מבט על הקמפיינים של מערכת הבחירות הנוכחית מגלה שהאיום המפחיד ביותר על המצביעים הוא: אל תצביעו למפלגה פלונית, כי היא מתכננת לחבור ל'ערבים' ולשבת איתם בממשלה. בחלק מן המקרים מפלגות מתויגות כמוקצות לא משום שהן יקימו קואליציה עם המפלגות הערביות אלא אפילו רק משום שהן יקבלו את תמיכתן מבחוץ להקמת ממשלה. עמדות אלו, שמהדהדות בשלטי חוצות, באולפני הטלוויזיה וברשות החברתיות, מסוכנות ביותר ומעודדות את הקיטוב בין האוכלוסיה היהודית לערבית. הן יוצרות דה-לגיטימציה לעשרים אחוזים מקולות הבוחרים בישראל וכך פוגעות באופן יסודי באופייה הדמוקרטי של המדינה.
לכאורה, אין כאן פגיעה בדמוקרטיה: אזרחי ישראל הערבים מוזמנים לממש את זכותם ולהצביע, בעוד מפלגות אחרות בוחרות לא לשבת איתן בקואליציה או מסתייגות מישיבה משותפת איתן. אולם למעשה, מדובר כאן במצג-שווא, שאולי מסייע לתחזוקת החזות הדמוקרטית של ישראל אך פוגע בפועל בזכויותיהם של הערבים. אמנם נכון שלכל אזרחי ישראל יש זכות בחירה, אבל הקול שלי, כפלסטינית אזרחית ישראל, לא שווה לקול היהודי. בניגוד להצבעה של רוב האזרחים, ההצבעה שלי מהווה רק 'תרגיל' של הזכות להצביע, שכן על פי עמדות אלו, מעורבותם של נציגיי בכנסת מוגבלת לנוכחות ייצוגית בלבד. הם יכולים להשמיע את עמדותיהם, אבל אינם מוזמנים להיות שותפים בהשפעה על המתרחש במדינה, בקביעת המדיניות של ישראל.
האירוניה היא שאותן מפלגות המסתייגות מישיבה משותפת עם המפלגות הערביות מחזרות לא פעם אחרי מצביעים ערביים שיצביעו אליהן. מפלגות המגדירות את עצמן כמפלגות מרכז, כמו גם נתניהו בעצמו – שבבחירות של 2021 אף הפך לפתע ל'אבו יאיר' – פונים לקהל הערבי על מנת לקבל ממנו קולות. אבל מה יכול האזרח הערבי לקבל בתמורה לתמיכתו במפלגות הללו? פירורים אזרחיים. המפלגות הללו מבטיחות למשל לבוחריהן הערביים דאגה לביטחון האישי, כאילו אין מדובר במחויבות בסיסית של המדינה לאזרחיה, ללא תלות בזהות המפלגה שבשלטון או בשאלה האם הערבים הצביעו אליה או לא.
מפלגות ערביות נתפסות כביטוי לזהות הקבוצתית של אזרחי המדינה הפלסטינים ולפיכך מוצגות על ידי חלק מהמפלגות הציוניות כאיום על אופי המדינה. שיח של הציבור הערבי – באמצעות נציגיו בכנסת – על סוגיות עקרוניות כמו זכויות קולקטיביות של הציבור הערבי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני או מדיניות החוץ, אינו מתקבל בברכה במשכן הכנסת, בלשון המעטה. כאשר המפלגות הערביות מעלות סוגיות אלו לדיון, הן מוּדרות מהאפשרות להשתתף בקואליציה. אם כן, בפועל האזרחות שלי כערביה היא פגומה, חלקית; עלי לוותר על חלק מזהותי ומזכויותיי כדי להשתתף במשחק הפוליטי הישראלי (זאת, אגב, למרות שעמדותיהן של המפלגות הערביות בנושא הסכסוך אינן רחוקות, ולעתים זהות, לעמדת חלק לא מבוטל של הציבור היהודי: חתירה לסיום הכיבוש ופתרון של שתי מדינות לשני עמים).
