אחד מהיסודות ההרסניים ביותר של החינוך הדתי, שאולי יכולים ללמד משהו על מצבה של היהדות הדתית בישראל בעת הזאת, נקשר בדרשה קצרה על הפסוק היפה מספר דברים (לב, ז), "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם". הקטע שנוהגים לצטט מן הדרשה הוא: "'כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם'; ואם ריק הוא – מכם" (ראו תלמוד ירושלמי, פאה, א, א). אפשר להבין את הדרשה הזאת בדרכים שונות וסותרות, ואינני מבקש לדון כאן במשמעותה המדויקת מבחינה טקסטואלי והיסטורית, אלא לנתח את השימוש הרטורי שנעשה בה בחינוך הדתי, כביטוי לאידיאל של ביטול העצמי אל מול התורה – אידיאל מזיק והרסני, גם אילו הוא הוא אמיתי; והרסני עוד יותר, משום שהוא שקרי.
לפי הפירוש הזה של הדרשה, המסר שלה פשוט וחד: בתורה אין בעיות: "לא דבר ריק הוא מכם". על כך אפשר לשאול: והרי עינינו הרואות שיש בתורה בעיות מכל מיני סוגים? ועל כך משיבים באמצעות הדרשה: לא, אין בה בעיות; ומכאן שאם אתה רואה בעיה בתורה – סימן שהבעיה היא אצלך, או בלשון הדרשה: "ואם ריק הוא – מכם". זה לא אומר שדווקא הפירוש המילולי של התורה הוא הנכון; הכלל הזה מיושם באותה מידה גם על פירוש רש"י או על כל טקסט שיש צורך להצדיק ולבסס את סמכותו. זה כלל שהתפקיד שלו הוא לחסום כל אפשרות לחשיבה ביקורתית ועצמאית ביחס לטקסט בפירושו הסמכותי: הטקסט תמיד צודק, ואתה תמיד טועה.
כך נוצר משחק סכום אפס בין התורה לבין השכל הישר, המוסר האנושי, ההתחשבות בזולת וההכרה במגבלות המציאות, ונוצר צורך לאזן ביניהם: "תורה זה חשוב, אבל גם מוסר זה חשוב". אבל עצם הצורך לאזן בין הצדדים מלמד על קבלה של הנחת היסוד שהתורה איננה מוסרית, לפחות לא במובן המקובל של המילה. כביכול יש לתורה קנה מידה משלה – "שכל של תורה", "מוסר אלוקי". מין היגיון עקום כזה, שאפשר להתרגל אליו אם מתאמצים מספיק. כמובן, לפי הדרשה, ההיגיון של התורה לא באמת עקום – אנחנו העקומים. התורה נראית לא הגיונית? לא יכול להיות, כנראה אנחנו לא הגיוניים. התורה היא בלתי מוסרית? אלה שוב אנחנו, עם הגאווה שלנו, שמסרבים להכפיף את עצמנו למוסר ה"אמיתי", בבחינת: "ואם ריק הוא – מכם!".
הניתוח שהצגתי עד כה התייחס לאידיאל הזה, של ביטול העצמי אל מול התורה, בעמדה של תמימות, מתוך אמון שזה אכן מה שמתרחש כאן. אבל למעשה, יש כאן מניפולציה הרבה יותר מסובכת, ולא פחות מסוכנת. שכן מי שמשתמש בעיקרון של "ואם ריק הוא – מכם", מתיימר לאחוז בעצמו במשמעות הנכונה של התורה. הוא, כביכול, יודע מהי המשמעות הנכונה, מהסיבה הפשוטה שהמשמעות הזאת נגזרת מתוך הנחות היסוד שלו; והפלא ופלא – הוא לא חש שום בעיה ביחס אליה, והיא מתאימה לגמרי להנחות היסוד שלו! ולכן, אם לך נדמה שיש בעיה – זה רק אתה שמדמיין את הבעיה; עובדה שאצלו אין בעיות, אין קשיים ואין דילמות. אבל בפועל, זה אף פעם לא נכון: הפער קיים תמיד, והוא קיים גם אצלו. רק שהדרך שבה הוא סוגר אותו, בין שהוא מודע לכך ובין שאיננו, לא מוצגת כסגירת פער מלכתחילה, אלא כפירוש המחויב והמובן מאליו של התורה. באופן מעגלי, המשמעות שהוא מייחס לתורה נגזרת מהנחות היסוד שלו, והיא שבה ומאשרת אותן. וכך הוא יכול לטעון, ואפילו להאמין, שהבעיה נמצאת רק אצל אחרים.
