תמכו בנו
רב מעללים: ניצול מיני בחסות עיוות תורת הקבלה
במסווה של סמכות, הגנה וקדושה השלובות בשיח על תיקון האומה והקוסמוס, מתחוללים מקרי ניצול בחסות הקבלה. האחריות על כך מוטלת על החברה כולה

כוח וקסם רב טמונים בתורות קבליות על גאולה שצומחת מתוך חטא, תורות הטוענות כי דווקא בפריצת הגבולות ובהיפוך הטוב והרע – נמצא אמצעי לגאולה. תמה דיאלקטית זו חוצה את הספרות הזוהרית, את כתבי האר"י, ומופיעה בדרשות חסידיות רבות. בתפישות קבליות פרדוקסליות נטוע העקרון לפיו לא רק האל "היה בורא עולמות ומחריבן" (עד שברא את עולמנו) אלא גם האדם הורס ומחריב בתהליך התיקון שלו. למעשה, כבר בספרות חז"ל אנו מוצאים אמרות כגון "גדולה עבירה לשמה, ממצווה שלא לשמה", שמאוחר יותר נשזרו במיתוס המשיחי הקבלי והחסידי.

מייצג מובהק של תפיסות כאלו הוא בעל "מי השילוח", ר' מרדכי יוסף יעקב ליינר מאישביצה, שפיתח תורה מעמיקה העוסקת בגדולת נפש החוטא. הגותו זוכה לפופולריות הולכת וגוברת בעולם הישיבות הציוני-דתי, במיוחד בזרמים ה"רוחניים" (בישיבות כגון עתניאל, עלי, שיח יצחק, ואף בזרמים כמרכז הרב והר המור), וכן בתרבות הניו-אייג' במרחב הניאו-חסידי של העשורים האחרונים. במקום אחר אני דנה באופן מפורט ברקע הזוהרי של תפיסת המשיחיות היהודאית והאנטינומית של "מי השילוח" ובהשפעותיה על תפיסות ברוחניות העכשווית.1הדברים עתידים לראות אור כמאמר בקובץ מחקרים בעריכת אלי הולצר, בחסות הקתדרא ע"ש דוד אוקס (אוניברסיטת בר-אילן). תודתי לנעמה צפרוני, ביטי רואי ועמרי שאשא, על עיבוד הדיון המורחב למסה קצרה זו.במסה זו אעמוד בקצרה על הסכנה הנובעת מהעתקתה של שפה מיסטית ורוחנית, שמטרתה להגיע לקדושה ולהתקרבות לאל, אל יחסי ניצול, שמטרתם השגת סיפוקים מיניים, נפשיים ואחרים, על רקע ההיררכיה הנטועה ביחסי הכוח המגדריים ובזיקות שבין מורה ותלמידיו.

תורת הגאולה דרך הביבים עשויה להרחיק אדם מחייו האפרוריים ומקשיי היומיום. לאחדים היא עשויה להציע פתרון לתחושת האשם הכרוכה במיניות ובעוצמת היצר

הדברים אינם נכתבים בחלל ריק. בשנים האחרונות הובאו לידיעת הציבור מקרים קשים של מנהיגים כריזמטיים רוחניים, שחלקם באו מתוך העולם הקבלי-חסידי והניאו-חסידי, ואשר מכוח תורתם וסמכותם ניצלו באופן מחפיר נשים או תלמידים צעירים. האם המיתוס של החוטא הקדוש נעשה דגם לחיקוי בעולמנו? שמא עלינו להטיל חשד בחבורות של גברים הלומדים יחד בחברותא מרותקים אל תורת הגאולה הנולדת מן החטא? יש לציין כי במחקר העוסק בניאו-חסידות ובסוגיות אלו ישנה התייחסות מועטת – שלא לומר התעלמות – משאלות אתיות ומוסריות, ומן השימוש ברטוריקה של קדושה לצורך ניצול.2יוצאים דופן בהקשר זה הם מאמריה של נעמה צפורני, "בוא ואהפנט אותך" ארץ אחרת 73, ספטמבר 2014; וכן מאמרה על קרליבך וממשיכיו "אם אינך מאמין באלוהים",ארץ אחרת 70.

סוד המשיכה להגותו של "מי השילוח" קשור לחירות שהוא נוטל לעצמו כדרשן ובחירות שהוא מעניק באמצעות כך ללומדיו. לאלו מצטרפת מקוריות מחשבתית, יצירתיות מופלגת, ובקיאות בתורת הקבלה הזוהרית והלוריאנית.

