אני חסיד של ממשלות אחדות. מיסודי אני ספקן ביכולתה של עמדה כלשהי, אפילו כשהיא שלי, לכלול בתוכה את כל האמת כולה. קל וחומר במרחב הפוליטי שלנו, הסבוך והמורכב כל כך. הקריאה לאנשים שמחזיקים באמיתות שונות להתפשר על חלק מעקרונותיהם לטובת הליכה משותפת יחד, נראית לי בדרך כלל נכונה וראויה. במישור הציבורי, אני סבור שיותר מאשר המחויבות לאמת, עלינו להיות מחויבים ליצירת מרחב המכיל בתוכו אמיתות שונות יחד.
ההיגד התלמודי 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' (עירובין, יג ע"ב) הוא עבורי מעין כוכב צפון. למרות הוודאות של בית הלל ובית שמאי כי ההלכה היא רק כמותם, וכי האמת משתקפת רק בעמדתם שלהם, בת הקול השמיימית ניפצה את היוהרה האנושית ופסקה ששניהם טועים. כל אחד מהצדדים משקף רק חלק מהאמת, שניהם 'דברי אלוהים חיים'. למען האמת, אני מתאכזב מחדש כל פעם מהמשך הסוגייה, שקובעת כי למרות הכל 'הלכה כבית הלל'. אבל אני מוצא נחמה פורתא בהסבר המפורש שההלכה נקבעה כבית הלל לא משום שעמדתם אמיתית יותר, אלא משום שהיו נוחים וענווים, והקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. תמיד הרגשתי שהמשך נאות יותר ל'אלו ואלו' היא העמדה החלופית, לפיה למרות שההלכה הוכרעה כדברי בית הלל, "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה, כדברי בית הלל – עושה" (ראש השנה, יד ע"ב).
בניגוד לאלו שכעסו על בני גנץ שבחר להכנס לממשלת אחדות בצל הקורונה, אני לא הרגשתי נבגד. באופן דומה, הערכתי את הכרעתו של נפתלי בנט לבחור באותה דרך. אני מהמאמינים ב'קואליציות אלו ואלו'. גם אם יצירתן סותרת הבטחות מהעבר ודורשת התפשרות על אמיתות. 'יקוב הדין את ההר' מוביל לחורבן; 'האמת והשלום אהבו' (זכריה ח יט): האמת מאבדת את ערכה כאשר היא עוקרת את השלום (בבלי סנהדרין, ו ע"א).
המשנה הראשונה שלמדתי בחיי מתארת שני אנשים שמוצאים מציאה ברחוב, וכל אחד מהם תובע בעלות מלאה עליה:
שניים אוחזין בטלית. זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה"; זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי"…
המשנה אינה מאפשרת מצב של 'כל דאלים גבר', כלומר מאבק עד לנצחונו של אחד מהצדדים, אלא פוסקת: "יחלוקו".
דין המדינה כדין המציאה. היצר לכח ולשלטון מדרבן את האמת להתעלם מהשלום, ודוחף אותנו לתבוע: 'כולה שלי'. אך חיי חברה וריבונות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם החתירה ל'כולה שלי'.
***
אני חש היום תחושת אבל קשה. לא על ההפסד של מפלגה כלשהי, אלא על אובדן 'קואליציית אלו ואלו'. אני חש היום תחושת אבל קשה משום שעמדות בלתי מוסריות בעליל, עמדות שטוענות 'כולה שלי', חדרו למיינסטרים של השיח הישראלי והיהודי והן עתידות לעצב את רשות הרבים שלנו. אני חש היום תחושת אבל קשה משום שקולה של המסורת היהודית כבר איננו משקף את יעודה – 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.
אפשר – ואפילו נכון – להשאר באבל לזמן מה. אבל יגיע העת לקום ולהלחם על עתידה של המדינה.
ניצבות לפנינו היום שלוש משימות עיקריות. הראשונה היא לבנות מחדש קואליציה חברתית של 'אלו ואלו'. לכרות ברית עם אנשים אחרים – בין אם בתוך הקואליציה ובין אם מחוצה לה – שמבינים שטובת מדינת ישראל היא 'יחלוקו'. עלינו להודות שהקואליציה היוצאת כללה את 'אלו ואלו' אבל גם הדירה רבים, שהרגישו מנושלים. כעת, בקואליציה החברתית החדשה, עלינו לתקן זאת.
המשימה השנייה היא לעמוד איתן לצדו של כל מי שעתיד לסבול מהטוענים ל'כולה שלי', לבעלות על המדינה. כולנו – ימין מרכז ושמאל, דתיים מסורתיים וחילונים, נשים וגברים, יהודים וערבים – אזרחים שווים אנחנו. לכולנו טענה לגיטימית לבעלות, לכבוד, לחירות ולחופש דת. כל ממשלה חייבת להגן על זכויות האדם והאזרח המעוגנות בחוק ולאפשר בטחון, צמיחה ושגשוג של כלל אזרחיה ותושביה ללא הבדל דת, גזע, מין וזהות מגדרית. אסור שמישהו ירגיש מודר או מפוחד בגלל מוצאו או עמדותיו. בעת שיש הטוענים 'כולה שלי' אנו נמדד כחברה בנחישות שלנו לעמוד ביחד עם כל אדם שחווה אפליה וניכור.
תחושת הניכור אינה נחלתם של אזרחי ותושבי ישראל בלבד. כבית הלאומי של העם היהודי, ישראל ממלאת תפקיד מכונן בזהותם של ציונים רבים ברחבי העולם. עלינו להוות עבורם כתובת וקול לישראל שאליה הם יכולים להתחבר ולהיות שותפים שלהם בעיצוב העתיד.
המשימה השלישית, והחשובה מכולן, היא חשבון נפש. ישנן עמדות שנשמעות היום ברשות הרבים, שאסור לנו לומר עליהן 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'. בבחירות האחרונות החתירה לנצחון התירה טשטוש גבולות מוסריים וערכיים. אנו עומדים בפני מלחמת תרבות על מהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל מהותה של המסורת היהודית.
הכשלון הגדול הוא בחוסר היכולת שלנו לשכנע חלקים משמעותיים מהעם שהדאגה לבטחון לאומי ואישי לא צריכה לבוא על חשבון מחויבות לצדק ולמשפט; שמה ששומר ומחזק את חיילי צה"ל הוא טוהר הנשק; שדמוקרטיה אינה רק ביטוי של רצון הרוב אלא גם כפיפות הרוב לזכויות יסוד של היחיד; שכנסת המשקפת את רצון העם זקוקה לבית משפט חזק ועצמאי; כי ככל שהמדינה היא פחות דמוקרטית היא גם פחות יהודית; שעוצמה יהודית היא רק אמצעי להבטחת קיומנו הפיזי ולשגשוג כוחנו הערכי, היא לעולם לא מטרה בפני עצמה.
דיברנו, כתבנו ולימדנו, אך ללא הועיל. עלינו להודות שכשתקפנו עמדות מסויימות וכינינו אותן 'פשיזם', 'גזענות', 'קץ הדמוקרטיה', 'כפיה דתית' – במקום לשכנע יצרנו מחיצות. לא השכלנו למצוא את השפה שברי הפלוגתא שלנו יוכלו להקשיב לה.
עלינו לערוך חשבון נפש, ולחשוב יחד: איך עלינו לדבר אחרת, לחנך אחרת, לפעול אחרת?
אין לנו את הפריבילגיה להתאבל יתר על המידה. הרבה עבודה עומדת לפתחנו.
שמעתם כבר את הפודקאסט החדש והמושקע "במדינת היהודים"? הנה הוא כאן
