בשדה הסמנטי של הבחירה מתקיימים גם מושגי התשובה, השינוי וההשתנות: התשובה מקבלת את משמעותה מתוקף ההכרה בחטא או בטעות או בהחמצה, ובעקבות ההכרה הזאת מגיעה הבחירה בשינוי. כדברי הרמב"ם: "אומר אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". ההחלטה שלא לחזור לדבר זה היא ההחלטה לעשות שינוי – החלטה שהיא חלק מתהליך התשובה.
אנחנו בדרך כלל שמים את הדגש בעצם התשובה ובעצם הבחירה בשינוי, ופחות בשאלת השינוי עצמו, שהיא שאלה כבדה בפני עצמה: איך עושים שינוי? מהי הדרך שבה אצליח להשתנות במקום שבו קשה לי מאוד, שהרי משם התחיל מעגל החטא? מהו שינוי שעושה הבדל, שמצליח להחזיק לאורך זמן? ואיך להביא לשינוי כזה?
הספר "שינוי – עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן" עוסק בשאלות של התמד ושינוי במעשי בני אדם. המחברים מבחינים בין שני דגמים של שינוי, "שינוי ממעלה ראשונה" ו"שינוי ממעלה שנייה".
שינוי ממעלה ראשונה הוא דגם השינוי המקובל והנפוץ, ועיקרו פעולה נגד מצב מפריע או מכאיב על ידי שימוש בהיפוכו של הגורם לבעיה, לדוגמה: אדם הסובל מנדודי שינה וכדי לשנות את מצבו הוא מכריח את עצמו להירדם באמצעות כוח הרצון; או אנשים המנסים לשנות את מצבו של אדם מדוכא על ידי חיפוש דרכים לשמח את לבו.
אלא ששינוי ממעלה ראשונה לעתים קרובות אינו מביא לידי השינוי הרצוי ואינו פותר את הבעיה; יש שהוא אף מחריף אותה. זהו דגם של שינוי המבוסס למעשה על "עוד מאותו דבר", ולכן על אף שהדרך לשינוי נראית הגיונית ותואמת את השכל הישר, אין היא משיגה את המטרה. הסיבה לכך היא ששינוי כזה אינו משנה את מבנה המערכת. במצבים רבים לא יתרחש שינוי אלא אם ישתנה מבנה המערכת עצמו.
המחברים מציעים דגם אלטרנטיבי של שינוי – "שינוי ממעלה שנייה". בשונה משינוי המבוסס על "עוד מאותו דבר", שינוי ממעלה שנייה מתרחש על ידי גורם חדש, לא תמיד צפוי ולא תמיד מתוכנן, שנכנס לתמונה וגורם למערכת לארגן את עצמה מחדש, על פי הנחת יסוד שונה.
שינוי ממעלה שנייה הוא לרוב בעל אופי פרדוקסלי: לא היינו מצפים שדווקא הגורם המסוים הזה יביא לידי השינוי המיוחל, על פניו נראה לנו הדבר מוזר ובלתי-הגיוני. אבל דווקא שינוי כזה, שיש בו סטייה לכאורה מן השכל הישר, מציל את המצב או את האדם מן המלכודת שהיה נתון בה. המחברים מצטטים בהקשר זה את הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שאמר שהדרך אל מחוץ למלכודת היא דרך הפתח הגלוי פחות.
בתור דוגמה לשינוי ממעלה שנייה מביאים המחברים את הסיפור הזה: "רווק בגיל העמידה מנהל חיי בדידות אשר החמירו מחמת אגורפוביה (פחד ממקומות פתוחים). התחום החופשי שלו מחרדות הלך והצטמצם. מצבו החמיר עד כדי כך שלא יכול היה לצאת לעבודה, וקרוב היה הזמן שבו לא יוכל אף לצאת לחנות הסמוכה לקנות לעצמו מזון ושאר מצרכים חיוניים. בייאושו החליט האיש להתאבד. הוא תכנן להיכנס למכוניתו ולנסוע אל פסגת ההר, כחמישים מייל מביתו. משוכנע היה לחלוטין כי לאחר נהיגה של מספר גושי בניינים יגאלוהו חרדתו או התקפת לב מייסוריו. הקורא יכול לנחש את המשך הסיפור: לא זו בלבד שהאיש הגיע אל יעדו, אלא גם בפעם הראשונה לאחר שנים רבות הוא מצא את עצמו משוחרר מחרדה".
במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי מובא סיפור מיניאטורי על שינוי – סיפור על רבי זירא והבריונים:
בריונים שהיו בשכנותו של רבי זירא, היה מקרב אותם כדי שיחזרו להם בתשובה [=כדי שייטיבו את דרכם]. היו מקפידים [=מחמירים בפרטים; וגם מתרעמים] חכמים. נפטר רבי זירא. אמרו: עד היום היה קטינא חרוך השוקים [=שרוף שוקים, פיסח] שהיה מבקש עלינו רחמים [=מתפלל עבורנו]; עכשיו מי מבקש עלינו רחמים? הרהרו בלבם ועשו תשובה.
רבי זירא, שמתברר בהמשך שהוא חרוך שוקיים [וזה פרט משמעותי בסיפור שכן הוא עשוי להסביר את החמלה שלו וההזדהות שלו עם אותם בריונים, אאוטסיידרים שמורחקים על ידי חכמים] – מנסה לקרב את הבריונים, ללא לאות ובלי לוותר, אפילו שאינו רואה ברכה בעמלו – משל מובהק לסיזיפיות שבעבודה החינוכית.
