בספרו החדש "מעשה רב", מנתח פרופ' עדיאל שרמר את האופן שבו מגיע פוסק הלכה להכרעה הלכתית. מסקנתו היא שהדבר המשפיע יותר מכל על ההלכה היא עמדותיו האידיאולוגיות והערכיות של הפוסק לגבי החיים היהודיים. העבודה הטקסטואלית והפרשנית, כך מתברר, נעשית רק בשלב השני
השאלה שעומדת במרכזו של ספרו החדש של פרופ' עדיאל שרמר נראית במבט ראשון פשוטה למדי: איך נפסקת ההלכה? מה מתרחש בתהליך שבו בוחר פוסק ההלכה להכריע כך או אחרת? אך כפי שעולה מבין פרקי הספר, מדובר בנושא מורכב ועשיר, שיש לו השלכות עמוקות על האופן בו אנחנו מבינים את עולם ההלכה. יתרה מזאת, כפי מעיד שרמר, שאלה בסיסית זו לא עומדת במרכז מחקר ההלכה כיום, וטרם עסקו בה באופן שיטתי.
"בתחום המשפט העברי ובחקר ההלכה ממעטים לעסוק בפסיקת הלכה למעשה, ומתמקדים בעמדות הלכתיות תיאורטיות", הוא מסביר. "אבל לטעמי מוקד המחקר צריך להיות בהתחקות אחר תהליך פסיקת הלכה. לא עיון בטקסטים המפרטים מה דינו של תבשיל בשר שנפלה לתוכו טיפת חלב, אלא בפסיקה 'חיה' – שאלה שמגיעה לפני הפוסק ובה מפורט כי אירע כך וכך, בנסיבות מסוימות, וכעת ניצבת השאלה איך לנהוג. ממילא, הדבר אותו ביקשתי לבחון כמעט לא נידון במחקר – כיצד פוסקים חושבים על מקרה שבא בפניהם".
אז איך באמת עובדת פסיקת ההלכה? כיצד פוסק הפוסק?
ההנחה שלי היא שהכוח המבאר לפסק ההלכה טמון בהקשר הנסיבתי שבו נוצר הפסק. הנסיבות הן אלה שגורמות לפוסק לפסוק באופן מסוים, ולא החומר הטקסטואלי שעומד לפניו. כאשר אישה באה לפני הפוסק שעה לפני כניסת שבת, ומספרת שנפלה טיפת חלב לתבשיל הבשר – הוא לא חושב על זה רק דרך הידע הטקסטואלי שלו, ולא באמצעות עמדות הלכתיות תיאורטיות על דינו של סיר כזה. בראש ובראשונה הוא רואה את מצב העניינים שיש לפניו: את האישה הזאת, הסיר הזה, השעה המסוימת שבה היא הגיעה אליו.
אל המציאות המסוימת הזאת ניגש הפוסק באמצעות השאלה המרכזית: 'איך אני חושב שראוי שיהודים יחיו את חייהם היהודיים'. לפני העיון במקורות הטקסטואליים ניצבת עמדתו באשר לאופן שבעיניו ראוי לחיות. ההשקפה הזו מתגבשת אצלו לאור מכלול רחב מאוד של דברים: החינוך שלו, האידיאולוגיה שבה הוא מחזיק, הלימוד שלו לאורך השנים, הערכים בהם הוא מאמין. כל הדברים הללו הצטברו אצלו יחד לכלל עמדה מסוימת על החיים היהודיים הראויים, והיא זו שמכוונת את פסק ההלכה שלו. ויש להדגיש – כל סוגיה הלכתית נוגעת בסופו של דבר לשאלה איך צריך לחיות את החיים היהודיים: האם לאפשר למשומד שחזר לקהילה לעלות לתורה, איזה בשר לאכול ואיזה לא, האם לאפשר לקהילה לקרוא מתוך חומש במקום מספר תורה, האם ראובן חייב לשמעון או שמעון לראובן.
