יובל דורון היה בדרך לעבודתו ברכב כאשר הבחין שבצד השני של הכביש מתבצע פיגוע. הוא עצר, יצא מהמכונית, וחיסל את המחבלים. כשראה חיילים עם נשק מיהר לזרוק את האקדח שלו, פשט את המעיל שלו כדי שיראו שאין עליו מטען, ירד על ברכיו והרים את ידיו.

יובל הבין מיד שהוא נחשד כאחד המחבלים. על פי המתואר, הוא צעק שהוא ישראלי וזרק את הארנק שלו אל עבר החייל שעמד מולו עם נשק שלוף. ביקש שיציץ בתעודת הזהות. החייל התעלם. מספר אנשים מסביב צעקו לחייל לא לירות, אבל הוא התעלם. עברו לפחות עשר שניות שבהן יובל היה עם ידיים מורמות, מתחנן על חייו, לא מהווה כל סכנה.

דרושה חקירה יסודית כמובן, אבל אם התיאור לעיל נכון, נראה בעליל שאין כאן רק טעות בזיהוי, אלא המשכה של אותה רוח רעה שהתחילה בתקרית אלאור אזריה, אותה תפיסה שגורסת שהוראות הפתיחה באש הן המצאה שמאלנית, או אולי בכלל תרגיל של "הפרקליטות", ושצריך תמיד לירות קודם ולשאול שאלות מאוחר יותר.

כששרים בממשלה קוראים במפורש "לא לנטרל אלא לחסל מחבלים בזירה" (בן גביר) או "מחבל לא יוצא חי מפיגוע. נקודה" (סמוטריץ'), כשנשמעות בכל עת קריאות ל"נקמה" ומסבירים לנו כמה שזה רגש "טבעי" ו"בריא", כשיש אווירה של מערב פרוע שבה מחלקים נשק ללא קריטריונים ברורים, זאת התוצאה.

כפי שידעו חכמנו, "כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל אֵינוֹ מַבְדִּיל בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע". אם נוותר על החוק, על ההגיון, אם נפעל רק על פי הרגש, אם ניתן לעצמנו להתבהם, לא רק שנתרסק מוסרית, אלא שאפילו חיינו יהיו הפקר. כי הנה, המקרה הבא כבר מעבר לפינה. לא רק זאת, אלא שאנשים יפחדו לחתור למגע בזירת פיגוע מחשש שיירו עליהם. אווירת ההפקרות וקלות האצבע על ההדק מסכנת את כולנו.

מי שרוצה לקרב אותנו מנטלית אל האויבים שלנו מצליח. מי שרוצה לנתק אותנו מהמערב ולזרוק כל אמת מידה של מוסר או הגיון מצליח. אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו מדינה או אוסף של חמולות.