הבריונים אינם משנים את דרכם כל זמן שרבי זירא "מחזיק" בשבילם את התקווה לשינוי: דווקא זה משאיר אותם בפסיביות שלהם. מה שיוצר את המפנה, למרבה הפרדוקס, הוא מותו של רבי זירא. העובדה שהוא יוצא מהתמונה מאלצת אותם בפעם הראשונה לבחור; לקבל אחריות למעשיהם ולבחירתם מי להיות.
השינוי שמחוללים הבריונים בחייהם עונה במובנים רבים למאפייני דגם השינוי ממעלה שנייה. בתחילת הסיפור רבי זירא "היה מקרב אותם כדי שיחזרו להם בתשובה", והדבר נמשך עד למותו. בדומה לחימום חדר קר על ידי הוספת חום עד שמגיעים לחום הרצוי, ניסה רבי זירא להביא לשינוי מצבם של הבריונים על ידי היפוכו של גורם הבעיה: קירוב, שידול, פיוס, ללא דרישות ותביעות. אלא שדרך זו של "עוד מאותו דבר" לא הניבה פירות, וייתכן אפילו שההתמדה הסיזיפית המרשימה של רבי זירא היא שחסמה את הדרך לשינוי: הלוא הבריונים התרגלו לכך שהיה מתפלל עבורם, היה להם על מי לסמוך; הם לא חשו צורך בשינוי ה"מערכת", כלומר בשינוי שיבוא מתוכם.
כל זמן שר' זירא "מחזיק" בשבילם את התקווה לשינוי, יישארו הבריונים פסיביים. אבל בהיעדרו, הם חשים עד כמה השינוי שניסה להביא להם הוא צורך פנימי שלהם
הפתח לשינוי נוצר עם כניסתו של גורם חדש לתמונה; במקרה זה – יציאתו של גורם מן התמונה: מותו של רבי זירא. רק כאשר נפטר רבי זירא, יכלו הבריונים לעשות חשבון נפש ולהבין שעכשיו אין מי שיבקש עליהם רחמים, כלומר שעכשיו אין "מי שיעשה בשבילם את העבודה". ורק אז "הרהרו בלבם ועשו תשובה".
פרדוקסלית יוצא אפוא שהגורם לחזרתם של הבריונים למוטב היה יציאתו של מיטיבם מן התמונה. אילו חכם אחר היה תופס את מקומו של רבי זירא, סביר להניח שהשינוי לא היה מתחולל כי שוב היה מדובר בדגם של "עוד מאותו דבר". פטירתו של רבי זירא יצרה מסגרת חדשה וקראה לפירוש מחודש של המציאות. בהיות רבי זירא בחיים לא השיג את מטרתו, וככל שניסה לקרבם, כך הלכו ותלו בו ובתפילותיו את תיקון דרכם. רק היעדרו המוחלט פינה להם מקום לעבודה עצמית אוטונומית. הריק שהותיר מותו של רבי זירא המחיש להם את בדידותם והפך את הצורך לשינוי לצורך קיומי אמיתי שלהם, ולא עוד לאינטרס של הממסד, כמו שאולי חשבו קודם לכן. מותו של רבי זירא הוא אפוא הגורם החדש, הפרדוקסלי והבלתי-צפוי, אשר יצר את התנאים ל"שינוי ממעלה שנייה" בדרך חייהם של הבריונים.
לסיפור הזה כדאי להקדיש מחשבה שנייה: האומנם ההתאמה בין הדגם התיאורטי לבין הסיפור הקונקרטי מושלמת כל כך? במלים אחרות: האם בסיפורנו היה ה"שינוי ממעלה שנייה" מתרחש ללא המאמץ הסיזיפי הארוך של רבי זירא לקרב את הבריונים? ללא אותו "עוד מאותו דבר" המאפיין את השינוי ממעלה ראשונה?
העובדה שרבי זירא לא זכה לראות בחייו את פירות מאמציו אינה מבטלת את כוח השפעתם ארוך הטווח של המאמצים הללו: יכולתם של הבריונים לבצע בסופו של דבר שינוי בדרכיהם נזקפת בראש וראשונה לנוכחותו המשמעותית של רבי זירא בחייהם, בעודו בחיים.
החסר והריק שהותיר עם מותו לא היה מוחש להם בעוצמה כזאת, עד כדי שינוי ועשיית תשובה, אלמלא היה שם לפני כן, כל הזמן ובהתמדה. השלב הארוך והקשה של "עוד מאותו דבר" היה אפוא שלב חיוני והכרחי בדרך לשינוי. מעשה השינוי אינו "קפיצה" חד-פעמית, הוא פריו של תהליך ממושך, של חריש עמוק, כתנאי לעצם אפשרותה של אותה קפיצה.
הנה כי כן, לפעמים סיפור אחד קטן וקונקרטי מלמד אותנו על דגמים תיאורטיים ובאותה עת מלמד גם על מגבלות הדגם המוכלל והמופשט. בסיפור רבי זירא והבריונים אנו מגלים יחסי-גומלין מעניינים ומורכבים בין שתי דרכים לשינוי, שהן לכאורה מנוגדות ודיכוטומיות, ועם זאת דווקא השילוב ביניהן מתגלה כפורה ביותר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
