה, הווידאו אפשר גם יצירה של טקסים חדשים, כמו למשל טקסי הרמת כוסית לזוגות שחתונתם בוטלה או נדחתה בגלל הקורונה, טקסי אפיית חלה לשבת (שלאו דווקא כוללים את טקס הפרשת החלה, שנעשתה לאחרונה פופולרית במגזרים מסוימים בישראל), ועוד. בנוסף, משפחות יהודיות החלו להתאסף יחד בזום מדי יום שישי לטקס הדלקת נרות שבת, בהדרכה רבנית. בהיעדר אפשרות ללכת להלוויות או לביקורי תנחומים, יש שיצרו מרחבי התאספות רוחניים בפייסבוק או במרחבים וירטואליים אחרים כדי להתאבל יחד. ונוצרו גם טקסים ייחודיים לתקופת הקורונה, כמו טקסי אבל על אירוע שלא התקיים בשל הקורונה, כמו סיום לימודים בביה"ס או קולג' (נקודת ציון חשובה ביותר עבור האמריקאי המצוי).
כאן מתבלטת נקודת הבדל משמעותית בין שני צידי האוקיינוס גם מבחינת תכני הטקסים: בצפון אמריקה, חלק מהארגונים האלו מציעים טקסים יהודים בעלי כוח משיכה פוליטי ליהודי הליברלי הממוצע, כמו למשל הדלקת נר נשמה וירטואלי לזכרו של ג'ורג' פלויד, "נשימה המונית" בשבת שלפני הבחירות לנשיאות כדי ליצור "רגע מתוק" לפני האירוע המסוכסך והמפלג, ועוד.
לפי סטפני גולדפרב מארגון Honeymoon Israel (ארגון שלפני הקורונה עסק בארגון טיולים לישראל לזוגות שזה עתה נישאו ולאחד הצדדים בהם יש זיקה יהודית), העולם הווירטואלי מאפשר לריטואלים יהודיים להגיע לקהלים חדשים, מגוונים יותר מבחינה אתנית ומינית – אך לשם כך על טקסים אלו להיות אינקלוסיביים יותר. כך, למשל, בספטמבר האחרון נערך בשיקגו טקס מתן-שם המוני לתינוקות וילדים, כאשר עשרה זוגות העניקו יחד ובו-זמנית שם יהודי לבנם/בתם בגיל כזה או אחר – כל זוג בביתו, ורב אחד בביתו, דרך תקשורת וידאו.
כמו בפרופיל האוכלוסייה של כלל יהודי אמריקה, במרבית זוגות אלו רק בן-זוג אחד היה יהודי, וחלק מהתינוקות האלו גם הוטבלו לפני כן לנצרות. בני זוג שבתם בכלל למדה בבי"ס קתולי בעקבות אמונתו של אב המשפחה סיפרו כי מתן השם היהודי לילדה – בת השבע – היה הדבר היהודי הראשון שנעשה במשפחתם מאז שהוקמה. בוועידת הקהילות היהודיות (GA) האחרונה סיפרה גולדפרב כי לא היה קל למצוא את הרב המתאים שיסכים לנהל את הטקס הכל-כך אינקלוסיבי הזה. ואולם אלו בדיוק יתרונות המרחב הווירטואלי: אין צורך לכתת רגליים בין בתי הכנסת בשכונה שלך – צריך רק למצוא את הדמות הרבנית האחת, שנמצאת היכן שהוא בעולם, שתסכים לעשות זאת. במילים אחרות: במטרה להרחיב את קהל היעד ולגוון אותו מבחינה אתנית ומינית, טקסים וירטואליים רבים עברו רדיקליזציה פוליטית ורוחנית.
כמובן, מוקדם לדעת האם זו מגמה גורפת, והאם הטקסים הווירטואליים האלו יישארו עמנו גם אחרי הקורונה. אבל יש שתי מגמות שניתן להצביע עליהן כבר כעת:
ראשית, החדשנות הטקסית עוברת מקהילות לארגונים. בעוד התנועה הרפורמית הממוסדת מתלבטת האם על רבנים לקיים טקס מתן-שם לתינוקות שגם הוטבלו לנצרות, ארגונים יהודיים כבר עוסקים בכך במלוא המרץ, והמעבר של טקסים אלו למרשתת הפך אותם לנגישים יותר ולאזוטריים הרבה פחות. זאת ועוד, כאשר הפיקוח הממסדי רופף יותר, הריטואלים עוברים רדיקליזציה פוליטית בהגברת הגיוון האתני והכללת קבוצות אוכלוסייה שונות, כצו השעה בקרב החוגים הליברלים בצפון אמריקה. אגב, יש היום כבר מי שמציעים "תפילה למִגְדוּר הילד/ה", כלומר תפילה מצד ההורים להיות קשובים לבנם או לבתם באשר לרצונם לגלות את הזהות המגדרית בעצמם, למול הכפייה המובנית מצד ההורים והסביבה באשר למגדר הספציפי שנבחר בשעת ההתרשמות הראשונית מהילד/ה.
