תמכו בנו
האדם בעין המגפה: שאלות רפואיות וקיומיות בעת חירום
הצורך בהכרעות רפואיות וחברתיות חריגות בזמן הקורונה מעלה שאלות אתיות וקיומיות. דיון פילוסופי-ספרותי מציע משמעות לחיים אנושיים המבוססים על סולידריות וחמלה. ביקורת ספר

המבוכה והתוהו של ימי חירום מעוררים שאלות ערכיות עמוקות. המגפה המתפרצת מחייבת הכרעה בין סגר העשוי להציל חיים אבל עלול למוטט את הכלכלה, ובין הימנעות מסגר ושמירה על משק פתוח, המבטיחה יציבות כלכלית ומסכנת את החיים עצמם. מהו קנה המידה, אם הוא אכן קיים, המאפשר להנחות הכרעה הרת גורל מסוג זה? העומס על מערכת הבריאות המוצפת בנדבקים דורש התמודדות ערכית עם סדר הקדימויות בטיפול רפואי בתנאים של משאבים מוגבלים: האם עלינו לאמץ עיקרון תועלתני המונה את מספר שנות החיים שניתן לקיים, ומשום כך להעדיף טיפול בצעיר על טיפול במבוגר, או שעלינו לנקוט עמדה המעניקה ערך מוחלט לכל חיים באשר הם והשוללת מראש תחשיבי תוצאות מעין אלה?

דיון פילוסופי בבעיות מעין אלה נזקק לניסוח כללים רחבים של מדיניות, ניסוח המעוגן בתפיסות שונות של צדק ושל זכויות. המסע הפילוסופי העמוק והמרגש של אבי שגיא בספרו "אור מתוך הסדק" נוגע במרקם ראשוני יותר של האתגר האנושי והמוסרי שחולי ומגפה מציבים בפנינו, והוא ממוקד בניסיון להתמודד עם האופן שבו סבל הנעדר כל פשר מטלטל את התשתית של העמידה האנושית הבסיסית.

מקירקגור עד אפלפלד

שגיא אינו עוסק בניסוח כללי צדק מופשטים ובדיונים מושגיים על היחס בין חובות מוחלטות לתוצאות, או במתח שבין זכויות הפרט לסמכותו של הריבון. כמו כן, הוא שולל בעליל את היומרה המבקשת להעניק הסבר או פשר דתי או אנושי שאמור לאחות את הסדק שנפער בלב הקיום שלנו. נקודת המבט שלו שואבת ממסורת אחרת לגמרי של התמודדות עם משבר, והיא הפילוסופיה הקיומית (האקזיסטנציאליסטית) מבית מדרשם של קירקגור, היידגר וקאמי. ההגות הגדולה הזו דחתה את היומרה הפילוסופית ליצור שיטה מטאפיזית כוללת, והיא פנתה אל הממשות של החיים האנושיים על מורכבותם, מתוך ניסיון לברר את המצב האנושי ואת האפשרות ליצירת משמעות שאינה בנויה על שיטה המבטלת מתוך הכוליות שלה את השבר והמצוקה של היחיד הקונקרטי.

הדיון של שגיא בשאלות האדם ובפצעיו בעת מגפה נע בין פילוסופיה לספרות, ומקורות ההשראה הספרותיים שלו כוללים שפע של התייחסויות מאירות עיניים לפרוזה ולשירה של יוצרים, בהם: לאונרד כהן, אהרן אפלפלד, רבקה מרים, ויסלבה שימבורסקה וזביגנייב הרברט. לדיון בקיום האנושי ובמשמעותו, העולה מתוך התבוננות דקה בעמידתו של היחיד אל מול עצמו וזולתו, יש לספרות תרומה לא פחותה מאשר לפילוסופיה.

כוחה של הספרות אינו בניתוח מופשט, בבירור מושגי, בהצגת טיעון ובהצבת שיטה; הספרות מעמידה במרכז את היחיד על מאווייו, חולשותיו וקרעיו, כפי שניסח זאת אהרן אפלפלד, מהסופרים האנושיים והרגישים ביותר של הדור הקודם: "נאמנותה [של הספרות] היא ליחיד, מסירותו לסבלו ופחדיו, ולקורטוב האור שלעיתים נוצץ בתוכו". וכפי שממשיך שגיא: "הספרות גואלת את היחיד מהשכחה, מהאנונימיות ומאפשרת לו להיות". להוגה קיומי כמו שגיא ההבחנה בין פילוסופיה לספרות היא מלאכותית, משום שהמסע הפילוסופי נטוע במצוקות חיי היחיד והווייתו, ואליהם הוא שב.

הרופא המתייצב

הספר מורכב מפרקים בלתי תלויים שכל אחד מהם יכול היה לעמוד בפני עצמו, אולם עולה ממנו עמדה מוסרית רחבה שבליבה שני מוקדים: הראשון הוא ההתייצבות הסולידרית, והשני הוא האתיקה של הסבל.

