בפרשת השבוע משה, ביושבו כנסיך מצרים, רואה "איש מצרי מכה איש עברי". הוא פונה כה וכה ורואה ש"אין איש" – "ויך את המצרי ויטמנהו בחול."

• לפרשת ויחי עם ד"ר חנה פנחסי: "בואו נדבר על נקמה"
• לפרשת "ויגש" עם דב אלבוים: "איך משחררים אח מהשבי"

המשמעות הפשוטה של "אין איש" היא כמובן שאף אחד לא בסביבה כדי להיות עד, אבל משמעות מעט יותר מעניינת היא שמשה מבין שאיש מלבדו לא יכול להציל את האיש העברי, ואם הוא לא יחלץ לעזרתו – אותו אדם ימות.

מאז שבעה באוקטובר אני חושב על אותם בודדים, אותם גיבורים, שפנו כה וכה וראו שאין איש – שהשעות עוברות ושהמשטרה וצה"ל פשוט לא מגיעים – ונחלצו לעזרה. יאיר גולן, אלמוג כהן, אלחנן קלמנזון, סלימאן שליבי – היו מסוגלים לעשות את מה שאני לא: לשמוע את הקריאה, להתעלות אל גודל השעה, ולפעול. 

במקום שלא היה איש, הם היו אנשים. האנשים שלהם חיכינו.