בשלב הבא יצטרך הפוסק להצדיק את העמדה שלו באמצעות מקורות סמכותיים של ההלכה. הוא יתאר את העמדה בעזרת מקורות שתומכים בעמדה שלו, ויתמודד עם מקורות שמתנגדים אליה, על ידי דחייתם או על ידי פרשנותם מחדש. הפוסק עושה מניפולציה במכלול החומר ההלכתי ומאפשר לעצמו להגיע למסקנה שאליה רצה להגיע.
התיזה הזאת, לפיה שיקול הדעת בפסיקה הוא לא טקסטואלי גרידא אלא קשור לעמדות ערכיות ואידיאולוגיות – אינה חדשה ואמרו אותה לפני. אני לא חושב שיש מישהו שיכול לזקוף את הרעיון הזה לזכות עצמו, שכן הוא מדובר לעייפה כבר שנים רבות. אבל מה שטרם נעשה, ואותו בקשתי לעשות בספר, הוא לארגן ולהציג אותו באופן שיטתי, להמשיג ולנסח אותו בשפה של תיאוריה משפטית, ולאור התיאוריה הזו לבחון מכלול שלם של פסיקות הלכה.
התיאור שלך מנוגד לתמונה הרווחת לגבי פסיקת הלכה, לפיה הפוסק פונה בראש ובראשונה ללשון ההלכה כדי להבין אותה ולהחיל אותה על המקרה שלפניו.
נכון. לדעתי התיאור הרווח הוא שגוי. הפוסק לעולם איננו פסיבי, ולכן אי אפשר להציגו כמי שפונה ללשון החוק כדי 'להאזין' לו. הוא למד הרבה, מצד אחד, ויש לו עמדות מגובשות, מצד שני, ואלו הם המרכיבים הראשונים בחשיבותם בפסיקתו. כמובן שגם העמדות הללו אינן צומחות אצלו בחלל ריק, הן קשורות לכך שהוא צמח בתוך מסורת מסוימת והוא בן בית בה.
כך למשל, כאשר לפני פוסק עומדים הורים שבתם הגיע לגיל בת מצווה והם רוצים שהיא תעלה לתורה, הוא לא ניגש כ'לוח חלק' לספרים, לשולחן ערוך, ורואה מה פסקה ההלכה. זה תיאור מיתמם. לפוסק יש עמדה בשאלה הזאת – הוא חושב שזה לא ראוי, כי אסור לשנות את המסורת המקובלת בעם ישראל, או להפך – הוא חושב שזה מצוין, כי צריך לאפשר לנשים להשתלב בפולחן. כשהוא ניגש למקורות, הפוסק לא 'מקשיב' להם באופן פסיבי אלא מעצב אותם לאור תפיסתו.
איך אפשר לזהות את התהליך שאתה מתאר? הרי פוסקי ההלכה בדרך כלל לא מציגים כך את האופן בו מגבשים את פסיקתם.
נכון שהשפה ההלכתית המקובלת שבה כתובים פסקי הלכה מציגה את פסק ההלכה כפרשנות של המקורות ותו לא. אבל אל לנו להיות תמימים. אנחנו צריכים לקרוא בין השורות ולהיות רגישים למקומות שבהם אפשר למצוא תיאורים אחרים. אם מעיינים היטב, מגלים שהדברים האלה נאמרו על-ידי גדולי הפוסקים. אבל כדי שנמצא את האמירות האלה ונשים אליהן לב, אנחנו צריכים לבוא עם רגישות מתאימה. חוקר שתפיסתו היא פורמליסטית-טקסטואלית לא יהיה קשוב להצהרות האלה ולא ישים לב אליהן. חוקר שמחדד את הרגישות שלו לאפשרות הזו, ימצא את העדויות לכך הפזורות ברחבי ספרות השו"ת.
ההצהרות גלויות-הלב הללו של פוסקים באשר למניעים האמיתיים של פסיקתם מתגלות בעיקר במקרים של פולמוס הלכתי. כחלק מהוויכוח, חושפים הפוסקים את דרכי המחשבה אחד של השני. כך, למשל, בפרק בספר בו אני עוסק במחלוקת של רש"י עם רבותיו בענייני טריפות, רש"י כותב זאת במפורש לבני הפלוגתא שלו: אתם פסקתם כפי שפסקתם לא בגלל הסוגייה התלמודית, שהרי אפשר היה לפרש אותה אחרת; אלא בגלל העמדות האידיאולוגיות שלכם בעניין. והם מצדם עונים לו באותה מטבע. כמעט כל פעם שיש פולמוס הלכתי של ממש הטענות האלה צפות ועולות, ואנחנו יכולים לראות שהפוסקים עצמם מטיחים אחד בשני את אותה טענה שאני מתאר "מבחוץ" על עולם ההלכה.