התנועה הראשונית הבסיסית ביותר של היחס המוסרי ששגיא מתאר כ"היות עם הזולת", היא ההתייצבות; האדם המתייצב עם הזולת כאחראי לגורלו. הייצוג הספרותי המרהיב של ההתייצבות הזאת מצוי בספרו של קאמי "הדבר", בדמותו היקרה של הרופא רייה, שכדברי שגיא הוא הדמות היחידה שאנו יכולים להתייחס אליה כקדוש חילוני. בהתייצבות של רייה, הרופא המסור, מזהה שגיא את המאפיינים של ההתייצבות הסולידרית. בראש ובראשונה, המתייצב אינו שופט; הרופא המתייצב בעין סערת המגפה אינו מאשים את החולה ולא עולים בו הרהורים האם הוא אשם במחלתו, האם הוא עשה די להימנע ממנה, מדוע נשאר באזור המגפה ומדוע לא פנה למקורות סיוע אחרים. המתייצב גם אינו מתנשא; הוא יודע היטב שהמגפה יכולה לפגוע גם בו, שהפגיעוּת משותפת לאדם שלגורלו הוא נעשה אחראי וגם לו עצמו.

ההתייצבות שלו אינה תוצר של תיאוריה, והיא לא נגזרת מתפיסה מוסרית מופשטת. הוא מתייצב משום שהוא חייב. יש כורח פנימי בהתייצבות שלו. הכרעת ההתייצבות שלו, נטילת האחריות לגורלו של הזולת, היא אישית במובהק. הוא אינו תובע התייצבות מאחרים, והוא גם אינו תולה את התייצבותו בהדדיות; הוא פשוט שם. ובעיקר, הוא אינו עוסק בתוצאות, בחישובי תועלת והפסד. ההיות של המתייצב הזה עם הזולת הוא הווה מוחלט. מושגי היסוד של העמדה המוסרית של המתייצב הסולידרי אינם החובה הקטגורית האוניברסלית של עמנואל קאנט או הזכות הטבעית של ג'ון לוק, אלא פגיעות ואחריות.

ההתייצבות הסולידרית הזאת נטועה במסגרת רחבה יותר של רגישות אתית, שהיא המוקד השני של ההיות עם הזולת – ה"אתיקה של הסבל". האתיקה הזאת מכירה בקיומו של הרע כנתון שאין להתכחש לו. היא סולדת מהצדקות של הרע, מתוך הבנה חדה שכל ניסיון להצדיק את הרע ולהפוך אותו ללא ממשי אינו אלא תוספת רע. רעי איוב לדוגמה, המנסים להסביר לאיוב שסבלו בא כעונש על חטאיו ועל כן הוא מוצדק, הוסיפו להרע לו. לא די בכך שהוא סובל ממות ילדיו, הוא גם אשם במותם. בצידוק כזה של הסבל יש מידה לא מבוטלת של אכזריות. אם רעי איוב היו חברים של ממש, מה שהיה עליהם לעשות הוא להיות עם איוב בסבלו, לנחם אותו ככל שניתן ולהקל עליו.

הזולת במבט הלכתי

צידוקים אחרים של הרע, כמו אלה הנסמכים על "התמונה הגדולה", גם הם זורים מלח על פצעיו של הסובל. כך אומרים לסובל בטענת התמונה הגדולה: "אתה סבור שמה שקורה לך הוא רע משום שנקודת מבטך היא מוגבלת, אך מנקודת המבט הכוללת של הא־ל, או של ההיסטוריה, הסבל הזה מוביל לטוב". ראייה נפוצה כזאת הופכת את היחיד ואת סבלו לאמצעי, לשמן בגלגלי המהפכה, היא כותשת ורומסת אותו. מה שיש לעשות מול הרוע והסבל הוא להכיר בו ולצמצם אותו, ולא לפוגג אותו בתורות גמול ובהסברים מדוע בסופו של יום הוא טוב ומיטיב.

כמו כן, המאמץ שאתיקה זאת תובעת לצמצום הסבל אינו מיוסד על היותו שלב בדרך לאוטופיה שבה העולם נגאל לחלוטין מהרע. בהתמקדות של אתיקת הסבל בכאן ובעכשיו יש שלילה של חריגה אל עולם של מעלה. הנסיגה הסטואית אל המרחב הפנימי, שמאמנת את האדם לאדישות אל הסבל, זרה לאתיקת הסבל. כך גם ההתעלות מעל הגוף וחולייו אל מלכות שמיים הנזירית. האתיקה של הסבל מתמקדת באדם שאליו היא פונה כיחיד ממשי וקונקרטי; היא לא עוסקת במושג הסבל, אלא מנסה לצמצם ולהקל על מצוקה ממשית. לתודעה הזאת יש זיקה עמוקה למסורת ההלכתית הקובעת "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". לפיכך אין זה מקרה שהפרק האחרון בספרו של שגיא מוקדש ל"היות עם הזולת" בתודעה ההלכתית.

