ב-29 באוגוסט פורסם ב"מקור ראשון" ראיון עם פרופ' אבינועם רוזנק, שבו תקף את היהדות הליברלית, ובתוך כך גם את חלק מהוגיה. הרב ד"ר דניאל הרטמן הגיב על ראיון זה במאמר שפורסם בתגובה בעיתון, ופרש בו את משנתו. בהמשך, השיב רוזנק למאמרו של הרטמן -שוב, ב"מקור ראשון" – ובמאמר תגובה נוסף באותו עיתון, השיב גם הרטמן על הדברים.

המאמר מובא במלואו להלן.

אני מבקש לפתוח בתודה ובהערכה לפרופ' אבינועם רוזנק על התוכן ועל נימת דבריו בתגובתו. בעידן זה של שסעים וריבוי שנאה, חשוב שבני תורה ידגימו שניתן לכבד, להסכים ולהתווכח באותה העת, ושהאדרת השוני והדרת האחר הן לא הדרך לנהל דיון כבד משקל שכזה.

מסורת וחידוש, פרטיקולריזם ואוניברסליזם, הם כולם אבני יסוד לא רק של יהדות ליברלית, אלא של נצחיות התורה, והאיזון ביניהם מורכב ודורש אחריות ורגישות גבוהה. כך פעלו רבנים, פוסקים ומחנכים בכל הדורות: מעולם לא היה בן תורה, לא בקרב היהדות השמרנית ולא בקרב היהדות הליברלית, לא בעבר ולא בהווה, לא בישראל ולא בצפון-אמריקה, שצידד בהכפפה מוחלטת של המסורת לחידוש, ושל ערכים פרטיקולריים לערכים אוניברסליים.

אולם כאנשים מאמינים עלינו לשמוע ולקבל את האמת מפי אומרה ("שמונה פרקים" לרמב"ם), ולפיכך השאלה הגורלית הניצבת בפנינו היא מתי "אמת חדשה" הופכת לאמת מוסרית ובכך מחייבת אותנו להעניק פירוש חדש למסורת, ולהפנימה בערכים ובשיח הפרטיקולרי שלנו. עבורי, דמוקרטיה, זכויות אדם, שוויון אזרחי ומגדרי (כולל זכויות להט"בים) – הן דוגמאות מובהקות לחידושים שהפכו לאמת מוסרית שאם המסורת שלנו לא תשכיל להפנימם, נצחיותה ואמיתותה ייפגעו.

אחד המחסומים המרכזיים המונעים תהליכי פרשנות והפנמה שכאלה היא קנאות דתית ל"אמת האלוהית". יש מאמינים (אך מעולם טענתי שכל המאמינים) הסובלים מ"שכרון אמוני" הגורם להם לעשות לרעיהם את מה ששנוא עליהם, בשם האל. מבקש אני ללכת בדרכו של הרמב"ם, שקבע במורה נבוכים (ג, לא) כי המסורת היהודית חייבת לעבור את הרף השיפוטי המוסרי והאינטלקטואלי של האדם הנבון שאינו יהודי, שיהיה מסוגל לומר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". יהדות הסותרת את האמת והטוב לא עומדת בקריטריון זה.

ואולם, איש אינו מבקש להכפיף את היהדות לכל ערך אוניברסלי באשר הוא. ישנם הרבה רעיונות וערכים חדשים שהעמדות לגביהם חלוקות, ושלא ברור כי הם מייצגים את האמת והטוב, או שלפחות יש מקום להתווכח עמם. דוגמא בולטת לכך בשיח המודרני היא הטענה לעליונותה של זהות אוניברסלית על זהויות פרטיקולריות, ועל שורש הרע שבלאומיות. היהדות הציונית הליברלית, שאני ומכון הרטמן הם חלק ממנה, וכך גם רוב היהודים בארץ ובחו"ל, מאמינה בחשיבותן של מסורות פרטיקולריות ובכוחה הבונה של הלאומיות היהודית, קרי הציונות, כשהיא משולבת בערכי המוסר הכלל אנושיים.

ולבסוף, עוד מילה על נישואי תערובת בארצות הברית: "לך רד" אמר הקב"ה למשה, וחז"ל פירשו "כלום נתתי לך גדולה, אלא בשביל העם, ועכשיו שחטאו, אותך למה לי". על כל בן תורה לפעול בחרדת קודש לפני שהוא מציג תורה שהשלכותיה הן ניכור וביטול של חלקים גדולים בקרב עמנו. קל לנו כאן בארץ להמשיך את משנת "שלילת הגולה" ולהציג את יהדות צפון אמריקה ואת נישואי התערובת שבה כדוגמת הרע וכהשחתה שעלינו להישמר מפניה ולעצב את זהותנו כהנגדה לעומתה. אבל כך לא נבנה זהות יהודית עמוקה בארץ, וגם לא נתרום להעמקת זהות יהודית בתפוצות ולקשר שלהם למדינת ישראל.

בצפון אמריקה נישואי תערובת הם נורמה חדשה שהטיפול והתגובה בה דורשים עומק, יצירתיות ורגישות מירבית מכל בן תורה, ובמיוחד מאלו החיים בישראל. אם אנו מאמינים ש"מציון תצא תורה" עלינו להיזהר מכל שיח שיש בו אפילו רמז לעליונות וביטול. בתור מורים, מחנכים והוגים תפקידנו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומניסיוני, דווקא להנחלה של זהות יהודית ליברלית יש את הסיכוי הטוב ביותר להצליח בכך.

• המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"