תפיסה כזו משנה למעשה את דמותו של הפוסק האידיאלי – מאדם שבקיא בחומר ההלכתי ושולט בו למנהיג קהילה בעל סדר יום ערכי ואידיאולוגי.
אכן, בתמונה הרווחת אנחנו מתארים את הפוסק כמלומד גדול, מעין פרופסור ענק של ספרות ההלכה. הדמות שאני רואה לנגד עיני היא בראש ובראשונה של מנהיג ציבור, אדם שמעצב את החיים היהודיים. אולי הפוסק אינו ראש הקהילה במובן הפוליטי, במובן של הקשרים עם השלטונות – למרות שלפעמים הוא ממלא גם את התפקיד הזה – אבל הוא מנהיג הקהילה לעניין החיים היהודים. פוסק ההלכה הוא אחד השחקנים הראשיים במגרש של עיצוב והנדסת החיים היהודיים. כך אני רואה את רש"י – לא רק כמי שידע את כל הש"ס, אלא כמי שהיתה לו עמדה עקרונית בשאלה כיצד צריכים להיראות החיים היהודיים, כאשר ההלכה היא השיח שבתוכו תהליך זה מתרחש.
בספר אתה מתמקד דווקא בשדות הלכתיים שאינם מובהקים מבחינה אידיאולוגית. כל הטקסטים שאתה מנתח נכתבו בתקופה מוקדמת, בימי הביניים, והנושאים אינם קשורים לסוגיות בוערות שמנסרות בחלל עולמנו כמו היחס לאישה בהלכה או היחס ללא-יהודיים. צריך להתאמץ כדי להבין איזו אידיאולוגיה עומדת מאחורי פסיקה מסוימת בדיני טריפות או בשאלה האם מותר לקרוא בתורה מתוך חומשים.
זה נכון, וזו כמובן בחירה מודעת ומכוונת. ראשית, יש כאן נימוק של טעם אישי ושל נטיית לב – אני אוהב במיוחד לקרוא טקסטים מימי הביניים והדבר מסב לי הנאה. אבל באופן מהותי יותר, אנחנו צריכים להבין שאידיאולוגיה של פוסק היא דבר רחב מאוד, הנוגע לכל תחומי החיים. באידיאולוגיה נכללות תפיסות של צדק ושל שלום אבל גם כאלו הנוגעות למבנה החברתי והכלכלי, למצב השוק, לזהות הקהילה, ועוד. במובן הזה, גם בדיני טריפות יש הרבה אידיאולוגיה.
להראות כי בשאלות הלכתיות הנוגעות למעמד האישה יש השפעה אידיאולוגית של הפוסק – זה לא כל כך קשה. זה בעצם מובן מאליו. אני רציתי להוכיח את הטענה העקרונית שלי דווקא מתוך סוגיות שבהן האידיאולוגיה לא גלויה לעין. רציתי להראות שגם במקרים שבהם לכאורה אין שמץ של אידיאולוגיה, קריאה קשובה למקור תצליח להציף את העמדות הערכיות של הפוסק והאופן שבו הן קובעות את פסיקת ההלכה.
