11 אחוז מהעובדים היהודים, עובדים בשבת. חלק מבחירה, חלק מכורח כלכלי. 92  אלף איש מתוכם עובדים שבעה ימים בשבוע. שבעה ימים! אתם אולי מדמיינים את הסטודנט בגלידריה, אבל  תחשבו על הקופאית ב-am:pm, ייתכן מאד שהיא מקבלת יום חופש חלופי, אבל לא בזמן שהילדים בחופש. וייתכן שיש מקומות עבודה שלא נותנים אפילו יום חופש חלופי.

העבודה בישראל בשבת הולכת ונוגסת בעוד ועוד נתחים מהשוק – וההשפעות על החברה הן אדירות. בשבוע שעבר הפסדנו עוד הזדמנות, אולי אחרונה, לתקן את המצב הזה, והאחריות לכך היא רובה ככולה על המפלגות הדתיות והחרדיות.

עריית תל אביב החלה השבת להפעיל תחבורה ציבורית בשבת. בכך הצטרפה לעיריות כמו הרצליה ורמת גן, שכבר מפעילות הסעות בשבת. המעשה הזו אולי לא סותם את הגולל באופן סופי על היכולת להגיע להסדרה חברתית ומוסכמת על השבת, אבל זה בהחלט קרוב. ה"דיל" שהציעה אמנת גביזון-מדן של פתיחת מוסדות תרבות והפעלת תחבורה ציבורית באופן מוגבל בצירים ראשיים בלבד, "תמורת" צמצום מסיבי של המסחר – הדיל הזה, קיבל השבוע מכה אנושה כשאחד הקלפים המרכזיים כבר שומש.

המצב היום הוא כזה: מוסדות התרבות במרכז הארץ פועלים. בפריפריה פחות, חוץ מבתי הקולנוע שפתוחים. במרכזי המסחר מחוץ לערים עמוס כל-כך, שגם לו רצו פקחי משרד העבודה והרווחה לבוא לחלק דוחות, הם לא היו מוצאים חניה. ועכשיו, גם התחבורה הציבורית מתחילה לתפוס את מקומה. מאחר שבינתיים זה עוד לא בפריפריה ולא בבין-עירוני, ומכיוון שזה גם לא יציב מבחינה מימונית, יש עוד חלון הזדמנויות, אבל הוא הולך ונסגר.

כשאמנת גביזון-מדן באה לעולם לפני 19 שנה, ניסה ח"כ נחום לנגנטל לחוקק אותה בחוק. "קיוסק אחד לא נסכים שייפתח בשבת", אמרו לו חברי הכנסת החרדים. אף שעל. דברים דומים שמעתי בעצמי, וממש לא רק מחרדים, עשרות ואולי מאות פעמים בעשור האחרון. "אף שעל" הייתה גם הגישה המרכזית בדיון שנערך בנושא השבת בוועידה הרעיונית של "הבית היהודי" לפני כשנתיים. רב אחד קרא להחרים עסקים מחללי שבת כי מה שלא הלך בכוח, יילך בוודאי ביותר כוח. ושני הסביר שבעצם עם ישראל מסורתי ואוהב את השבת ולכן אסור להתפשר, כי בטווח הארוך ננצח.

המחשבה שאפשר לכפות בכוח, לנצח, את ההלכה על המרחב הציבורי, היא מופרכת. והיא כמובן מתפוצצת. "תבואי לעשות אצלי שבת", הזמין אותי אתמול מנכ"ל "ישראל חופשית" שגר בגבעת ברנר, סמוך לאחד ממרכזי הקניות הגדולים. "אני אדאג לבית כנסת ואוכל, ונלך יחד ברגל. תראי בעיניים מה הולך שם. תראי את אלפי האנשים במרכז הקניות. הרכבת לא יצאה מהתחנה, היא כבר בעיר אחרת. מזמן".

אז כן, אפשר לספר לעצמנו סיפורים, ולחכות לעתיד שבו כל עם ישראל יחזור בתשובה, או לחשוב שאם נתפשר על שבת נצא פראיירים (כפי שאמר לי פוליטיקאי חרד"ל חשוב), אבל גם אפשר להסתכל למציאות בעיניים. כדאי גם לחשוב אם המצב היום, שבו משפחה מהפריפריה יכולה ללכת לבלות במרכז קניות אבל לא לתיאטרון הסגור הוא המצב שאנחנו רוצים באמת. הזהו ההסדר האידאלי? קניות כן ותרבות לא?

לא נוכל לסגור את המסחר, איחרנו מזמן. נוכל אולי, בהסכמה ובהידברות ובתשלום מחיר, לצמצם אותו. כשיהיה ברור שאנחנו לא מנסים לאכוף את ההלכה אלא באמת דואגים לחברה, יהיו לנו פרטנרים. לא בכל מקום, אבל בחלק. יש עוד מקומות שבהם נוכל לכונן את ה"דיל" של גביזון-מדן:  כן תחבורה מוגבלת ותרבות ולא מסחר.

ובשאר המקומות, אלה שכבר פספסנו והפקרנו, צריך להתחיל לדאוג לאנשים. לא לצביון ולא לסמלים ולא לנקיות הידיים שלנו. לאנשים. ליהודים האמיתיים. לוודא, בחוק, שאין אדם שעובד כל שבת. שגם מי שעובד בשבת, יש פעם או פעמיים בחודש שהוא בחופש עם ילדיו, ושהקנס על העבדת אדם שבעה ימים בשבוע ללא יום מנוחה הוא גבוה מאד.

זוהי קריאה אחרונה להסדרת השבת.

המאמר פורסם בערוץ היהדות של ynet