האירוניה גדלה אף יותר כאשר מפלגות השמאל והמרכז מפעילות לחץ על האוכלוסייה הערבית ומתלוננות: אם הציבור הערבי לא ייצא להצביע ביום הבחירות, הימין הקיצוני ירוויח מכך והדמוקרטיה הישראלית תפגע. כלומר, מצד אחד הקול הערבי מוצג כבעייתי בציבוריות הישראלית, ואם הוא מתקבל כלגיטימי זה נעשה באופן חלקי בלבד ובאשר לנושאים ספיציפים בלבד, ומצד שני, אם הערבים לא ישתתפו במשחק שמוצע להם הם יהיו האשמים בניצחון הימין הקיצוני.
הסערה הציבורית סביב הקול הערבי תמוהה במיוחד לאור העובדה שאין זו פעם ראשונה שהקול הערבי משפיע על תוצאות הבחירות. בשנות התשעים, למשל, עזרו המפלגות הערביות להקמת ממשלת רבין באמצעות תמיכה בה מבחוץ, מפני שסדר היום של אותה ממשלה תאם את השקפתן. הפרק הזה בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית מוצנע כיום בשיח הציבורי, כי הוא לא משרת את אווירת הקטסטרופה שמבקשים ליצור הקמפיינרים.
באופן כללי, בניגוד לעמדות המושמעות על ידי המסתייגים הגדולים משותפות יהודית-ערבית בשיח הישראלי הציבורי, דווקא המפלגות הערביות הן שעשו לאחרונה צעדים משמעותיים לקידומה של שותפות כזו. בסבב הבחירות הקודם המליצו המפלגות הערביות באופן תקדימי על ראש מפלגה ציונית לראשות הממשלה, ובכך הביעו את רצונן בשינוי ובמעורבות בכינון הקואליציה, גם אם לא בישיבה בתוכה.
כמובן, בממשלה הנוכחית עשתה רע"מ עוד כמה צעדים היסטוריים, ובהובלתו של מנסור עבאס הצטרפה לראשונה לקואליציה מתוך רצון לשותפות בשלטון. בחברה הערבית ספג עבאס ביקורת קשה על החלטה זו, כולל בקרב מצביעיו שלו. נטען כנגדו שהוא מוותר על שיח הזהות הערבי ומסתפק בשיח הזכויות, מתרחק מן השאלות האידיאולוגיות לטובת הסוגיות הפרקטיות.
אכן, עבאס צריך היה להתגמש לגבי עמדות שנקט בהן בעבר כדי לאפשר לממשלה להמשיך להתקיים וכדי להיות חלק ממנה. אולם לתחושתו של האזרח הערבי הממוצע כיום, המאמץ והמחיר לא נשאו פרי. גם לאחר הניסיון ההיסטורי הזה ממשיכה להשמע המנטרה הישנה (ואף בקול רם יותר): 'קואליציה עם הערבים מסכנת את מדינת ישראל'.
אחד המבחנים החשובים ביותר של דמוקרטיה הוא האופן בו היא מתייחסת למיעוטים הנמצאים בה. מבחינה זו, הפגיעה בזכותו הבסיסית ביותר של כל אזרח – הזכות לקחת חלק בשלטון של המדינה בה הוא חי – מחוללת נזק משמעותי לאופיה הדמוקרטי של ישראל. שיח פוליטי שמעמיד את אזרחותם של הערבים במעמד נמוך מאזרחותם של האחרים הוא שיח מסוכן ואסור שיובל על ידי השלטון. שיח כזה מסכן את הדמוקרטיה של כולנו.
היום, ערב הבחירות, ובוודאי שלמחרת הבחירות, לאחר שנדע את תוצאות ההצבעה, עלינו לעצור את השיח המסית נגד האוכלוסיה הערבית, שכן תוצאותיו עלולות להרחיק לכת אפילו מעבר להספקות באשר ללגיטימיות של השתתפות בשלטון, שהם דבר חמור בפני עצמו. במקומו חייבים להציג שיח אחר, בונה אמון ופתיחוּת של המפלגות לשיתוף פעולה עם הקול הערבי. עלינו להתעשת היום, כיוון שהשיח הציבורי הולך ומקצין, וככל שהוא מתעצם הוא מרחיק אותנו יותר זה מזה ומקשה עלינו למצוא את דרכנו חזרה לשיח משותף של אמון ושיתוף פעולה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