משנפגשתי בצעירותי לראשונה עם תורותיו, נשאתי גם אני עיניים מעריצות למורים שחשפו בפניי את הדיאלקטיקה של היפוך הטוב והרע, הגאולה והחטא. מאוחר יותר הקדשתי לנושא זה במדרש ובזוהר עבודת דוקטורט – שהפכה לספר – מתוך רצון להבין כיצד צמח מיתוס משיחי כה מסועף מסיפורי בית דוד.3  ביקשתי לעמוד על המחירים שמשלמות נשים למען הגאולה, לצד ההכרה בתרומתן להיסטוריה היהודית. אחת מטענותיי הייתה שכנגד המוות, הניצול, ההפקרה המינית והפגיעה, הנשים הקשורות לבית דוד – בנות לוט, תמר, רות ובת שבע – בוחרות ללדת ולהביא חיים. המסע אל הלידה עובר דרך שימוש הנשים בגופן ובמיניותן, שכן זהו המשאב היחידי המזומן להן, כביטוי של חירות וככלי הישרדות ומאבק במציאות פטריארכלית. בסיכום לספרי הצעתי שייתכן שהמיתוס הובן באופן לא מדויק על ידי גברים, אשר ביקשו לפתח ממנו תיאוריה המאדירה את החטא ואת פריצת הגבולות.

בלבול השפות

פגיעות מיניות רבות ניתן לייחס ליחסי הניצול שמתרחשים בין מורים ותלמידיהם או בנות הקהילה שלהם. כך הוא למשל המקרה של הרב עזרא שיינברג מצפת שביצע עבירות מיניות בנשים רבות בתואנה שהוא מטפל בהן ועוזר לרפאן. כדי להסביר את כניעותם של הקורבנות ואת האופן שבו מתחולל בפועל המעבר מהגות חתרנית קוסמת לדגם ביצועי מעשי, אבקש להיעזר בתיאוריה הפסיכואנליטית של שנדור פרנצי. פרנצי, פסיכואנליטיקאי יהודי הונגרי, טבע את המונח "בלבול השפות" כדי לתאר את מנגנון הניצול במבנה המשפחתי והטיפולי:4שנדור פרנצי, בלבול השפות בין המבוגרים לילד, תל אביב 2003, עמ' 199-207.

דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם… לא כן הדבר כשמדובר במבוגרים בעלי נטייה פתולוגית… הם מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר בשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף לאקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות. (בלבול השפות בין מבוגרים לילדים, עמ' 203)

לפי פרנצי, הקונפליקט בנפשו של הילד בין אהבה והזדהות עם המבוגר שבצילו הוא חוסה, לבין ההתקפה שחווה, גורם לו לבלבול, "והאמון שלו בעדות חושיו נשבר". מצב מתעתע זה הוא המפתח לאי-ההיחלצות של הקורבן: הילד לא מסוגל להאמין או לא מסוגל לתפוס כיצד המבוגר שאיתו הוא מזדהה ושאליו הוא מפנה את אהבתו, הוא זה שפוגע בו בנצלנות אכזרית. למעשה הוא שרוי במצב של בלבול משתק. שבירת האמון שלו בעדות חושיו גורמת לו למצוא במעשים המחרידים שנעשים בו מחוות מיטיבות.

בעזרת הדגם של פרנצי על בלבול השפות בין ילדים למבוגרים, ניתן לתאר מקרים של ניצול מיני מטיפוס אחר, שלא מרבים לעסוק בו: פיתוי שנשען על בלבול השפות בין הרוחניות וההפקרות. תורת הגאולה הנולדת דרך הביבים עשויה להרחיק אדם מחייו האפרוריים ומקשיי היומיום; לאחדים היא עשויה להציע פתרון לתחושת האשם הכרוכה במיניות ובעוצמת היצר, ולבושה במעשים שנתפסים כלא-אתיים מבחינה דתית כהוצאת זרע לבטלה. תורה זו עשויה להעניק לתלמידים תחושת מיתולוגיזציה והילת זוהר, אשליה אומניפוטנטית, חילוץ מסבל נפשי (אמנם זמני), או השתלבות במהלך אנארכיסטי, לאומי וקוסמי.

