בחנוכה אנחנו חוגגים שמונה ימים הודות לניצחון, שהגיע אחרי גזרות קשות. איש לא אוהב שכוחה של המדינה מופנה נגדו, וזה מובן. לאחרונה עלתה בשיח הציבורי האפשרות לחייב מטעם המדינה לחסן מפני קורונה את כלל אזרחי ישראל. אני תומך הן בהתחסנות האוכלוסייה – כולל הילדים, והן בהנהגת התו הירוק, אולם בעיניי חובת ההתחסנות צעד אחד רחוק מדי.
מעבר לקושי הטכני לכפות חסונים, ומעבר להתנגדות העצומה שהניסיון יעורר – כולל התנגדות אלימה וחלילה אף חמושה – מדובר בדריסה של זכותו של האדם לאוטונומיה על גופו. אין אלא לתהות כיצד אנשים שמזדעקים מאיכוני שב"כ, תוהים ברצינות אם למחוק את המינימום הבסיסי ביותר של זכויות האדם והאזרח.
נכון, כנראה לא יתפסו בכוח אנשים ויכניסו מחטים לזרועותיהם. אבל גם הטלת קנסות לבלתי מחוסנים תהיה חריגה של המדינה מהמקובל בהקשר הנוכחי. ראשית, מה תעשה המדינה אם אנשים לא ישלמו את הקנסות, כפי שוודאי יקרה? האם היא תעקל את חשבון הבנק שלהם? את הדירה? את המכונית? תוצאות כאלה שוב מביאות אותנו להתערבות קשה ביותר בחייו של הפרט. שנית, קנס הרי אינו דיפרנציאלי, והוא יאפשר לעשירים לשלמו ולא להתחסן, ובעצם יקשה מאוד רק על מי שאינו בעל אמצעים. יש פה בעיה של עונש חמור הרבה יותר לעניים.
נכון שלפעמים אין ברירה אלא להתערב בחייו של הפרט כדי להגן על הציבור הרחב. אין ספק שמדובר בעניין בריאותי ושאם כולם יתחסנו הדבר יועיל מאוד, אבל על זכויות האדם והאזרח אנחנו שומרים לא כשזה לא מפריע לנו, אלא בדיוק ודווקא כשעומדים מולן ערכים אחרים כמו צרכי המדינה, רצון הרוב או, במקרה זה, בריאות ובעיקר נוחות הרוב.
יש ממדים בחייו של אדם שאנחנו מחזיקים כמקודשים. הם מובדלים ונשמרים כאזורים שאליהם אסור לכוחה של המדינה לפלוש. החברה שלנו בנויה, בין השאר, על ההפרדה הזאת בין הפוליטי לפרטי, בין המשטר לאזרח. על התפיסה שהלגיטימציה של השלטון מגיעה לא רק מהסכמת האזרחים, אלא גם ממחויבותו לשמור על זכויותיהם.
בהקשר הנוכחי, של מגפה לא מוכרת, של חיסונים שלרבים, בצדק או שלא בצדק, אין בהם ביטחון, של ויכוח ציבורי ער ולוהט בין הדבקים בחיסונים לבין המתנגדים להם, צריך מאוד להיזהר מכפייה.
האם יש גבול? יש. אבל אם המגפה הזאת הייתה אפילו קרובה לגבול – מוות מהיר והמוני – השאלה אפילו לא הייתה עולה. אנחנו יכולים לדון על זה מפני שהקורונה מפריעה לנו מאוד, אבל רחוקה מאוד מלהכחיד אותנו. היא מערערת את אורח החיים שלנו, לא את עצם החיים שלנו. מדובר בנזק נפשי וכלכלי, ומעבר לכל פשוט נמאס לנו. מצבים רעים מולידים רעיונות רעים. תסכול מוליד רצון לפתרונות פלא.
מה כן צריך לעשות? קודם כל להמשיך לפתח תרופות שיקטינו את זמני האשפוז וקטלניות הווירוס. מי שלא יתחסן לפחות יוכל לצאת מבית החולים חי ומהר. צריך גם לעודד התחסנות כמובן, אבל על ידי הטבות, אפילו כסף מזומן, למתחסנים. לא תאמינו איך כמה אלפי שקלים משנים דעתו של אדם.
וצריך, כמובן, לדאוג לכך שאפריקה ואסיה יחוסנו. שם נמצאים מרבית הלא-מחוסנים, וחלקם דווקא מאוד רוצים להתחסן. לפני שכופים חיסון על סרבנים אצלנו, כדאי לחסן את ההמונים אצלם.
מה שלא עושים הוא מוותרים על כל מה שהופך אותנו למי שאנחנו. על מה שעומד בבסיס השגשוג והחופש, שעכשיו נפגעים מהווירוס. כי הקורונה תחלוף, ואנחנו נישאר. חיוני גם שנישאר אנחנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