כאן גם טמונה החשיבות של ההיבט ההיסטורי. מכיוון שפסק הלכה הוא מפגש בין עמדות הפוסק לבין המציאות, היכולת לעמוד על טיבה של פסיקה הלכתית נעוצה בהבנת האתגר במציאות שאל מולו עמד הפוסק – מה הטריד את הרמב"ם, את הרשב"א או את הרב משה פיינשטיין; איך כל אחד מהם הבין את החיים היהודיים ואת הבעיות שהקהילה שלו ניצבת בפניהן. הנחת העבודה הזו גוזרת תכנית עבודה מחקרית: כשאתה לומד תשובה של הרא"ש, השאלה המרכזית שלך לא תהיה כיצד פירש הרא"ש את מקורותיו אלא מה היה מצב העניינים הריאלי וההיסטורי שבתוכו כתב הרא"ש את דבריו. החקירה ההיסטורית הזאת דרושה במיוחד במקרים שבהם הרקע ההיסטורי חבוי מעינינו, וזאת הסיבה שרוב חוקרי ההלכה לא פוסעים בנתיב הזה. גם חוקרי הלכה שנוטים לקבל את ההשקפה התיאורטית הזו על ההלכה, בפועל ממשיכים לחקור את ההלכה כהתרחשות טקסטואלית גרידא.
בתפיסה הזאת של ההלכה טמון חומר נפץ, ולא בכדי פוסקי ההלכה נמנעים מלהציג כך את מלאכתם. בעיני האדם שומר ההלכה להלכה יש תוקף שמיימי, וסמכותה נובעת מהיותה דברי אלהים חיים. הצגת פסק ההלכה כמבוסס על האידיאולוגיה של הפוסק פוגעת קשות בדימוי הזה.
אני מבין את הטענה הזו, אבל חושב שבבסיסה היא שגויה. אמת, לקהילה האורתודוכסית יש עניין רב לשמר דימוי של ההלכה ושל פסיקת ההלכה כדבר שיד אדם איננה נוגעת בו. שכן אם נאפשר את הרעיון שהאדם שותף בעיצוב ההלכה, הדבר יהפוך לכאורה את ההלכה למשהו יותר אנושי ופחות אלוהי, ויערער על סמכותה של ההלכה.
אבל האם זה באמת כך? לדעתי כוחה של ההלכה אינו נובע מן המחשבה שהיא אלוהית, אלא מתוך ההסכמה של יהודים שכך המסורת היהודית נוהגת ולפיכך כך צריך להתנהג. יהודים שומרי הלכה מבקשים להמשיך את המסורת היהודית ולהיות שותפים למסע של המסורת היהודית. המחויבות נובעת משמרנות ומנאמנות למסורת יותר מאשר הנחה 'חזקה' שההלכה היא אלוהית.
מקורם של רוב פרטי ההלכה הוא לא מהתורה, אלא מדברי חכמים – "מדרבנן". האם יהודי שומר הלכה יפסיק להקפיד על פרט מסוים כי הוא נקבע על ידי חכמים ואינו דבר אלהים? ברור שלא. מכאן שמה שמבסס את הנאמנות ההלכתית אינו מקורה האלוהי של ההלכה. לוז הנאמנות נמצא בקבלה של מנהג עם ישראל והרצון להמשיך אותו. לכן אני אישית לא מוטרד מערעורה של הסמכות ההלכתית לאור קבלת התפיסה של הריאליזם ההלכתי.
גם אם מעמדה של ההלכה לא מתערער, מעמדו של הפוסק בוודאי נפגע. אם הפסיקה שלו היא בראש ובראשונה אידיאולוגית – מה אפוא מקור הסמכות שלו? למה שאציית לפסק ההלכה שלו?
התפיסה הנאיבית לגבי פסיקת הלכה מניחה שהפוסק הוא רב אמן בהלכה, מומחה עצום, ולכן יש בידיו את הידע המוחלט שבידינו אין. אבל לפי ההנחה שהפוסק מפעיל בראש ובראשונה שיקול דעת אידיאולוגי – ואידיאולוגיה היא בהחלט לא מילה שלילית בעיניי – מקור הסמכות של הפוסק נמצא במקום אחר.
