הרפורמה בחינוך: לתת הזדמנות לשינוי

כמורה, נקרעתי בין ההכרח שלי ושל תלמידיי לשנן ולעמוד בדרישות כדי להצליח בבגרות, לבין הרצון לחשוב ולעורר דיון - כדי להצליח בחיים. הרפורמה החדשה עשויה לפתור את המאבק היומיומי בסד הבגרויות

שיעור יצירתי או שינון חומר? משימת הערכה מקורית או מבחן מתכונת? הגות ויצירה שמעוררות בי השראה היום, או הגות ויצירה שעוררו השראה בכותבי תוכנית הלימודים אי פעם בעבר? כמורה בכיתות התיכון מצאתי את עצמי מתלבטת יום יום בין האפשרויות הללו, נמתחת בכל פעם מחדש על מיטת סדום, דורשת מעצמי ומתלמידותיי דרישות יתר: לשמוע, לשנן, לזכור ולהיצמד לדרישות – כדי להצליח בבגרות; ובמקביל לנתח, לחשוב, להביע עמדה, לנהל דיאלוג – כדי להצליח בחיים.

מסלולים יוצאי דופן ומסגרות של הערכה חלופית נתנו בי אמון כמורה ואפשרו לי עצמאות, בחירה, יזמות וחיבור אישי. בשיעורים אלו – פרחתי, ובעקבותיי פרחו גם תלמידותיי.

רפורמת המח"ר (מורשת, חברה, רוח) מציעה צעד נוסף בכיוון הנכון לשחרר אותנו מהמאבק היומיומי בסד הבגרויות, ולאפשר למורות ומורים להתמקד בצדדים היצירתיים והמלהיבים של הלמידה. היא דורשת משימות הערכה יצירתיות, חקר וכתיבה, למידה שיתופית, בחירה בין מסלולי למידה, ואפילו עבודת צוות בין המורים.

אפילו הרטוריקה של הרפורמה מכבדת את מדעי הרוח. היא לא מכנה אותם "רבי מלל", אלא מקצועות המח"ר, ורומזת שלא רק מדע וסייבר מכינים את האדם לעתיד המפציע באופק, אלא דווקא מקצועות הזהות, הרוח, המורשת והתרבות. רעיונות הם שמשנים את העולם! לכן, הרי, בחרתי לעסוק בחינוך.

ריקוד עדין של שותפים

האם תצליח הרפורמה? האם תמומש ההזדמנות ותצא התחדשות הלמידה מן הכוח אל הפועל? האם הרטוריקה של הצלת מדעי הרוח תתברר כאמת או כקרב מאסף במערכה אבודה? כאשת חינוך, העוסקת גם בהכשרת מורים וכתיבת תכניות לימודים במערכת למודת רפורמות מתחלפות, יש בי כבוד וחשד בו זמנית, אופטימיות זהירה. נדמה כי ההצלחה תלויה בריקוד העדין שבין כל השותפים למהלך.

ראשית, תלוי הדבר בנו, נשות ואנשי החינוך. המושכות רפויות יותר, כובד הבחירה והאחריות עובר אלינו. אפילו מגובה בתקציב. האם נשכיל לנער את האבק מעל יוזמות וחלומות ישנים, לעורר סקרנות בנו עצמנו ובילדים שמבטם נתלה בנו? הנדע לשקוע בחדווה בפרויקט חקר ארוך טווח שאינו נקטע על ידי הצלצול? הנשיש אלי שיתוף פעולה עם מורי המקצועות המשיקים שיחייבו אותנו להתחדש, ללמוד ולהתפתח? או נתאבל על שגרות האתמול ועל החופש שמעניקה דלת הכיתה הסגורה? לא קל לקבל שינויים, לא קל להשתנות, לא קל להשקיע זמן נוסף על מנת להשתלם, להתפתח ולהתאים עצמנו לעולם חדש; אבל רבים המורים והמורות שחלמו על הרגע הזה. שיבוא. לא עלינו המלאכה לגמור, אך לא בני חורין אנו להיבטל ממנה.

שנית, תלויה ההצלחה במשרד החינוך. דרכם של רעיונות גדולים להתפוגג, להצטמצם ולסגת אל מול לחצים, שגרה, ביקורת ומכשולים. האתגר שמונח לפתח המשרד גדול – לפקח ולאכוף את הקצאת השעות למקצועות המורשת, התרבות והרוח בכל שכבות הגיל; להקפיד כי הרפורמה תסייע בצמצום פערים חברתיים ולא תתרום להגדלתם; לסמן מסלולי פיתוח מקצועי מחייבים להכשרת וליווי צוותי הוראה וניהול; ללוות את אפשרויות הבחירה המרגשות בחשיבה מעמיקה על ערכיו של כל בית ספר ועל חזונו העתידי; לדרוש 'רב תחומיות' אמיתית ואינטגרטיבית ולא להסתפק במערום של מקצועות שונים המונחים זה לצד זה. המשרד ייבחן באיתנות עמידתו ובשמירת שלמות החזון החינוכי, ביכולתו לגרום למערכת להבין את גודל השעה ולא לאפשר לה לחזור לשגרה ולדפוסי העבר. כא.נשי חינוך יודעים אנו כי יש ללוות צעדים של פתיחה ובחירה בהגבלות ומסגרות מחייבות. "פתוח. סגור. פתוח."

הרפורמה מתחילה בצעדים מדודים, מלוא הפוטנציאל שלה יתגלה רק בעוד שנתיים, כאשר יוגשו עבודות החקר ותיושם שנת י"ב חווייתית. אך ההכנה הנדרשת מאיתנו המורים והמורות מתחילה היום. ברגע זה. אני נרגשת לקראתה. אם ניתן לרפורמה הזדמנות אמיתית, ייתכן שנקבל גם אנו את אותה ההזדמנות, להתאהב במקצוע שלנו מחדש.

  • ד"ר רננה רביצקי פילזר היא ראש בית המדרש במדרשיית הרטמן לבנות ומנהלת חינוכית של המרכז לזהות יהודית ישראלית במכון הרטמן.
השארת תגובה