ביידן מושבע: האתגר הבא של הדמוקרטים
השמאל במדינות מערביות נוטה במאבק לשוויון זכויות ובפוליטיקה של זהויות, אבל אסור לו לשכוח את נרטיב הלאומיות, שכן זהו עדיין הסיפור היחיד שמאגד סביבו את ההמון

אנחת הרווחה המשתחררת אצל רבים עם השבעתו של ג'ו ביידן לנשיא ה-46 של ארצות הברית אינה נובעת רק משום אירועי השבועות האחרונים, כלומר ניסיון הפוטש הגמלוני של הנשיא היוצא טראמפ. גם בלעדיהם, ברור היה לתומכי ביידן שהבחירות האלה, עם כל מיליוני הקולות המפרידים בין ביידן לטראמפ, היו קרובות מדי, והסיכוי שטראמפ היה בסופו של דבר מנצח היה גדול מדי.

הדמוקרטיה מקדשת את רצון הבוחר, אולם בתפיסה זו מובלעת ההנחה שישנה חוכמה בבחירת ההמון. "אחרי רבים [יש] להטות" – לא רק מפני שהם הרוב, אלא משום שאנחנו סבורים שאפשר לסמוך על רוב יותר מאשר על יחידים או על מיעוט. הבחירות הללו מאתגרות בעיניי את התפיסה הזאת, שכן גם אחרי כישלון טוטאלי בטיפול במגיפת הקורונה, למרות מותם של עשרות (אם לא מאות) אלפי בני אדם שיכולים היו להינצל, ועל אף חורבן כלכלי של מיליונים בשל ניהול כושל – יותר מ-70 מיליון איש הצביעו לטראמפ. אם כמה עשרות אלפים נוספים היו מצביעים אחרת במדינות מסוימות, טראמפ היה מושבע לכהונה שנייה.

זה כל הסיפור

זה לא שהציבור האמריקאי לא מסוגל לבחור באופן חד-משמעי במועמד אחד על פני השני. ארצות הברית ידעה ניצחונות מוחצים במערכות בחירות בעבר. ב-1964 ניצח ג'ונסון את גולדווטר ב-44 מדינות וזכה ל-486 אלקטורים. רייגן הביס את קרטר ב-1980 באופן מובהק וזכה ב-489 אלקטורים. אלא שהעת הזאת שונה מכמה בחינות. ראשית, הפוליטיקה הפכה לזהות קיבוצית, ומפלגות הן כיום קטגוריות של אישיות. ההזדהות עם המחנה הפוליטי חריפה כל כך עד שרבים יעדיפו לסבול ולו רק כדי ש"יזכו" לראות את הצד השני סובל יותר.

אולם ההזדהות הפוליטית קשורה גם לסיפור שכל צד פוליטי מספר, או לא מספר. בני אדם הם מטבעם יצורים נרטיביים. אנחנו מבינים את עצמנו באופן סיפורי ובונים את הזהות שלנו כנרטיב ביוגרפי. אנחנו גם זקוקים לסיפורי-על שינהירו עבורנו את המציאות ויעניקו משמעות לקיומנו. סיפורים שעוטפים אותנו במעגלים קהילתיים הולכים ומתרחבים מעניקים לנו את זהותנו ומסמנים את מקומנו מבחינה מטאפיזית ונורמטיבית.
בנקודה זו יש כיום לימין יתרון ברור: מכל הסיפורים הגדולים שנבנו במאות השנים האחרונות, מהדת המחולקת ל"זרמים" ועד לסוגיו השונים של הסוציאליזם, רק הלאומיות נותרה כסיפור קולקטיבי שיכול לאחד תחתיו אזרחי מדינה. בעוד השמאל מפגין יחס מסויג כלפי הנרטיב לאומי, הימין משתמש בו באופן פשוט ואפקטיבי.

מנגד, השמאל במדינות המערב מתמקד בעשורים האחרונים במאבק לשוויון ולזכויות אדם ואזרח, ובפוליטיקה של זהויות. הראשון, ככל שיהיה מוצדק, מציב מטרה אתית, ולא מספק סיפור-על קולקטיבי. אדרבה, שיח הזכויות מגיע פעמים רבות מתוך איתגור הלאומיות (וודאי שלאומיות אתנית, אבל גם במקרה של לאומיות רפובליקאית כפי שקיימת בארה"ב). השני מציב מטרה קולקטיבית, אבל הקולקטיב אינו זה האזרחי-רפובליקאי אלא מיעוט מסוים בתוכו. לא זו בלבד, אלא שפוליטיקה של זהויות מתקשה לחבר בין מאבקים ולמעשה נוטה לפורר תנועות אזרחיות רחבות.

היתרון הלאומי

שווה אפוא לשאול האם מצביעים אמריקאים רבים – לבנים, היספנים ושחורים – לא הצביעו עבור טראמפ מפני שהמפלגה הרפובליקאית מאפשרת להם לספר סיפור קולקטיבי וחיובי על חייהם. מי שמוכן לקבל שהגזענות והאתנוצנטריזם קורצות לאוכלוסיות שונות מפני שהן מספקות יסוד של הזדהות ("אנחנו" נגד "הם") ושל העצמה (אנחנו טובים מהם), חייב גם לקבל שהלאומיות פועלת באופן דומה. ממילא, הלאומיות תהווה יתרון אלקטורלי כאשר היא מנוכסת לאגף פוליטי אחד ונדחית על ידי השני.

כמובן, ג'ו ביידן אינו אנטי לאומי, ואף לא קרוב לכך. אפשר למעשה לברך על כך שהמפלגה הדמוקרטית הציבה מועמד מהשמאל הליברלי הישן, שהיה מסוגל לכנס סביבו מצביעים רבים, בכללם רפובליקאים שהלאומיות חשובה להם. קשה להאמין שמועמדים דמוקרטים הממוקדים יותר בשיח הזכויות, כמו אליזבת וורן, או בצדק חלוקתי, כמו ברני סנדרס, היו מצליחים להביס את טראמפ.

אבל במבט אל העתיד, יש סיבות לדאגה לכל מי שמבקש לראות נשיא דמוקרטי גם אחרי כהונת ביידן. תנודת המצביעים ההיספנים לעבר המפלגה הרפובליקאית בבחירות הנוכחיות עשויה לרמוז לנו שקידום שוויון וזכויות אדם אינו מספיק כדי לעורר התלהבות בקרב שכבות רחבות של האוכלוסייה. העובדה שאחרי כל כישלונותיו הגדיל טראמפ את סך מצביעיו לעומת בחירות 2016, ובתוך אלה – את שיעור המצביעים מקבוצות המיעוטים השונות, מלמדת שהדמוקרטים מפספסים ממדים פוליטיים שמשמעותיים לבוחר האמריקאי. תנועה פוליטית אחראית לא תתעלם מסימני אזהרה שכאלה.

השארת תגובה