בערב השקת ספרו החדש, "לפני היות החסידות", שעוסק במייסד תנועת החסידות הבעל שם טוב, סיפר פרופ' מנחם לורברבוים על הקשיים שבכתיבה, ואף הודה בגילוי לב שלעתים יש אנשים שנפגעים מעצם תהליך היצירה של הספר.
עם זאת, לורברבוים הסביר כי דווקא בפירושיו של הבעש"ט לפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", הוא מצא משענת לפתרון האתגר שהטריד אותו:
אנחנו יכולים לשוות את ה' כשאנחנו יודעים להפנים את האנשים שהיו לנו מחלוקות איתם, פגענו בהם, הם פגעו בנו. היכולת לראות במפגש עם אדם אחר – יהא אשר יהא – רגע של מראה העומדת לנגדי לחשוב מחדש, זה הרגע שבו אני יכול גם לשוות את ה' לנגדי.
הדובר הראשון שהוזמן היה פרופ' משה אידל, שהתייחס למה שהגדיר כחידה גדולה, "איך, בתרבות שרגילה לקרוא ספרים ולכתוב אותם, התקבל האיש הזה, שדיבר רק בעל-פה, ואיש לא ידע מי היו מוריו?"
אידל הדגיש כי הבעש"ט הפך מקובל לא רק בקרב פשוטי-עם, כפי שיש הנוהגים לחשוב. הוא ציין כי רבים נהו אחריו, כתבו אחריו מאות ספרים, הקימו בתי דפוס, והקימו קהילות. "מה היה שם, אצל הבעש"ט," שאל פרופ' אידל, "שהעולם היהודי היה מוכן לקבל ולהשתנות, כדי ליצור סוג אחר של יהדות שלא הכרנו לפני זה."
אידל עוד הזכיר בצער כי המקומות שבהם פעל הבעל שם טוב מוזכרים היום בחדשות כאזורים שהולכים ונכחדים בשל המלחמה באוקראינה.
ד"ר ביטי רואי התרכזה בדבריה במונח "דחילו ורחימו" (פחד ואהבה) המופיע בספר, כחלק ממה שהיא מכנה "תיאולוגיית רגשות מפוארה". לדבריה, "התיאולוגיה הזאת היא אחד מהחידושים החשובים ביותר שתרמה החסידות לעולמנו. היא כוללת את הדיבור על העולם הנפשי והעיסוק ברגשות, קנאה, תשוקה, שמחה, גאווה, חרדה, וכן את הדיון בהתמודדות עם העולם הנפשי והרגשי, באופן שנקרא לו היום אותנטי ובלתי-מדחיק".
פרופ' רון מרגולין מיפה בדבריו שלוש גישות אפשריות שמאפיינות את העיסוק המחקרי והספרותי בחסידות, של מי שעומדים "מחוץ לחצרותיה": גישה רומנטית נוסטלגית, גישה הסטורית או גישה רעיונית פילוסופית. הוא תיאר את ספרו של לורברבוים כתרומה מובהקת לדרך "שתרה אחרי הרעיונות ומחשבות העומק שהניעו את מסעם הרוחני של אבות החסידות ובראש וראשונה הבעל שם טוב, ושני תלמידיו החשובים ביותר, המגיד ממזריץ', ויעקב יוסף מפולנאה."
הרבה תמר אלעד-אפלבום דיברה על מיסטיקת האחדות של הבעש"ט ותלמידיו כ"מיסטיקה של תחיית החיים, לא המתים – תחיית המצווה, ההלכה, התפילה, הקהילה, הנשמה, האמונה, וממילא תחיית היחיד וגם העם."
היא אף כרכה רעיון זה בשמועת הבעל שם טוב על השמחה – "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות, אלא רק מתוך שמחה של מצווה". בהקשר זה אף התייחסה למציאות הישראלית ואמרה "כשבחוץ בני אדם מימין ומשמאל מתקוטטים זה עם זה, ונכנסים לעצבות ולמרה שחורה וטרגית, מזהיר הבעש"ט לבל נכניס עצמנו חס ושלום בזה."
