חוזרים ללמוד בקורונה: האתגר להיות מורה, לא רק איש חינוך
"אם הייתי רגיל לבוא לכיתה עם רעיון מרכזי, לשאול שאלה מרכזית, לנהל עליה דיון בהשתתפות כמה תלמידים ולצאת בתחושה שהיה שיעור טוב – בזום זה לא החזיק אפילו חמש דקות". שי גיליס מתיכון הרטמן לבנים חוזר ללמד בקורונה – ומספר על מה שלמד אשתקד

השתתפתי פעם במפגש היכרות עם אנשים ששקלו ברצינות לימודי הוראה. הדוברת המרכזית, דמות בכירה במוסד חשוב להכשרת מורים, אמרה בחיוך עייף שכבר ראה הרבה: "באים אלינו כל שנה המון מועמדים שרוצים להיות אנשי חינוך. מעט מאוד מהמועמדים האלה רוצים להיות מורים".

בצדק או שלא, הרבה מאוד פעמים ככה העולם עובד. כולנו (כלומר, כל האנשים שהכריעו לטובת המרוץ הזה, שבו רצים מהר מהר בתוך המערכת, גם אם לא לגמרי ברור לאן) רוצים להיות אנשי חינוך, אבל להיות מורה זה כבר עולם אחר, אפור בהרבה. דהוי מרוב שימוש. עולם של רוטינה מכאיבה, של עומס מתמשך שכבר אין כוח כבר לדוש בו, של ידיים מלוכלכות ממחיקות של הטושים ללוח, כי שוב שכחנו להביא את הספוג ההוא. זה שקיבלנו בחגיגיות בתחילת שנה, והיום מי יודע היכן הוא.

ואולי לכן – מתגנבת ללב המחשבה, שתנוסח פה בגוף ראשון לשון יחיד בלבד, אבל אולי חלק מאחיותיי ואחיי למקצוע יוכלו לקרוא את עצמן ועצמם בשורות הבאות – הקדשתי לאורך השנים פחות זמן, פחות כסף ובעיקר פחות משאבי נפש, לדרכים שבהן אוכל להפוך למורה טוב יותר. כלומר: לא התאמצתי להבין איך למידה עובדת, בפועל.

ייאמר מיד ולמען הסר ספק: לימדתי המון. אלפי שעות מצטברות של גמרא, מחשבת ישראל, הלכה, מגדר ועוד מי יודע כמה שעות מילוי מקום שבהן לימדתי, לפעמים דברים מוזרים מאוד. אבל להקדיש מחשבה ממוקדת ובהירה לעצם מעשה הלימוד עצמו, נראה לי תמיד כמו נחלתן של עבודות דוקטורט ממושקפות סבר בחוג לחינוך שם בהר הצופים, זה שאנחנו, אנשי החינוך, אוהבים לשפוך עליו קיתונות ועביטים.

אולי יש לומר גם את זה: כשהמטען האידאולוגי הוא גדוש – ובתיכון הרטמן, לא תתפלאו לשמוע שהוא גדוש עד הקצה העליון של רף קיבולת ההכלה וקצת מעבר לו – קל יותר להפנות את תשומת הלב אליו, כמו גם למעשה החינוכי, ופחות לפדגוגיה עצמה. קרוב ל-15 שנים שאני מלמד ומחנך בתיכון הרטמן לבנים, אוהב אותו, רקום בתוכו, ואת כל מהלכן השקעתי במחשבות על המימד החינוכי של המקצוע הבלתי אפשרי הזה. ממילא, יש לי תועפות דברים לומר על ההיבט הזה, החינוכי, על מניפת הטווס המרהיבה שנפרשת בשלל צבעים נעימים יותר וגם נעימים הרבה פחות: על הלבבות שמתנפצים לאורך הדרך, על התקווה היוקדת, על הכישלונות המחפירים וגם על ההצלחות הזהירות.

עם כל כיתה שהותירה בי חותם של אש או של קרח או של שניהם, הבנתי מהן שאלות היסוד הכי חשובות, שלמרות המרכזיות שלהן, אף פעם לא מלמדים אותן בתוכניות להכשרת מורים. למדתי על הצורך הנואש והחורך להיות נאהב, נראה, בתוך מקצוע שהוא בעצם קיבוץ נדבות מתמשך של תשומת לב. על רגעי החסד שכיתה יכולה להעניק למורה, שבהן כנפיים של ילדים בני שש עשרה יכולות לסוכך באהבה. להעניק צל שלא ידעתי שיש כמוהו בעולם.