רגע השיא של התודעה ההלכתית הזאת, הפונה אל השפיר והשליה של העולם הממשי, מהדהד בתגובתו של ר' חיים מבריסק לאחד מבני שיחו שהביע ציפייה ששפיכות הדמים של מלחמת העולם הראשונה תקרב את הגאולה. על כך השיב ר' חיים בתוכחה: "אילו הייתה באה שאלה לפנינו, שאם על ידי קרבן של אדם אחד מישראל יבוא המשיח, בוודאי שהיינו פוסקים שמוטב שלא יבוא המשיח… כי הלא פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה ובכלל זה אף המשיח והגאולה".

להושיט יד

אחד ההישגים יקרי הערך של הרגישות האתית הזו ששגיא מפתח, היא השיחה הביקורתית שהוא מנהל עם אתיקות אחרות המופנות אל הזולת, בעיקר זו של מרטין בובר ובעקיפין זו של עמנואל לוינס. בובר קורא לנו להתייחס אל הזולת ביחס של אני־אתה ולא ביחס של אני־לז. לפי בובר, ביחס אל הזולת כאל "אתה" אנחנו מקבלים את האחרות המוחלטת של הזולת, את החד־פעמיות של המפגש איתו. ביחסי אני־אתה אנו פוגשים את האדם על ייחודו. אין בידינו לקטלג וללכוד אותו ברשת של קטגוריות קבועות מראש כמו בהקשר מעמדי, לאומי, אידאולוגי ואחר. הטלת הקטגוריות הללו על האדם שאנחנו פוגשים הופכת אותו מ"אתה" ל"לז", מסובייקט נעלה לאובייקט מוכר וידוע מראש. לדעתו של בובר, דיאלוג של ממש שיש בו התרחשות של התגלות נוצר רק ביחסי אני־אתה, ויחס זה הוא העמידה המוסרית הראויה אל מול הזולת.

אולם, וכאן הביקורת העמוקה של שגיא, באתיקה של הסבל ובהתייצבות הסולידרית אנחנו נזקקים לאדם הממשי והסובל. היזקקות זאת תובעת תיאור מאוד מסוים של מצבו של הזולת ושל הפגיעוּת שלו. הזולת הזה איבד את פרנסתו, הזולת הזה מובטל, הזולת הזה נאנק בבשורה הרעה על מחלה של אחד מילדיו, הזולת הזה נתקף בחרדות נוראות מטראומה קודמת שעבר. לא ניתן להיות עם הזולת באופן אחראי לגורלו ללא תיאור קונקרטי של מצבו המסוים. לאדם הסובל, אפשר לומר, אין את המותרות לניהול התרחשות דיאלוגית חד־פעמית של המפגש השלם בסגנון הבובריאני. הוא לא מעוניין להיות ה"אתה" הנשגב, הוא פגיע ונזקק.

מה שמבטיח, לפי שגיא, שהזולת לא יהפוך לאובייקט אינו ההשגבה שלו אל המעמד הנעלה של ה"אתה", אלא יחס החמלה. ההתייצבות הסולידרית החומלת אינה הופכת את הזולת למכשיר ולאובייקט בכך שהיא מתארת אותו במצבו הקונקרטי, משום שהיא נוטלת שותפות באחריות לגורלו. בחמלה, להבדיל מרחמים, אין התנשאות, משום שהחומל שותף לפגיעות של הסובל. הוא מכיר בכך שבאבחת רגע הוא עשוי להיות הסובל, שהפגיעות למגפה משותפת לו ולמי שאליו הוא מושיט את היד.

נשוב לאחד מגיבוריו הגדולים של אלבר קאמי ושל ספרו של אבי שגיא, כדמות מופת של התייצבות סולידרית ־הרופא רייה. הרופא הסבור שהמחלה לעולם לא תיגע בו מסוגל לרחמים, אולם רופא היודע שגם הוא בשר ודם פגיע למחלה, כמו החולים שבהם הוא מטפל, מסוגל לחמלה. הרופא המרחם רואה את המחלה ועניינו הפחתת הכאב; הרופא החומל רואה את החולה והוא שואף לצמצם את הסבל. בפיתוח רעיון ההתייצבות הסולידרית והאתיקה של הסבל, מעלה שגיא מתוך הסדק הנפער בחיינו אור גנוז של עומק פילוסופי ורגישות אנושית.

ביקורת הספר מפי משה הלברטל פורסמה במקור ראשון

השארת תגובה