להבנתי סמכותו של פוסק נובעת מהאמון שאנחנו, חברי הקהילה הדתית, מעניקים לו. את האמון הזה אנחנו מעניקים למי שמכיר את המסורת היהודית לדורותיה מחד, ומבין את מציאות החיים בדורו לאשורה מאידך. זה מה שהופך פוסק לפוסק גדול, שאנחנו סמוכים ובטוחים שיתיך יחד את מכלול השיקולים ולכן שיקול הדעת שלו יהיה ראוי. אם פוסק אינו מצוי מספיק במסורת ההלכתית, או מצד שני – לא מבין באמת את מציאות החיים, אזי שיקול הדעת שלו יהיה חלקי ופגום. זה הדבר האמיתי שעשוי לערער על סמכותו של הפוסק. אבל עצם העובדה שאנחנו מבינים שהוא חושב על מכלול הדברים, ובכלל זה ערכים ואידיאולוגיה, אינה מערערת על סמכותו. להפך, הדבר מאפשר לנו יותר לסמוך על שיקול דעתו. רק בתמונת עולם נאיבית פוסק שחושב ברצינות על החיים ועל המציאות ויש לו ערכים ואידיאולוגיה – הדבר נזקף לחובתו.
אבל המקרים היותר מורכבים הם אלו שבהם הפוסק מבין היטב את מציאות החיים, אבל מביא לתוכה מטען ערכי שונה משל השואל. הפוסק עשוי להבין באופן עמוק את המשמעות הטמונה בכך שאותה נערה תעלה לתורה, אבל דווקא משום כך הוא יתנגד לכך, בניגוד לתפיסתם הערכית של ההורים שעומדים לפניו.
נכון מאוד, וכאן באמת טמונה 'סכנת' הערעור. אנחנו מבינים שהפוסק יכול היה להגיע גם לפסק אחר, אך פסק כך בשל עמדותיו האידיאולוגיות, ולכן אנחנו מבינים שפסק ההלכה הוא לא קדוש. אני לא רואה בהבנה הזאת שום גנאי. כל מי שמצוי בספרות ההלכה רואה שכנגד פסק הלכה של פוסק מסוים קיים פסק הלכה אחר, של מי שחלק עליו. אז מה בעצם מבהיל כל כך בלהודות שפסק הלכה מבטא את מכלול הערכים של אותו פוסק נטוע בו, ולכן הוא איננו תורה משמים?
פעם אמר לי ישעיהו ליבוביץ דבר נכון ויפה: אני לא מכיר מקום אחד בגמרא שבו אביי אומר לרבא: 'איך אתה חולק עלי, הלא יש לי רוח הקודש! הקב"ה נגלה אלי!'. אם נחזיק בעמדה נוקשה לפיה פסק ההלכה חף מכל היבט אנושי ואין בו שיקול הדעת הפרטי של הפוסק, איך נסביר שפוסק אחד אומר כך והשני אחרת? אחת הפסיקות צריכה להיות בהכרח שקרית. בפרק של הספר שעוסק בשאלת הקריאה בתורה מחומשים, אפשר לראות שגם האוסרים וגם המתירים מונעים מאידיאולוגיה. אני לא חושב שאחד מהם 'צודק' מהאחר, אלא שניהם שואלים את עצמם איך הם רוצים לעצב את החיים היהודיים ועונים על כך תשובות שונות.
אני מבקש להטיל את הטענה שלך על פסיקת ההלכה חזרה לעולם מחקר ההלכה: האם אפשר לנסח את ה'אידיאולוגיה' שמביאה חוקרים לחשוף את האידיאולוגיה של פוסקי ההלכה?
נקודת המוצא שהספר הזה התחיל ממנה היה מאמר שקראתי שעסק בעליית נשים לתורה, והציג את פסיקת ההלכה כמשחק טקסטואלי טהור, דבר שקומם אותי מבחינה אינטלקטואלית. אני סבור שזו הצגה שקרית של עולם ההלכה, ורציתי לצאת למסע שיברר לעצמי את השאלה הזאת. אני חושב שצריך להיות הגונים ולומר בכנות שכשם שהמעשה ההלכתי הוא מעשה פוליטי, גם בכתיבת הספר שלי יש היבט פוליטי. חשיפת המנגנונים שבאמצעותם נפסקת ההלכה מאפשרת לנו לראות את המימד האידיאולוגי הטמון בבסיסו של כל פסק הלכה, וממילא – היא משנה את אופן עמידתנו מול עולם ההלכה ומול הפוסק.
הספר "מעשה רב: שיקול הדעת ההלכתי ועיצוב הזהות היהודית"
ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן ויושק במסגרת אירועי מסורת של חידוש במכון הרטמן ביום שלישי ה-24.9.2019
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
