המרחק הגדֵל והולך בין יהודי ארצות הברית לבין ישראל מורכב למעשה משתי תופעות נפרדות: מצד אחד ישנו כעס כלפי ישראל בקרב חלק מן האליטות של יהדות ארצות הברית, בפרט מצד פעילים פרוגרסיבים צעירים, משכילים ומעורבים. מצד שני, קיימת אדישות בקרב האוכלוסייה היהודית-האמריקאית הרחבה יותר, אשר מתרחקת לאיטה מהתביעה לזהוּת יהודית פרטיקולריסטית, תביעה שהחיבור האוטומטי לישראל מילא בה תפקיד משמעותי לאורך עשרות שנים. הבלבול בין שתי הסוגיות הללו – בין הכעס לאדישות – גורם לבעיה להיראות גדולה, סבוכה ולמעשה בלתי-פתירה.
האופן בו מוצגת הבעיה בידי אנשי תקשורת, "מומחים" כאלה ואחרים, או חוקרים במדעי החברה בעלי סדר יום משלהם – מושפע מאינטרסים פוליטיים. בחוגים פרוגרסיביים טוענים כי ההתפכחות מישראל חובקת דור שלם, וכי התנגדות לברית שבין טראמפ לנתניהו תדחף את הקונצנזוס הפוליטי בקרב יהדות אמריקה (שממילא נוטה ברובה הגדול נגד טראמפ) לנקוט קו תקיף יותר נגד ישראל. לדידם, תהליך זה אף יסייע לקדם את יעדי השמאל הפוליטי בזירה הפנימית בארצות הברית. הם מסרבים לראות את הניכור בין יהודי אמריקה לישראל כתופעה שולית, ואת האחריות לקרע הם נוטים להטיל באופן בלעדי על ממשלת ישראל ועל מדיניותה.
לעומתם, שמרנים רואים בקרע שבין יהדות ארצות הברית הליברלית לבין ישראל מנוף לדרבון יהודים "רציניים" – כאלה שאכפת להם מהשרידות היהודית, מעם ישראל וממדינת ישראל – לזנוח את הנאמנות ההיסטורית למפלגה הדמוקרטית ולבחור בציונות על פני הליברליזם. גם תפיסה זו נזקקת לנרטיב לפיו ההתרחקות איננה תופעה שולית בקרב היהודים המעורבים, אלא בעיה רצינית שעלולה להפר את שיווי המשקל במערכת היחסים הכוללת בין ארצות הברית לישראל. את האשם הם תולים בתמורות אידיאולוגיות שהתחוללו בליברליזם הפוליטי, אשר הפכו אותו לבלתי-סובלני כלפי ישראל.
הנרטיבים הפשטניים הללו והרצון הפוליטי לנצלם מקשים עוד יותר על זיהוי הגורמים היסודיים וארוכי הטווח להתרחבות הפער שבין הקהילות. הם גם אינם מקילים את ההתמודדות עם הקרע, שכן הם הופכים סיפור מורכב להתפתחות "בלתי נמנעת" כביכול, אף שהרוב הדומם של יהודי אמריקה המעורבים, וכמעט כל מוקדי הכוח היהודי באמריקה, משקיעים מאמץ עצום בניסיון לבלום את תהליך ההתנכרות. ראוי אפוא לנתח את התופעה באופן שלא יצמצם אותה להסברים חד-סיבתיים; מיפוי הבעיה בשלמותה דורש מאמץ רב יותר, אבל הוא גם טומן בחובו יותר הזדמנויות לתיקון.
ראשית, הקהילה היהודית האמריקאית וזו שבישראל מגבשות לעצמן בהדרגה תפישות שונות מאוד לגבי משמעותו של המימד האתני ביהדות. הזהות היהודית-אמריקאית השתנתה מקצה לקצה בשני הדורות האחרונים כתוצאה מנישואי תערובת, שינוי הסטנדרטים של הליכי גיור והאופן בו הם מתבצעים, ותמורה באופן בו תופסים אמריקאים את המשפחה והמוצא כנשאים של זהות. ייתכן והמורשת המשפחתית עדיין ממלאת תפקיד מסויים בזהות היהודית, אבל השפעתה כבר אינה מכרעת באופן גורף – תופעה שסוציולוגים של קהילת יהודי ארצות הברית מכנים "השתייכות מרצון" (Voluntary Affiliational Jewish Identity). מחלוקות בין קהילות יהודיות שונות באמריקה לגבי קבלה של נישואי תערובת, הכרה בגיור, מהות החברות בקהילה והעברת היהודיוּת מהורים לילדים – מעידות כולן על אותו שינוי תרבותי מואץ.