הרטוריקה הזאת מאוד משכנעת. לא רק שהיא מאפשרת, או גורמת, למי שמחזיק בה להתנער מכל דרישה מוסרית או הגיונית; היא גם מאפשרת לו לעשות זאת תוך שהוא מדמיין שהוא חי לפי התורה עצמה, ומכניס לתוך התורה רעיונות חיצוניים, ללא כל בקרה: אידיאולוגיה פאשיסטית, רטוריקה גזענית, ניאו-ליברליזם, שיטותיהם של הֶגֶל, ניטשה, בן-גוריון, איין ראנד או רונלד טראמפ, ואין לדבר סוף. זה לא שהצד השני, המציג עמדה ביקורתית וספקנית יותר, לא מכניס דברים מבחוץ; הוא בהחלט עושה זאת (עצם ההנחה שיש דבר כזה "התורה עצמה", בלי דברים מבחוץ, או שאי פעם היה דבר כזה, היא אשליה). ההבדל הוא שבין שני הצדדים, רק הצד הראשון טוען, ואף מדמיין, שהוא לא מכניס שום דבר מבחוץ, שהוא נאמן למסורת אבות. הדמיון הזה מאפשר לו להתנער לחלוטין מכל קשר למציאות ומכל אחריות מוסרית, שכן הוא טוען: "זה לא אני שבחרתי להיות גזען, זאת התורה הקדושה"! והרי אי אפשר לבוא בטענות לתורה הקדושה, אלא רק לעצמך: "ואם ריק הוא – מכם".
אבל הטרגדיה גדולה עוד יותר, משום שהרטוריקה הזאת כל כך משכנעת, עד שגם הצד השני משתכנע שהצד הראשון מחזיק בתורה כשלעצמה. בכל זאת, קשה לו להשלים עם תורה מזוויעה כזאת, המצדיקה כביכול שחיתות, אטימות וגזענות. לכן הוא אומר משהו כזה: "נכון, התורה היא מושלמת – 'ואם ריק הוא – מכם!' – אלא שאנחנו, בעוונותינו, באמת קצת ריקים; אנחנו מתקשים להיות מחויבים לתורה במאה אחוז". לפעמים אפילו מצטדקים: "לא חייבים להיות קיצוניים! מותר גם לקבל קצת דברים מבחוץ לפעמים!" ואולי קצת מתנצלים: "כן, אנחנו מושפעים מתרבות המערב, דמוקרטיה, ליברליזם… התקלקלנו קצת, והתרחקנו מהתורה האמיתית, חבל". אבל העיקר הוא שמקבלים את הנחת היסוד: שהתורה חופפת במאה אחוז את העמדה הנגדית, ורק אנחנו, בחולשתנו, מסיבה כלשהי, לא מוכנים להיות מאה אחוז עם התורה. הם "תורניים", ואנחנו… אנחנו יכולים להיות "המקף המחבר" או משהו כזה.
וכך, מצד אחד עומד הראש היהודי, הנאמן למסורת, בעל האמונה הטהורה והלא מתנצלת; ומהצד השני עומדים אנשים עם מוסר אנושי והיגיון ארצי: בצד השני עומדים חילונים, גויים, נשים – כל מיני סוגים של אנשים שברור, כביכול, שהתורה לא שייכת להם, ושאין להם סמכות ביחס אליה (רק לה יש סמכות ביחס אליהם). ובאמצע, בין הטובים והרעים, בין התורה בטהרתה והמציאות המקולקלת, תקועים כמה "דתיים ליברלים" משונים, שלא ברור למה הם מתקשים לבחור צד. כדי להסביר את העמדה המוזרה שלהם, אומרים שהם אוטו-אנטישמים (מין האשמה חסרת פשר, שלא מסבירה דבר), חנפנים, שקרנים, או סתם מבולבלים.
בדיוק בדיכוטומיה הזאת אנחנו חייבים לכפור. יש בתורה בעיות מוסריות קשות, ויש בה גם אידיאלים מוסריים נשגבים. יש בה דברים הגיוניים וגם לא הגיוניים. קודם כל, אסור להתכחש לבעיות שיש בתורה, ואסור להאשים את עצמנו שאם אנחנו רואים בעיה אז הבעיה היא אצלנו. הבעיות הן במקרים רבים בתורה, וצריך להכיר בזה. אבל מה שעוד יותר חשוב הוא שאסור לקבל את הדוֹגמה שלפיה התורה, בהגדרה, היא כל מה שאנחנו לא: שיותר תורה זה אומר, תמיד, פחות חכמה, פחות חמלה, פחות זכויות אדם, פחות אחריות, פחות התחשבות. שיותר יהודית זה אומר פחות דמוקרטית. ברגע שאנחנו מוכנים לשחק את המשחק הזה, כבר הפסדנו: הפסדנו גם את התורה וגם את כל השאר. כמו שאומרים חכמים במקום אחר, "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו".
