כמה פעמים שמעתם שהפלה זה רצח? שלפי ההלכה אסור להפסיק היריון? מי שמכירים את ההלכה יודעים שזו לא האמת, ושבעבר הפלה הייתה נחשבת חמורה פחות ממה שאנו רגילים לחשוב היום.
הנה דוגמה מהמאה ה-18. אישה אחת נכנסה להיריון שלא מבעלה ובשלב מסוים התחרטה על כך מאוד וביקשה להפיל את העובר הממזר. הרב יעקב עמדין התיר לבצע הפסקת היריון כל עוד לא החל תהליך הלידה עצמו, כלומר, אפילו בשלב מאוחר מאוד של ההיריון. בסיום תשובתו הוא אף כתב שהיה מקום לשקול להתיר להפיל גם אם העובר לא היה ממזר, אבל היה גורם לאישה צער וכאב גדול.
הנה עוד דוגמה: בשנת 1938 דן הרב עוזיאל, לימים הרב הספרדי הראשי הראשון של מדינת ישראל, בשאלה אם מותר לאישה להפיל את העובר במקרה שבו הרופאים טוענים בוודאות שאם לא תעשה כן, תתחרש לגמרי בשתי אוזניה. הרב עוזיאל התיר ללא כל היסוס לעשות זאת, מפני שחרשות היא "ניוול גדול מאוד" כלשונו, כלומר מבזה את האישה ומחללת את כבודה. לדעתו, חילול כבודה של האישה גובר על הזכות של העובר לחיים.
אבל במאה ה-20 משהו השתנה. בספרי "אשה או חווה" אני מראה כי בתקופה זו יותר ויותר פוסקים החלו להחמיר ולאסור באופן רחב יותר הפסקות היריון. אם בעבר הפסיקה ההלכתית לא התייחסה להפסקת היריון כאל רצח, ואל העובר כיצור חי לכל דבר, במאה העשרים זו כבר הייתה התפיסה הדומיננטית. למה זה קרה? בגלל כמה סיבות. אחת מהן היא הסיבה הדמוגרפית: אחרי השואה, ומאוחר יותר גם בעקבות הסכסוך הישראלי-ערבי, היה רצון שלא לוותר על אף נפש פוטנציאלית לעם היהודי ולחברה הישראלית.
גם הלגליזציה ההולכת וגוברת להפלות במדינות מערביות, לצד המאבק הפמיניסטי לחירות הפיריון, הובילו לתגובות-נגד הלכתיות. מעניין שאפילו הנצרות נתנה רוח גבית להלכה, כשרבנים טענו ש"זה יהיה חילול השם אם הכנסייה תאסור והיהדות תתיר". אגב, בהקשר זה צריך לומר שטענת חילול השם יכולה גם להתהפך בקלות. אפשר לטעון שהיהדות חושבת על הנשים ועל ההשלכות של הריונות לא רצויים על חייהן, בעוד שהנצרות חושבת רק על העוברים.
חשוב לי להבהיר, אני לא מקלה ראש חלילה בהפסקת היריון. אבל עיון בפסיקה ההלכתית לדורותיה מלמד אותנו שיש מקום להתיר את הפעולה הזו בשורת מקרים. אמנם, ההלכה המוקדמת הקלה בהפסקות היריון, בעיקר משום שלא חשבה שהעובר הוא ישות עצמאית עד שיוצא ראשו לאוויר העולם, אבל היו גם שהבינו שבמקרים מסוימים היריון לא רצוי עשוי לגרום לביזיונה של האישה.
את התפיסות האלה אפשר כיום לנצל כפלטפורמה לפסיקת הלכה הרואה את האישה כאדם מלא, ולא רק ככלי להבאת ילדים חדשים לעולם. אם חשובה לנו בריאות האישה, הרווחה הנפשית שלה, כבודה העצמי ולא רק זכותה לחיים, אלא גם לאיכות חיים, בהחלט נראה שגם לכך יש מקום בשיקולי הפסיקה ההלכתית. תפיסות הלכתיות ופמיניסטיות ממש לא חייבות לסתור אחת את השנייה.