התפיסות אודות "עמיוּת יהודית", המתבססות על רעיון העם היהודי כ"משפחה" ועל קשרי הדם שהתמידו בין חלקיו למרות מלחמת העולם השנייה, הזינו מאז אמצע המאה העשרים את החיבור והנאמנות לישראל. כעת נראות התפיסות הללו מלאכותיות ליותר ויותר יהודים, אף אם הם גאים ביהדותם או אפילו אם הם יהודים המשויכים למוסדות קהילה שונים (Affiliated Jews). בספרו Jewish Peoplehood: An American Innovation, טוען נועם פְּיאנקו שיהודי ארצות הברית המציאו במאה העשרים את השיח סביב "עמיות יהודית" כמערכת אידיאולוגית ופוליטית שתענה על צרכיהם. אך מאחר והצרכים הללו השתנו באורח דרמטי בשני הדורות האחרונים, דעכה בהתאם המחויבות לאידיאולוגיה שאותה יצרו.
גם בישראל התחוללו שינויים בשבטיות היהודית, במיוחד כתוצאה מקשרים בין-תרבותיים שנוצרו בין יהודים ממוצא שונה, כמו גם השפעת תיקון חוק השבות על קוד ההשתייכות היהודית. הדגש הישראלי על עלייה והצורך הישראלי בגידול דמוגרפי יצרו הרכב אתני והגדרת יהודיוּת שאינם מוכּרים ליהודי ארצות הברית. הנורמות התרבותיות והמנהגים של שתי הציוויליזציות היהודיות הללו הופכות אותן לא פעם לזרות זו לזו.
התהליכים הללו בהתפתחות האתניוּת היהודית באמריקה ובישראל, המתרחשים במכוון ושלא במכוון, חוסמים את קיצורי הדרך אשר פעם הקלו על קיום הקשר בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות. עשרת אלפים קילומטרים מפרידים בין יהודי ארצות הברית ויהודי ישראל, הם אינם חולקים שפה משותפת ואינם חולקים את מרבית היסודות התרבותיים שלהם. דומה שבתהליך הדרגתי הם מפסיקים לראות את עצמם כחלק מאותה עמיוּת, וייתכן שהסיבה לכך היא שהם אכן לא מרגישים בניו של אותו עם.
תנודות פוליטיות דוחפות אף הם את שתי הקהילות היהודיות בכיוונים מנוגדים. במשך רוב שנות הדור האחרון מחזיק הימין בשלטון בישראל, ומדיניות הימין בשוּרה של סוגיות – פלורליזם דתי, הכיבוש, מעמד הפלסטינים, יחסים בינלאומיים – תורמת לניכור ולזעם שחשים יהודי אמריקה. אך כנראה שאפילו שינוי קיצוני במדיניות הישראלית בכל אחת מן החזיתות הללו לא היה משפר את המצב בהרבה. חילופי שלטון בישראל אמנם היו מתקבלים בברכה בקרב המיעוט הקטן של יהודי ארצות הברית שגם מתעניינים מאוד בישראל וגם עוינים את מדיניותה, אבל הם לא היו תורמים רבות לגישור הפער הגדול עם מרבית יהודי אמריקה: אלה אינם יודעים מספיק על ישראל כדי שדעתם לגביה תתעצב לאור מדיניות ממשלתה.
מבחינה פוליטית, יהודי ארצות הברית מתנהגים כמו הציבור האמריקאי בכללותו. מחקר שנעשה במכון פְּיוּ מראה שהקיטוב המפלגתי בארצות הברית נמצא בשיא שלא היה כמותו מאה שנה, וכי השינוי הגדול ביותר בעמדות הפוליטיות מתבטא בדחיפת השמאל האמריקאי עוד יותר שמאלה. במידה רבה ממשיכים יהודי ארצות הברית לתמוך במפלגה הדמוקרטית, עמדה שהיום יש לה משמעות שונה מעט ביחס לעבר; ואילו מקומה של ישראל כגורם מפתח בתפישה השמרנית האמריקאית הופך אותה למושא כעס עבור הדמוקרטים, בפרט תחת כהונתו של ממשל מחרחר ריב.