אנחנו חייבים לדמיין עולם אחר, פנטסטי, שבו המטרה שלנו איננה רק חלוקה מחדש של אחוזי השליטה בין "התורה עצמה" לבין כל דבר חשוב אחר, אלא שמלכתחילה, "התורה עצמה" כלל לא עומדת בניגוד לכל הדברים החשובים האחרים, ולא צריכה להתחלק איתם באותו משחק סכום אפס. זהו עולם שבו המפלגות הדתיות פורשות מהקואליציה מפני שהממשלה לא מקבלת מספיק פליטים, ובכך היא פוגעת בצביון היהודי של המדינה. זהו עולם שבו הלקח המרכזי מסיפור יציאת מצרים איננו שאנחנו חייבים לייסד צבא חזק ולסמוך רק על עצמנו כדי שזה לא יקרה לנו שוב, אלא שאנחנו חייבים להקפיד שאנחנו לעולם לא נעשה דבר כזה לאחרים; ואם אנחנו בכל זאת רוצים לוודא שזה לא יקרה לנו שוב, הדבר שאנחנו צריכים לעשות הוא בדיוק ההפך מלסמוך על כוחנו ועוצם ידינו. זהו עולם שבו יהודים הם ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים. שהם כן מתנצלים.
בשום מקום בתורה לא כתוב שיחסי מין בין גברים הם דבר יותר חמור מהלנת שכר והתעמרות במהגרים. בטח לא כתוב שמותר, ואפילו מצווה, להשפיל בני אדם ברבים, להלבין את פניהם ולשפוך את דמם בגלל עבירות שבין אדם למקום, שייתכן שהם עשו בחדרי חדרים. כמה אירוני שעלוני השבת, המופצים בבתי הכנסת, מפרסמים מאמרי שטנה כאלה – נגד להט"בים, נשים, פליטים ומהגרים – הנכתבים על ידי יהודים מחללי שבת, או בכלל מתורגמים מאנגלית. העובדה שאנחנו מקבלים את הטענה שאלה הם הפנים האמיתיות של התורה היא לב הטרגדיה שלנו.
בעולם שאנחנו צריכים לדמיין, יהודים דתיים לא יחשבו בכלל לפגוע בחפים מפשע, שהרי זהו איסור חמור ביותר ופגיעה בצלם אלוהים. ואפילו אם הם משום מה יחשבו לעשות דבר כזה – גם לדתיים יש לפעמים יצר הרע לעבור עבירות – הם לא יעשו את זה, כי הם יפחדו: לא מהשב"כ, אלא מהחברה הדתית. הם יהיו בטוחים שהחברה הדתית תחרים אותם, ובוודאי לא יעלו בדעתם שמכל המסכנים והמדוכאים בעולם, החברה הדתית, על מנהיגיה ורבניה, תתגייס בשמחה ובדבקות לסייע דווקא למי שהורשע ברצח של משפחה.
אבל לחברה הדתית שלנו, לכאורה, אין מוסר, יש מוסר אלוקי; אין שכל, יש שכל של תורה. "ואם ריק הוא – מכם". זה דבר חמור; אבל שוב, זה רק לכאורה. זאת מניפולציה, ואסור ליפול בה. ואפילו אם מי שמפעילים את המניפולציה הזאת מאמינים בה בעצמם, זאת עדיין מניפולציה שקרית והרסנית. לא התורה היא הבעיה שלהם: הם לא גזענים משום שהתורה גזענית, אלא מפרשים את התורה באופן גזעני משום שהם גזענים. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שהעמדה של התורה בטהרתה תמיד זהה לעמדה של הימין הקיצוני ביותר שקיים בכל רגע נתון? זה הרי פלא פלאים, ויש לו שני הסברים אפשריים: או שמעלתם הרוחנית של אנשי הימין הקיצוני כה גבוהה, עד שהם תמיד קולעים לפירוש הנכון, ההכרחי והבלעדי של התורה, ולרבנים ולציבור הדתי לא נותר אלא לקבל את פירושם בהכנעה; או שהם פשוט עושים את התורה קרדום לחפור בה, כדי לקדם את עמדותיהם ההרסניות ולהצדיק אותן באמצעות שימוש בסמכות של התורה. יש לכם בעיה עם זה? הבעיה היא שלכם: "ואם ריק הוא – מכם".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
