אם תבקשו מיהודי בריטניה לעוץ עצה ליהודי ארצות הברית על סמך הניסיון שצברו במאבק בתופעת ג'רמי קורבין, תקבלו תשובה חד-משמעית: אל תחכו לדקה ה-90 כדי להתחיל להילחם למען ביתכם הפוליטי. אל תניחו ש"לנו זה לא יקרה". וכוונתם: שימו לב למהירות שבה מפלגת מיינסטרים בעלת מסורת פרו-ישראלית ארוכה ושורשים עמוקים בקהילה היהודית יכולה להתהפך ולהיעשות בית לשונאי עַם ישראל.

ברני סנדרס איננו ג'רמי קורבין, והמפלגה הדמוקרטית בארצות הברית איננה הלייבור הבריטי. סנדרס אישר שוב ושוב את תמיכתו בזכות הקיום של ישראל (אם כי התנסח באופן מעורפל בהרבה בסוגיית זכותה של ישראל להגן על זכות הקיום שלה). כולנו שמענו על החודשים שעשה בקיבוץ. ובמפלגה הדמוקרטית יש רוב עצום למחוקקים פרו-ישראלים.

אבל יותר מכל פוליטיקאי מוביל אחר, סנדרס אחראי להחדרת האגף ה"קורבּיניסטי" לזרם המרכזי של המפלגה הדמוקרטית. פעילי המפלגה האנטי-ציונים, אנשים כמו לינדה סרסור, התקבצו סביבו. וסנדרס עצמו תמך בקורבין – תוך התעלמות מפּחדי היהודים הבריטים, אשר ברוב עצום מביעים את דעתם כי קורבין הוא אנטישמי.

קורבין הראה לנו באיזו מהירות יכולה הפוליטיקה של השוליים להשתלב בזרם המרכזי. תחת הנשיא סנדרס, קולות שבמפלגה הדמוקרטית נחשבים עדיין מרדניים ורדיקליים יזכו לאוזן קשבת בבית הלבן. בחודשים הראשונים לכהונתו, הנשיא טראמפ המריץ ועודד את הימין הקיצוני בארצות הברית. בחירתו של סנדרס לבית הלבן תעשה את אותו דבר לשמאל הקיצוני.

סנדרס אמר לאחרונה דברים מרגשים על האופן שבו השואה השפיעה על רגישותו לגזענות ולעוולות. וכן, הוא שונא אנטישמיות – אנטישמיות ימנית. לאנטישמיות המגיעה מן המחנה שלו הוא מגיב בשוויון נפש.

סנדרס הוא היהודי שנטל את כל ייסורי עמו ורתם אותם בשירות מטרות אחרות. מאז שהותו בקיבוץ, סנדרס היהודי נעלם, התאדה. האם התייצב לצד ישראל ב-1967? ב-1973? ב-1975, כאשר האו"ם הכריז כי הציונות היא גזענות? האם כאבוֹ על השואה הוליך אותו למעורבות פעילה בתנועה למען שחרור יהודי ברית המועצות – שהיתה התגובה האמריקנית-היהודית החשובה ביותר לשואה? וישנו כמובן הסרטון של סנדרס במהלך "ירח הדבש" הסובייטי שלו בשנת 1988, יושב בחזה חשוף בסאונה ומשיק כוסות עם אנשי ממשל סובייטים. הסצנה המדהימה הזו מציירת יהודי אדיש לסבלות עמו.

המבקרים מימין המנסים לצייר אותו כ"קומוניסט" מערבבים מין בשאינו מינו – משמיעים האשמות מטופשות במקום לנהל את הדיון החיוני באמת על סנדרס. המציאות בעייתית די הצורך: סנדרס הוא סוציאליסט בסגנון אירופי, כלומר דמוקרט עם חולשה למהפכנים אנטי-דמוקרטים.

סנדרס הוא גם אירוניה אמריקנית ייחודית: המועמד היהודי הרציני הראשון לנשיאות מתברר כילד שלא התבגר מאז שנות ה-60, שמתענג על רטוריקה "מהפכנית" ומאיים בפזיזות גדולה לפרק את הכלכלה האמריקנית, ואיתה את העוצמה האמריקנית (כאשר התראיין לאחרונה ונשאל כמה טריליונים יעלו התוכניות שלו, הוא משך בכתפיים והשיב "מי יודע? אף אחד לא יודע! איך אני אמור לדעת?").

כשהכל הופך לאפשרי

מאבק בין טראמפ לסנדרס יהיה סיוט פוליטי מבחינת יהדות ארצות הברית. הוא יערער את מעט הקונצנזוס שעוד מחבר יחדיו את הקהילה היהודית שם. בסביבה רעילה כזו, יהודים תומכי סנדרס ותומכי טראמפ יאשימו זה את זה בבגידה בערכי היהדות. ואלה גם אלה יצדקו.

היהודים התומכים בלהט בטראמפ צריכים לשאול את עצמם אם האיש שלהם אחראי, באופן חלקי לפחות, לאִיום הטמון בנשיאות של סנדרס. פוליטיקה של זעם, ויהא מקורה אשר יהא, לעולם איננה מועילה ליהודים. בסופו של דבר, האקסטזה של ההמונים מטשטשת את קווי המחלוקת הפוליטיים. וכאשר כל הנורמות מתרסקות, הכול נעשה אפשרי.

מרוץ בין טראמפ לסנדרס יקרע לגזרים את הזהות היהודית האמריקנית. הוא יהפוך לפארסה את שני היסודות הבסיסיים של הזהות היהודית בימינו – פרטיקולריזם ואוניברסליזם. טראמפ יהיה במרוץ כזה "הפרטיקולריסט היהודי", הנוזף ביהודים בעלי תפישה אוניברסליסטית על בגידתם בישראל. וסנדרס יהיה ה"תיקון עולמיסט", השואב מן ההיסטוריה היהודית רק כדי להצדיק את התעלמותו מכל סוגיה יהודית מפורשת.

ברני סנדרס אינו אויב העם היהודי. אבל לא אכפת לו מספיק מסוגיות יהודיות כדי שייחשב לידיד. הנשיא סנדרס יתחיל את כהונתו בתקופה גורלית ביותר לישראל. המלחמה בין איראן לישראל, שהיום מתנהלת על אש קטנה, עלולה להפוך בכל רגע לסכסוך אזורי כולל ורב-חזיתות. צה"ל מזהיר מזמן שבשלב הבא של המלחמה הנמשכת הזו, עשרות אלפי טילים ורקטות ייפלו על ערי ישראל. ישראל, על פי צה"ל, תגיב בפלישה רחבת-היקף לדרום לבנון ובהשמדת תשתיות שם. תגובת ישראל עלולה להתרחב ולכלול גם מטרות בשטחי איראן עצמה.

בתרחיש המציאותי בהחלט הזה, במי יצדד הנשיא סנדרס?

—

(photos by: Vidar Nordli-Mathisen and Michael Vadon)