כדאי להקשיב היטב כשאנשים רוחניים מדברים על "להיות כלי לאינסוף" או "צינור לשפע". לעתים זה נאמר בתמימות, אך לעיתים זה כדי "לאלף" את הזולת

דוגמא לכך הוא המקרה של המנהיג הברסלבי אליעזר ברלנד שברח להולנד אחרי שנתפס על עבירות מין, וממשיך גם כיום להנהיג את קהילת "שובו בנים" (לאחר שריצה זמן קצר של מאסר ושוחרר בעסקת טיעון). חלק מהנשים שהעידו נגדו אמרו כי הבטיח "להעלותן לעולם האצילות", וקיים עמן יחסים בכוח תוך כדי קריאת התיקון הכללי של ר' נחמן. במקרים כאלו מושגים רוחניים משמשים כאמצעי לפיתוי בשירות בעלי סמכות. יש לשער שמדובר בנשים שהיו "ספוגות" במינוחים ואידיאלים הקשורים לעולם האצילות ובמשמעות התיקון הקבלי, ועמדות אלו עזרו להרדים את כוח התנגדותן ולהכניען לבעל הסמכות שעומד בראש עדה של מעריצים תקיפים.

אני עצמי אוכל להעיד שפגשתי דמויות רבניות שטענו כי הם גלגוליו של ר' נחמן או הבעש"ט, התירו לעצמם מה שאסרו לאחרים, ונקטו הליכות "משיחיות", תוך שימוש במונחים כמו "עבירה לשמה" ו"הוראת שעה" כביטוי למעשיהם יוצאי הדופן. בעת קריאת דרשות שמאדירות את כוח החזרה בתשובה של החוטא, עומדים הן התלמידים והן המורים בפני הפיתוי לומר לעצמם "אינני אדם רגיל. החוק וההגבלות נועדו לאנשים הפשוטים, אך לא לנפש גדולה ועמוקה כשלי. חציית הגבול היא דרכי לגאולה אישית, ומכאן גם לגאולה כללית". הסכנה במקרים אלו אורבת הן לאדם עצמו והן לסובבים אותו. מצד אחד גואה באותו אדם עמדה נרקיסיסטית, והשפה אודות חציית הגבולות והאיסורים מביסה את עכבותיו ומתירה לו לפרוץ גדר. מצד שני, התנהלותו כלפי הסובבים אותו מתאפיינת ביחס אינסטרומנטלי ופוגעני.

ההערכה וההערצה של תלמיד למורו והאספקט הכריזמטי בנפש המנהיג תמיד מצויים ברקע יחסי הלמידה, אך נראה כי הסכנה שוררת במיוחד בבתי המדרש שבהם עיקר העבודה מושתתת על חוויות רגשיות, ובניית תהליך הלמידה על מה שכינה לוינס "פיתוי הפיתוי".5לוינס, תשע קריאות תלמודיות, תל אביב 2015, עמ' 38-56. העיסוק איננו בתוכן התורה עצמה, אלא באופן שבו היא מושכת את האדם להתפתות אחריה, פורצת את גבולותיה ואת גבולותיו.

הטרדה נפשית ופרוורסיה

כל חוויה אומנותית ויצירתית בנויה על הנכונות לעמוד באזורי האין, לפגוש את המרחב התלוי על בלימה. כמה מפתה הקשר עם מורה שמבטיח לתלמידיו – פעמים רבות גם ללא מילים – חוויות של הליכה על סף התהום, חוויות של התעלות והתרגשות המערבבות קדושה וחטא, שגב ופריצות ארוטית. אלא שדווקא באזורים לימינליים אלו נדרשת נאמנות לערכים מוסריים ואנושיים, קרקוע חזק באדמת העולם הממשי ומתוכו צמיחה למחוזות האינסוף.

בעידן שבו אנו חיים עלינו להיות עירניים לשימוש לרעה באידאלים רוחניים כדי להשיג שליטה או סיפוק מאוויים. דוגמא לכך היא ההצעה של גבר לאישה "לשרת" אותו כדי להגיע לאידיאלים נעלים כ"התמסרות" או "הכנעה", או הצעה של מורֵה לתלמידה צעירה להתמסר לו כך שמשהו מרוחו יעבור אליה. דוגמא אחרת היא מורים רוחניים הגורמים לתלמידיהם לכתוב וליצור עבורם ומנכסים את פירות עבודתם תוך העלמת שמם. זאת תוך שימוש בטרמינולוגיה קבלית ובתואנה כי מדובר בחלק מ"תהליך התיקון", "ירידה לצורך עליה", או בביטול עצמי למען הצדיק וגדול הדור, יחיד הסגולה. אכן, קורות התנועות המשיחיות היהודיות מלמדות על מקרים רבים בהם פעילותן של נשים נוכסה על ידי גברים: נביאות ומיסטיקאיות שלא הותירו זכר כיוון שתורתן היתה בעל פה; מנהיגות וגיבורות שעמלן נמחק.6עדה רפפורט-אלברט, 'על מעמד הנשים בשבתאות', בתוך: רחל אליאור (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה, משיחיות, שבתאות ופראנקיזם, ירושלים תשס"א, עמ' 143-327. אף בשדה האומנותי ההיסטוריה מלמדת על סופרות, משוררות ומחזאיות רבות שיצירתן יוחסה לדמויות גבריות לאורך דורות, בעוד ששמן לא נזכר.