ככל שהטקסים היהודיים ייצאו מידיהן של סמכויות רבניות ויעברו לידי יזמים פרטיים שעוסקים בתחום, ניתן לצפות שיעברו רדיקליזציה ליברלית הדרגתית. תבניות טקסיות שכעת נראות אזוטריות, והינן כאלו בפועל, עשויות לקבל מקום מרכזי יותר ויותר בהמשך, וטקסים חדשים שנראים כעת אזוטריים עשויים לנוע יותר ויותר לקדמת הבמה ולהפוך אטרקטיביים ליהדות הליברלית בצפון אמריקה.
שנית, הטקסים הולכים ועוברים ממרחבים קהילתיים, ובראשם בית הכנסת, אל המרחב הביתי. יותר ויותר משפחות נחשפות לטקסים ביתיים כמו הדלקת נר שבת או אפיית חלות לשבת ולומדות לבצע אותם תוך התגברות על היעדר אוריינות טקסית וטקסטואלית. מה שבעבר הצריך הגעה פיזית לבית הכנסת או לאינטראקציות חינוכיות עם דמויות בעלות ידע סמכותי, יכול כיום להיעשות מהבית, ובלחיצת כפתור. הקורונה דחפה רבים לחפש דווקא דברים שאפשר לעשות במרחב הביתי, וככל שירכשו את הידע הרלוונטי, ניתן לצפות שתהיה עלייה במעמדם של טקסים ביתיים. בין אם עלייה זו תהיה כרוכה בירידה במעמדם של טקסים קהילתיים ובין אם הללו יחזרו אחרי הקורונה לכוחם הקודם, ייתכן מאד שהדת העממית של יהדות אמריקה תגלה מחדש כמה טקסים ביתיים יהודיים.
צריך להדגיש שהן הטקסים האלו והן הטכנולוגיה המאפשרת להביא אותם לכל בית קיימים כבר מזה שנים. מה שחדש אינו הטקסים עצמם, או האמצעים הטכנולוגיים לכשעצמם, אלא הגברת הביקוש להם מצד משפחות יהודיות, שחלקן מנצלות את המדיום החדש כדי לפצות על היעדר היכולת לקיים את הטקסים בצורתם הרגילה – אך חלקן הן מצטרפות חדשות לעולם הטקסים היהודיים.
***
בשעת חירום זו עוד מוקדם כנראה לדון בחשש המתגבר שהמעבר לזום ירגיל את קהל היעד לכך שאין צורך בעצם לבוא לבית הכנסת וירופף עוד יותר את הקשרים הקהילתיים. כרגע זו שאלה פתוחה: האם הטקסים הווירטואליים מקרבים קהלים חדשים לגמרי, או מושכים דווקא את הקהלים הוותיקים יותר ובכך תורמים להחלשת הקהילה היהודית?
הרַבָּה לדרמן, למשל, שהוזכרה לעיל, הביעה לאחרונה בוועידת הקהילות היהודיות (GA) תקווה וביטחון שה"טכנולוגיה הרוחנית החדשה" הזו, כלשונה, תישאר גם אחרי הקורונה, מפני שהיא מגדילה את החשיפה לחיים יהודיים בקרב משפחות בעלות עניין פוטנציאלי. רבים נוספים סבורים כי יתרונות אלו, הגלומים בתבניות הטקסיות החדשות, עולים על חסרונותיהם, כמו היעדר המגע האישי.
סך הכל, אם העיקר בטקס הוא הבו-זמניות של חברי קהילה המבצעים אותו יחד, ייתכן, עקרונית, שהאפקט הרגשי ניתן להשגה גם בזום – כפי שיודע כל אחד מאיתנו שהשתתף לאחרונה בחתונה או באזכרה וירטואלית. אלא שבעוד בישראל מתייחסים לטקסים וירטואליים לרוב בתור הרע במיעוטו, ומחכים לחזור לקיים את החגים וטקסי החיים באמצעות מפגש פיזי, הרי באמריקה נוצרת לנגד עינינו תבנית טקסית חדשה המתאימה את הטקסים לטעמם האישי, המשפחתי והפוליטי של אלו המקיימים אותם. ואם זה נכון, הרי שהפער התרבותי שהתקיים עוד קודם בין הטקסים היהודים הישראלים לבין מקביליהם בצפון אמריקה הולך ומתרחב.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
