כ'האָב זיך יאָרן געוואַלגערט אין דער פרעמד, איצט פאָר איך זיך וואַלגערן אין דער היים. (תרגום: שנים התגלגלתי בנכר, עתה באתי להתגלגל בביתי…)
איציק מאנגער
עם פרוץ המלחמה באוקראינה נזרקנו כולנו שוב להיסטוריה הגדולה שעל מותה הכריז פוקויאמה לפני שלושה עשורים. בועות וחלומות התנפצו, וביניהם הניסוי האוטופי שהחל להתממש בערים הגדולות של רוסיה: היווצרות חברה אזרחית תוססת של עמותות, פעילים ושותפים.
בתחילת שנות האלפיים החל פוטין לבצר את השלטון האוטוקרטי שלו על ידי בניית היררכיית כוח. במקביל, במנותק לכאורה ממערכת הכוח הזו, השאיר פוטין מקום נרחב לחברה אזרחית א-פוליטית, שהותר לה לעסוק בענייני תרבות, ספרות, חינוך, אמנות, רווחה, אקולוגיה, דאגה לחלשים, ועוד.
כך נרקמה עסקה לא-מדוברת: פוטין יאפשר לסביבה התרבותית הזו לשגשג ולפרוח, ולפעמים אפילו יתמוך בה, כל עוד היא לא תתערב במרחב הפוליטי ולא תתעמת עם היררכיית הכוח שלו.
על פניו, היתה זו עסקה בה הרוויחו כל הצדדים: פוטין הצליח לתעל את האנרגיה הפוליטית לתחומים שאינם מסכנים את מעמדו וקיבל 'חסינות' מביקורת אזרחית, ואילו אנשי התרבות והאמנות זכו בחירות והתאפשר להם להקים עמותות וארגונים, לפתח סצנת תרבות תוססת, לבנות מוזיאונים ולהשקיע במרחב האורבני.
פעילות יהודית לא ממסדית היתה חלק אינטגרלי מאותה תסיסה: השיח היהודי יצא מכותלי הגטו הקהילתי וממגדל השן של האקדמיה אל חוצות העיר הגדולה – לפארקים, למוזיאונים, לספריות, לברים ולמועדוני לילה. מאחורי כל זה עמד חזון של זהות יהודית רוסית "עבה", בניגוד לזהות יהודית "דקה", המזוהה עם יהדות הדממה של ברית המועצות. הדור החדש שגדל בשנות התשעים והאלפיים ולא סבל מתיוג אנטישמי חיצוני, ראה בתרבות היהודית עולם רעיונות המעשיר את חווייתו ומעניק לה רב-ממדיות.
התחושה היתה שאין טעם להיות יהודי אם אתה לא מתעניין ושולט ברמה כלשהי בשפה, במקורות, במחשבת ישראל, באומנות, במוסיקה וכדומה. היחס הרציני והמעמיק לעולמות התוכן היהודיים היה שזור ברתיעה ניכרת מן הממסד היהודי לסוגיו ולגווניו. רובו המכריע של אותו דור לא רצה לחוות תרבות יהודית בבתי כנסת, במרכזים קהילתיים ובתנועות הנוער, אלא בסביבה עירונית פתוחה.
החלו שנים טובות של נהנתנות אינטלקטואלית ושל יצירה במרחב בטוח. המחשבות הלא נוחות על השותפות בחוזה החברתי עם פוטין נדחקו למעמקי התת מודע. אולם עכשיו הגיע זמן של חשבון נפש ובחינה אכזרית של המוסכמות הללו. מתברר שהחוזה עם השטן הוא שאיפשר את המלחמה הנוכחית באוקראינה והוביל לקריסה מוחלטת של אותה ציבוריות קהילתית חדשה.
האידאל שהנחה אותנו, בני הדור שהיו שותפים בחברה האזרחית היהודית התוססת, היה של יהודי גלותי כבעל (לפחות) שתי תרבויות, שפות, או זהויות עבות; אומן של תיווך ותרגום ביניהן. אולם מעולם לא ערכנו בירור אמיתי של העמדה המוסרית והפוליטית המשתמעת מאידאל זה.
מה הבאנו הפעם לארץ במזוודות הארוזות בחופזה? לא פיזיקה, מתמטיקה, או בלט – אלא את התובנה המאוחרת מדי: שלא נחתום שוב לעולם על חוזה "האזרח השקט"
חשבנו שכל השאלות הקיומיות הגדולות נשארו מאחורינו במאה העשרים. אך ברור שטעינו. בשנים הקרובות נגזר עלינו לראות עד כמה, ואילו מחירים תובעת הטעות הזו.
הזהות הכפולה שלנו, היהודית-רוסית, היתה אמורה לספק לנו מבט אחר, ביקורתי, על חברת הרוב שבה חיינו. האפשרות להיות "זרים" ובה בעת שייכים, להביט על המציאות במבט כפול, מבפנים ומבחוץ, יכולה היתה להעניק לנו פרספקטיבה תרבותית נוספת לפענח דרכה את המתרחש. אולם במקום זאת ניצלנו את החוזה החברתי עם פוטין לטובתנו ולהנאתנו.
במקביל, וויתרנו גם על זיקה משמעותית או סולידריות עם מדינת ישראל, ובכך נכשלנו במבחן נוסף – העמדת התרבות שלנו במבחן הכח והריבונות. כמו שנאמר במכתם הפסאודו-ברנרי הרווח, "יהודי שמתהלל במוסריותו בגלות דומה לסריס המתהלל בכך שהוא לא נואף".
אם כן, מה הבאנו הפעם לארץ במזוודות הארוזות בחופזה? לא פיזיקה ולא מתמטיקה. לא בלט ולא שירת בארדים. הבאנו עמנו את התובנה – שרכשנו מאוחר מדי – שלעולם לא נחתום יותר על חוזה "האזרח השקט" או "האינטלקטואל הלא מגויס".
ריבוי הזהויות לא נעלם והרשות נתונה: אפשר להרגיש מחויבות למה שקורה ברוסיה ולהיות מתנגד פעיל לשלטון פוטין גם ממניעים יהודיים; אפשר לאמץ זהות ישראלית חדשה ולהיאבק למען אידיאלים חברתיים כאן בישראל; אפשר אפילו לקבל אזרחות של "נובגורוד החדשה" אותה הגה העיתונאי אוסטפ קרמודי – רפובליקה רשתית של גולי רוסיה בכל העולם המבוססת על מחויבות פוליטית רדיקלית.
כמו בגלויות הקודמות, כשנבנה בית חדש נזכור את הבית אשר נחרב והתמוטט על ראשי אחרים ועל ראשינו מפני שהתגלגלנו בו בתור מהגרים פנימיים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