אם כן, כאשר ישראל מושכת ימינה (או נשארת בימין), ויהודי אמריקה מושכים שמאלה – הניכור והזעם הם אך תוצאה טבעית של מגמות נרחבות יותר המתרחשות בשתי החברות. טפשי להאשים את ביבי או את הבוחר הישראלי בפער הזה, וטיפשי לא פחות להאשים את "הערכים הליברליים של יהודי אמריקה", כפי שעושים שוב ושוב דוברים מהצד הניאו-שמרני. שתי העמדות הפוליטיות היהודיות בעולם הן תוצרים אותנטיים של הסביבה שבה צמחו, והן משקפות באופן נאמן תהליכים היסטוריים, תיאולוגיים ואינטלקטואליים. העובדה שבסכסוך שבין נתניהו לאובמה בחרו מרבית היהודים בישראל לצדד בנתניהו ואילו מרבית יהודי אמריקה תמכו באובמה אינה מלמדת שאחת הקהילות היא הסיבה לקרע בין הקהילות. משמעותה היחידה היא שמציאויות פוליטיות שונות מייצרות אידיאולוגיות פוליטיות שונות, שאולי כבר אינן יכולות להתקיים בכפיפה אחת. באווירה כזו, שיתוף הפעולה הבין-מפלגתי שגילם את הקונצנזוס היהודי-אמריקאי ביחס לישראל בשלהי המאה העשרים, מתחיל להיראות כמדיניות גרועה בעיני יהודים משני עברי המתרס – כזניחה של עקרונות מוסר בשעת חירום וכשריד בורגני מעידן אחר.
אך העניין אינו מתמצא באתניות ובפוליטיקה. העם היהודי מפיק הנאה מהתרפקות על ההיסטוריה שלו ומן הסיפורים שמעצבים את תודעתו הקולקטיבית. מאורעות המאה העשרים הזינו את הנאמנות של יהודי העולם לישראל. תהפוכות המאה הזו קרעו את היהודים מנאמנויות פוליטיות מקומיות ודחפו אותם להעדיף את ההשתייכות לעם ישראל. הולדתה של מדינה חדשה באזור עוין – מדינה שנזקקה באופן נואש להון פילנתרופי, פוליטי ואנושי – יצרה מחויבויות ברורות. הקהילה היהודית-אמריקאית הקימה תשתית מוסדית שהעמידה את ישראל כטוטם יקר-ערך במרכזה; אבל למרות הצטיינותה בגיוס משאבים היא התקשתה יותר בבניית משמעות. יהודים חונכו להאמין שהעם היהודי זקוק לנמל מבטחים ולתמיכה בעתות משבר. הנרטיבים הללו פרחו כאשר ניסיון החיים של הקהילות היהודית בארצות הברית ובישראל אכן אושש אותם. אבל בימינו הדברים כבר אינם נכונים כל כך. איש אינו מפקפק באיומים הקיומיים שישראל מתמודדת איתם, אבל מדינת ישראל כבר אינה תלויה עד כדי כך במשאבים הפילנתרופיים של יהודי אמריקה או בהשפעתם הפוליטית. הסיפור על ישראל, שעיצב את הזהות היהודית-אמריקאית במשך שנים רבות כל כך, כבר אינו מתיישב עם המציאות בישראל. קשה להתעלם מה"גילוי" הזה שאכן הולך ומשתרש בציבור. במקרה הטוב, ישנה מחלוקת בזיכרון הקולקטיבי הנוכחי לגבי משמעותה של מדינת ישראל עבור העם היהודי; במקרה הרע – המשמעות הזו כבר אבדה כליל.
ואם להיות כנים, אותם נרטיבים שהיו אפקטיביים בעבר – הסיפור שיהודי אמריקה סיפרו לעצמם לגבי ישראל במשך שנים ארוכות – לא בהכרח היו נכונים כבר אז. אנחנו חווים היום התפכחות אמריקאית ביחס למציאות הישראלית, לישראלים ולחברה הישראלית – תחומים שרבים מיהודי ארה"ב לא הבינו כראוי מלכתחילה.
לפעמים מתרחקים יהודי אמריקה מישראל ומיהודי ישראל פשוט בגלל הזמן שחלף והמרחק הממשי בין שתי הקהילות. במשך דורות כמהו היהודים לבית, ואז לפתע בסוף המאה העשרים הם מצאו בית כזה בקרב שתי תרבויות שקיבלו אותם בברכה, בשתי שפות תרבותיות שאפשרו לכל אחת מהן לשגשג באופן עצמי. השגשוג עצמו הוא דבר טוב; העובדה שהוא נעשה באופן עצמאי – מורכבת יותר. צרכים אמיתיים עיצבו בתחילה את היחסים בין הקהילות, אבל הזמן שחלף והמציאות הגיאוגרפית צמצמו את הצרכים הללו והציעו חלופה קוסמת לא פחות – האפשרות להסתדר לבד, בלי המועקה של קרובים-למחצה, שיפוטיים ובלתי מובנים, השוכנים מעבר לים.