כדאי להקשיב היטב כשאנשים רוחניים מדברים על "להיות כלי לאינסוף" או "צינור לשפע" שמשתלשל מלמעלה. לפעמים דברים אלו נאמרים בתמימות, אך לעיתים בכוחם "לאלף" את הזולת להסכין עם אינסטרומנטליזציה, ופירוש הדבר שהוא אכן יחשוב שאם משתמשים בו כבחפץ, יש לדבר ערך רוחני, אצילי. מקרים אלו ודומים להם מעידים לאו דווקא על קדושה אלא על פרוורסיה.

הפרוורטי מתענג או בא על סיפוקו מהשיעבוד של האחר לצרכיו ומהלכידה של האחר אל תוך עולמו, עולם שבנוי על פי רב מתפיסות מעוותות. זו הסיבה שלעיתים קרובות נדמה לנו שהפרוורטי לא רק משתמש בקרבנו אלא אף משחית את נפשו. על הפגיעה הכפולה, הנפשית הפרטית והחברתית כותבת מארי פראנס היריגוין בספרה "הטרדה נפשית": "מדובר כאן באלימות מובהקת, אם כי נסתרת, אלימות שכוונתה לפגוע בזהותו של האחר ולשלול ממנו כל שמץ של עצמיות. זהו תהליך שמחולל הרס נפשי ממש". הרס זה מערער גם את יכולתה של החברה ומנהיגיה להבדיל בין טוב ורע, שכן

"כל פרוורטי, מיני או נרקיסי, מבקש לגרור את האחרים לדפוס ההתנהגות שלו, עד שיעוותו בעצמם את החוקים שעל פיהם נהגו קודם לכן. כוחו ההרסני של הפרוורטי גדל על ידי אמירותיו המגמתיות… לפעמים הוא מצליח ויוצר לעצמו בעלי ברית, שנגררים שלא כדרכם אחרי השיח המזלזל, הבז לכל ערך מוסרי".7מארי פראנס היריגוין, הטרדה נפשית (רמת גן 2002), עמ' 17-18, 129. מארי פראנס היריגוין, הטרדה נפשית (רמת גן 2002), עמ' 17-18, 129.

מדובר במתקפה על פרטיותו של הזולת, בפירוק גבולותיו האישיים והמוסריים, ובהפרחת פנטזיה על עולם סימביוטי ללא הפרדות, איסורים או מגבלות. הפסיכואנליטיקאית ז'אנין שאסגֶה־סמירגל טוענת כי הפרוורטי מבקש להתכחש לעצם מושג הגבול, כך הוא הגבול בין הורים לילדים, בין זכר ונקבה, ובין מותר ואסור.8

רות שטיין מציינת כי פרוורסיה "היא הניסיון לחדור אל האחר מבלי להיחדר על ידו". הפרוורטי מזהה בחושיו החדים את צרכיו של הזולת "וממלא אותם, אך לא כדי לקשור אתו קשר אמיתי, אלא כדי לחזק את ברית השיעבוד".9 Stein R, “False love – Why not? Fragments of an analysis”, Studies in Gender and Sexuality, 1(2) (2000), pp. 167-190. כפי שמדגישה בעקבותיה דנה אמיר, מטרת הפרוורטי לעורר את האחר, לרגש אותו, ולטלטלו. הקולר שבו האחר מובל הוא מקור ריגושו, ואת מטרתו הוא משיג באמצעות "שפת הזיקית", שאף היא שפה כפולה: הוא "מאמץ את התחביר של האחר ומשתמש בו כדי ללכוד אותו ולהפעילו". כך מתאפשרת הסתננות "חלקה" אל נפש הזולת ונישולו, וזאת מבלי שמופעלים כל סימני אזהרה.10 דנה אמיר, תהום שפה (ירושלים 2013), עמ' 53-75 (הציטוט מעמ' 58).