אבל את העניין הפעוט הזה, המציק, של איך מלמדים – לא פיתחתי. בכלל.

ואז סיני נודניק אחד, שיושב לארוחה עסקית על נזיד העטלפים ההוא. ואז הגיעה הקורונה.

***

כשאנחנו קוראים ספר או צופים בסרט, נהוג לומר, אנחנו תחת העיקרון המבורך של "The Suspension of Disbelief". תחת השעיית הספק אנחנו מסוגלים להדחיק את כל סימני השאלה שהיו ממוטטים את חווית המשתמש האומנותית שלנו, כך אנו מתמכרים ביודעין אל הקסם הבדוי שמתרחש מולנו.

ונדמה שמורים, ובוודאי אני, מתמחים גם הם בטכניקות של השעיית הספקות, בכל מיני הקשרים. קשה להיות מורה, ולבטח קשה להתמיד במקצוע המשוגע הזה, בלי להדחיק – עד כדי לקבור כליל – חלק מהתהיות המנקרות. בלי לעצום קצת את העיניים. בלי לחבר באופן מלאכותי בין כל מיני דברים שלא תמיד מתחברים. לא באמת. לא עד הסוף.

הלמידה מרחוק שנכפתה עלינו, למרבה הזוועה, המיסה ברגע אחד את כל השעווה המלאכותית הזו, ואת כל החיבורים המדומים. הכול התפרק. אם הייתי רגיל לבוא לכיתה עם רעיון מרכזי, לשאול שאלה מרכזית, לנהל עליה דיון בהשתתפות של 5-6 תלמידים ולצאת בתחושה שהיה שיעור טוב – בזום זה לא החזיק אפילו חמש דקות. אם הייתי מספיק מדושן ברגעים הראשונים, כשחשבתי שהפורמט הזה יכול לעבוד, שביעות הרצון הזו התנפצה מול מסכים חשוכים. גרוע יותר: מול הסדרות בנטפליקס, שריצדו על משקפי התלמידים במשבצות שמולי, והראו היטב כמה הם איתי. ובעיקר כמה לא.

פתאום לא היה מאחורי מה להתחבא. הכול הפך חשוף, מואר ללא רחמים: הם איתך, או שהם לא? כמה מתוכם מקשיבים? מתעניינים? כמה מתוך זה נקלט ומקודד לתוך שכבות של ידע קיים, וכמה בעצם נכנס לזיכרון עבודה ומיד בחלוף הזום מתפורר ברוח? ואולי הכי מבהיל: עד כמה זו תמונה נאמנה, מן מראת ביעותים לונה-פארקית, אבל כזו שמשקפת בפשטות ובאמת, מה שקורה בכיתה בימי שגרה? ימים של טרום קורונה?

ההטלה הכפויה הזו, לזירה הזומית הזרה והקרה, הכריחה אותנו, אותי, לחשב מסלול מחדש. בכל כך הרבה מובנים, אבל אולי בראש ובראשונה: באופן שבו אני צריך לגשת לעצם מעשה הלמידה, לתפקודים ההוראתיים הבסיסיים ביותר, אלה שהייתי מגלגל עליהם עיניים בשבתי כאיש חינוך. איזה חומר מדוד אפשר לבחור, איך נכון להכין שיעור, מה אני אמור לעשות במהלכו, מה נכון לעשות בשיעור שעוד יגיע אחריו. כנראה שאיי ההצלחות היו זערוריים ביחס למרחבי האוקיינוס הקשוח הזה, אבל המשוואה הפדגוגית המוכרת התנפצה, ועכשיו אפשר להתחיל לבנות מחדש.

דובר, מדובר ועוד ידובר רבות על הקורונה הזו, במובן של מה שהיא חוללה בתלמידים ובמורים. עד כמה היא הסיגה אותנו אל מצוקי הבדידות. כמה זה היה אתגר משותף בימי הזום המסויטים ההם, אתגר אולי בלתי עביר, ומה נדרש לעשות מולו כאנשי חינוך – הנה המושג הזה מזדהר לו פתאום שוב – כדי שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע. אבל דבר אחד אני חייב לה. ליד הטייטל של איש חינוך, שעוד ימשיך להתנוסס ולהיות גם הלב וגם המעיין, היא גם הכריחה אותי לנסח ולהצדיק מחדש את התואר "מורה". ניסוח שישפיע גם בימים שאחרי הקורונה, אלה שעוד נכונו לנו, שהלוואי שיהיו רכונים מעלינו כמו כפות תמרים. אמן ואמן.

השארת תגובה