כרגע, דומה שאין גישה חינוכית המסוגלת לגשר על הפער. מוסדות החינוך של יהודי אמריקה אינם מכינים כראוי את תלמידיהם לעמוד בלחצי הנרטיב הישראלי, להבין אל נכון את ישראל ואתגריה, או לקיים מערכת יחסים עם מקום ועם עַם העוברים שינויים משמעותיים כל כך. החינוך היהודי על ישראל מתחדש יותר בשאלה איך ללמד על ישראל מאשר בשאלה מדוע ללמד עליה, והוא נעזר בעיקר בנוסטלגיה, בלימודי עברית והיסטוריה ובגישה תרבותית מיושנת. אף אחד מכל אלה אינו מספק דרכי התמודדות עם הפערים המתרחבים בין הקהילות, והתלמידים מתקשים יותר ויותר לגבש תמונת עולם עצמאית לגבי חשיבותה של ישראל עבורם ועבור יהדותם.
הנושא כולו אף מלא בפחדים. אנחנו יודעים שחינוך אמיתי דורש מידה של בטחון, הסכמה מראש לקבל תוצאות בלתי צפויות ואמון בתלמידים שיצליחו להתמודד עם נושאים מורכבים. אבל המחשבה על תוצאות בלתי צפויות שכאלו, הנתפשות כאיום על הקונצנזוס הפוליטי בכל הנוגע ליחס לישראל, מעוררות חשש בקרב המחנכים. החרדה הממלאת את התחום אינה מאפשרת להקנות לתלמידים את הביטחון הנחוץ להם.
התוכנית הנרחבת האפקטיבית ביותר שמקנה לצעירים יהודים בארצות הברית ידע כלשהו על ישראל היא "תגלית". אבל משימתה של "תגלית" איננה ללמד על ישראל לשם הלימוד בלבד אלא לחזק את הזהות היהודית, כאשר הסיור בישראל משמש ככלי למטרה זו. קשה להניח שטיול קצר בישראל יכול לשמש בסיס לכינון יחסים ארוכי טווח בין צעירים יהודים-אמריקאים לבין תרבות יהודית השוכנת מעברו השני של העולם. לא "תגלית" ולא מערכת החינוך המתחבטת נענות לאתגר של טיפוח קהילות בעלות סקרנות, הבחנה דקה וידע – שרק בהם טמונה האפשרות לחשוב מחדש על משמעות הקשר בין הקהילות ולהבטיח את המשך קיומו.
יהודי ישראל, מצדם, אינם מתמודדים ברצינות עם הצרכים והרצונות של הקהילה היהודית בארצות הברית – בין השאר משום שאינם יודעים עליה הרבה ואף אינם יודעים מדוע צריך שיֵדעו. האידיאולוגיה הרשמית של "שלילת הגלות" אולי נעלמה בחלוף השנים מן החברה בישראל, אבל הציונות – שעדיין מגדירה את היהדות הישראלית – ממשיכה להתבסס על הרעיון לפיו קיימים רק בית אחד ומולדת אחת לעם היהודי. הנדבנות ופילנטרופיה תופסות נפח קטן יותר ויותר ב'משחק התפקידים' שבין שתי הקהילות, ודומה שיהודים ישראליים רבים, שרגילים להגדרות הישנות, לא יודעים כיצד למסגר את המצב החדש בו ממשיכה לשגשג קהילה יהודית עצמאית מחוץ לארץ ישראל. מאמצים נעשים עתה כדי לצמצם את הפער הזה, אך הוא עדיין עצום: כאשר זהות עצמית מבוססת על אידיאולוגיה, וכשמדובר באידיאולוגיה העומדת בבסיס תודעה קולקטיבית של קהילה המצויה בסכסוך מתמשך, הניסיון "לשפץ" את האידיאולוגיה הזו או להוסיף לה רעיונות המנוגדים לזרם המרכזי בתרבותה הוא עניין רגיש ומורכב. רעיונות "גלותיים" שצומחים בחברה הישראלית עלולים להיפסל מראש ולעתים אף להיתפש כהמרדה ממש.
ובכל מקרה, האם מצאנו סיבות טובות באמת – שלא רק האליטות אלא גם הציבור הכללי יכול להבינן – לכך שיהדות התפוצות על כל מאפייניה הייחודיים ותהפוכות גורלה צריכה להיות באמת חשובה ליהודים בישראל?