בדומה לכך, המיתוס הקבלי והחסידי של "הגאולה דרך הביבין" מתבטא במשאלה לערבב בין האלוהי לאנושי, בין הפנטזיה והמציאות, ובניסיון לשבור את הגבול שבין האני לזולת ולשבש את סדרי הקיום. הפרוורטי המשיחי והפסבדו-רוחני מותיר את הזולת המפותה ללא כל מגננה, פגיע בשל משאלת גאולתו, החושפת את שבריו ואת בקשתו הכנה לריפוי ולתיקון.

אחריות רחבה

התבוננות על היקף הפגיעות המתרחשות בחברה הדתית כיום מאפשר לקרוא מערך של "בלבול שפות חברתי". בשל עוצמתם של יחסי הכוח, הסמכות והעליונות של הרבנים, לצד ההיררכיה הברורה בין גברים לנשים, מתאפשר ערבוב נוסף בין שפות: במסווה של סמכות, הגנה וקדושה השלובות בשיח על תיקון האומה והקוסמוס, מתחוללים מקרי ניצול בחסות ההלכה. ישנה ציפייה מהתלמיד שיהיה חכם מהמורה, ידע לזהות את השימוש המניפולטיבי בכריזמה ולנטרל את עמדת הכוח של זולתו. אך למען האמת, האחריות מוטלת על החברה, על מנהיגיה ומנהיגותיה (שהולכות ומתחזקות בדורנו), לבער את הנגע ולהגן על השוליים החלשים של החברה.

משימות אלו לא ניתן להטיל אך ורק על אחריותו של התלמיד, השקול לילד שניגש אל מערכת היחסים התורנית כילד הניגש למבוגר עם שפת הרוך. על המורים, הרבנים והרבות, לקחת אחריות על תכני הדרשות שהם מלמדים, אך לא פחות מכך לפואטיקה הלא-מילולית, למחוות הגוף, שימוש בקול ובתנועה, להיבטים הפרוורטיים, ולמניעים הסמויים המעורבים בתהליך ההוראה וההנהגה.

ההשחתה הנגרמת נובעת לא רק מפגיעתם הישירה של מעשיהם של בעלי הסמכות, אלא גם ברמה הרחבה מקלקול יסודות האמונה והקדושה והכנסתם לאזורי הניצול והטומאה. לצד הנזק הרגשי והפסיכולוגי בממד האישי, החברה ניזוקה ברמה הרחבה כאשר מוריה ומנהיגיה מתכחשים לעוולות אלו ואף מגוננים על מבצעיהם.

 

הערות שוליים:

[1] הדברים עתידים לראות אור כמאמר בקובץ מחקרים בעריכת אלי הולצר, בחסות הקתדרא ע"ש דוד אוקס (אוניברסיטת בר-אילן). תודתי לנעמה צפרוני, ביטי רואי, עמרי שאשא ואריאל לוינסון, על עיבוד הדיון המורחב למסה קצרה זו.

[2] יוצאים דופן בהקשר זה הם מאמריה של נעמה צפורני, "בוא ואהפנט אותך" ארץ אחרת 73, ספטמבר 2014; וכן מאמרה על קרליבך וממשיכיו "אם אינך מאמין באלוהים",ארץ אחרת 70.

[3] רות קרא-איוונוב קניאל, קדשות וקדושות: אמהות המשיח במיתוס היהודי, רמת גן 2014.

[4] שנדור פרנצי, בלבול השפות בין המבוגרים לילד, תל אביב 2003, עמ' 199-207.

[5] לוינס, תשע קריאות תלמודיות, תל אביב 2015, עמ' 38-56.

[6] עדה רפפורט-אלברט, 'על מעמד הנשים בשבתאות', בתוך: רחל אליאור (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה, משיחיות, שבתאות ופראנקיזם, ירושלים תשס"א, עמ' 143-327. אף בשדה האומנותי ההיסטוריה מלמדת על סופרות, משוררות ומחזאיות רבות שיצירתן יוחסה לדמויות גבריות לאורך דורות, בעוד ששמן לא נזכר.

[7] מארי פראנס היריגוין, הטרדה נפשית (רמת גן 2002), עמ' 17-18, 129.

[8] Janine Chasseguet-Smirgel, Creativity and Perversion, London 1985.

[9] Stein R, “False love – Why not? Fragments of an analysis”, Studies in Gender and Sexuality, 1(2) (2000), pp. 167-190.

[10] דנה אמיר, תהום שפה (ירושלים 2013), עמ' 53-75 (הציטוט מעמ' 58).

 

השארת תגובה