בינתיים, ובאורח פרדוקסלי, העיסוק בישראל בקרב יהודי ארצות הברית דווקא פורח. ועידת איפא"ק היא עדיין הכינוס השנתי הגדול ביותר של יהודי ארצות הברית, ובמגוון קהילות מקומיות הרצאות על ישראל ועל פוליטיקה ישראלית מושכות קהלים גדולים יותר מכל נושא יהודי אחר. אינספור ארגונים חדשים ומתחדשים עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני: IfNotNow, "קול יהודי לשלום", Israel Policy Forum, Encounter, The Israel Project וגם פרויקט iEngage של מכון שלום הרטמן. הדיון בסוגיות הנוגעות לישראל תופס את עיקר סדר היום במרבית כלי התקשורת היהודית בארצות הברית. אם ישראל היא כשלון כסוגיה יהודית-אמריקאית, הרי שהיא נכשלת בהצלחה רבה.
אחת האפשרויות להתקדם מכאן היא להשקיע מחדש ברעיונות ובתפיסות עולם שיוכלו לעמוד בפני השינויים הללו ובפני השונוּת והרבגוניות היהודית. לא יצלְחו ניסיונות לכפות על שתי הקהילות להתחבר באופן מלאכותי או לטייח את ההבדלים ביניהן, ובאותה מידה נידונו לכישלון חינוך נטול כנות או ניסיון להכפפת קהילה אחת לרעותה. אבל מה אם נספר סיפור רחב מספיק וקונקרטי מספיק על משמעות החיים ברגע הזה בהיסטוריה היהודית, סיפור שניתן לתרגם אותו לתוכנית עבור העם היהודי? האם נרטיב יוכל שוב להיות חבל ההצלה של העמיוּת היהודית?
אני עצמי מזדהה כציוני ליברלי. מבקרי האידיאולוגיה הזו סבורים שאין לה תוחלת, אולי משום שהם מודדים את תוקפּן של אידיאולוגיות על פי השאלה האם הן 'מנצחות' ברגע נתון. אך על אף המגמות הפוליטיות העכשוויות, הציונות הליברלית אופטימית. האופטימיות שלה נובעת בין היתר מכך שהיא מושרשת בהיסטוריה רעיונית שתמיד היתה שאפתנית ואופטימית יותר מן הראוי לה, בהתחשב במיעוט התמיכה ובסיכויים שניתנו לה מראש. הציונות הליברלית מבקשת לקדם מדינת לאום יהודית שתהיה דמוקרטיה ליברלית ותטפח ערכים ליברליים. אולי הרעיון הזה איננו 'מנצח' כרגע, אבל חיים כיהודי במסגרת ההיסטוריה היהודית פירושם לפעול ולחשוב באופן מחושב, מבלי להיות מוסט מן הנתיב בשל שיקולים קצרי-טווח.
הציונות הליברלית מציעה את ההתמודדות המעשית ביותר וגם הרצינית ביותר מבחינה מוסרית עם מורשת הנוודות היהודית ועם תוצאותיה ההיסטוריות המחרידות. זו גם האידיאולוגיה הפוליטית הכשירה ביותר להתמודדות עם המחירים המוסריים של הלאומיות שאֶל תוכה הוטל העם היהודי ושבה הוא חייב לבחור. ציונות יהודית-אמריקנית רצינית תנסח עבור יהודי ארצות הברית מסגרת משמעות כפולה – של "בית" (בארצות הברית) ו"מולדת" (בישראל), ולא תתפתה לחשוב שהאחת פוסלת את רעותה. הרגע הנוכחי בהיסטוריה פותח אפשרויות חסרות-תקדים לעתיד יהודי עשיר שיוזן בידי שתי תרבויות יהודיות משגשגות. הוא גם מעניק לנו הזדמנות ייחודית להשביח את מורשת העבר היהודי. לא הסתלקות מן הפרויקט הישראלי מחד, וגם לא נאמנות עיוורת כלפיו מאידך, ישרתו את זהותנו כיהודים מחוייבים מבחינה מוסרית, היסטורית ופוליטית.
ציונות ליברלית כזו מבית מדרשה של יהדות ארצות הברית, ותנועה מקבילה שתתפתח בקרב הישראלים במטרה להתחבר לפרויקט היהודי-אמריקני, אינן מחויבות המציאות ואף אינן אינטואיטיביות. אבל הן נחוצות בהחלט, ושווה להיאבק למענן. הלידה הבו-זמנית של מדינת ישראל ושל קהילה משגשגת בתפוצות היא כנראה ההתפתחות המעניינת ביותר בהיסטוריה היהודית, ואולי גם החשובה ביותר. לטוב ולרע, מדינת ישראל משנה את עצם משמעותה של היהדות, ומעמידה בפני העם היהודי כולו הזדמנות בלתי חוזרת להשפיע על המשמעות הזו.
המאמר פורסם לראשונה ב The New Republic
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
