דומה שיש לפתוח במובן מאליו: ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כשליש מכלל היהודים בעולם גרים במדינת ישראל; זהותה של המדינת כמדינה יהודית אינה מוטלת בספק והיא באה לידי ביטוי בשלל היבטים: בשפה ובלוח השנה, בתרבות ובאמנות, בחקיקה, במערכות החינוך והתקשורת; אחרי שבעים שנה אף ניתן לומר בבטחה שהרוב היהודי בישראל הוא ברור (כשלושה רבעים מאזרחי ישראל) ואין כל חשש לפגיעה בו.
ברוך שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה, וברוך שזכינו לצאת מחרדת הקיום ולהגיע אל המנוחה והנחלה. ישראל תרמה ותורמת רבות לרווחת העולם בעיקר דרך הידע הטכנולוגי והחקלאי המביא בשורה למיליוני בני אדם הנמצאים במצוקה ברחבי העולם. משלחות ישראליות מגיעות לכל אזור אסון ונותנות את תרומתן ללא פרופורציה לגודלה של מדינתנו.
אך לא די בכך. הגיע הזמן לשנות את מדיניות ההגירה של ישראל ולעצב תכנית רב שנתית לקליטת מספר מוגבל של מהגרים (שאינם יהודים) המבקשים להשתלב בחברה הישראלית-יהודית, ובפרט מהגרים המגיעים מאזורי מצוקה חריפה כלכלית או פוליטית. הבסיס להצעה זו טמון במסורת היהודית אשר פיתחה את הקטגוריה של 'גר תושב' ואת הציווי 'לא תסגיר עבד אל אדוניו'. חז"ל הבחינו בין שני מושגים: גיור שהוא המרת דת של מי שאינו יהודי ההופך להיות יהודי. לאדם כזה קראו חז"ל 'גר צדק' או סתם 'גר'. בשונה ממנו הגדירו חכמים גם את קטגורית 'גר תושב'. עיון בהלכות 'גר תושב' יסייע בידינו לנסח עקרונות לקליטתם של מהגרים ופליטים במדינת ישראל. מנקודת מבט מודרנית אפשר להשוות דגם זה לשלבים בתהליך של קליטת מהגרים חדשים במדינת לאום.
המהגרים החדשים הללו לא יפגעו באופייה היהודי של המדינה מפני שהם יצטרפו מבחינה תרבותית וחברתית לרוב היהודי. תינתן עדיפות גבוהה למהגרים שהם גם פליטים, בבחינת בבחינת 'לא תסגיר עבד אל אדוניו' –אנשים רדופים הנמלטים ממצוקה קשה, כלכלית או פוליטית.
חשוב להדגיש שאין בכך בכדי לפגוע בכהוא זה במעמדם של אזרחים ישראלים שאינם יהודים. החוק הישראלי וההצהרה החד משמעית של מגילת העצמאות קובעת: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות." לפיכך דברי אינם עוסקים באזרחים ישראלים שאינם יהודים אלא במהגרים המבקשים להיקלט בישראל ולקבל אזרחות ישראלית.
המסורת היהודית לדורותיה יכולה להוות מקור השראה לאופייה של מדינת ישראל ולהשפיע על הניסוח והתוכן של חוקיה. אין מדובר ב'חקיקה דתית' או במתן סמכות למוסדות דת והלכה, אלא בשימוש מושכל וביקורתי של נבחרי הציבור, המחוקקים, במקורות ישראל כמקור השראה מוסרי וכשפה לעיצובה של מדינת ישראל. תפיסה כזו אינה מתחייבת לכל המסורת ההלכתית אלא בוחרת ממנה את מה שמתאים לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
תיאורי הגרות של ישראל במצרים או גרותו של אברהם בכנען, משקפים מציאות של סבל, נחיתות ופגיעות. אכן, חווית הגרות היא חוויה של תלות, תלישות וחוסר בטחון המאפיינים את מצבו של זר החי בארץ נכריה. הדרישות שמציבה התורה ביחס שבין ישראל לגרים שבתוכו מבטאת דאגה, חמלה ושותפות. הגרות שלנו מטילה עלינו חובות כלפי הגר, ואף הקב"ה בעצמו שומר עליהם: "ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד" (תהלים קמו, ט).במסורת היהודית ישנה התייחסות למצבם של מהגרים ופליטים המבקשים למצוא מחסה ולהצטרף לחברה היהודית. היחס לאותם אנשים מבוסס על הזכרון ההיסטורי היהודי. בעברנו הקדום, בהיותנו עבדים למצרים, ובעברנו הקרוב, בהיותנו נרדפים על ידי מבקשי רעתנו, חווינו על בשרנו את מצבו הנחות והשפל של הזר, של הגר. התורה מחייבת אותנו להפוך זכרון זה לפעולה למען מי שהם גרים בתוכנו. הפסוקים מנמקים שוב ושוב את החובות שלנו כלפי הגר במשפט "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
על פי התורה, הגר הוא חלק מהברית של עם ישראל עם הקב"ה ולכן הוא שותף במרכיבים המרכזיים של הקיום היהודי אף שאינו חייב בכל המצוות. המקרא אינו מתאר תהליך של המרת דת אלא דווקא של בני אדם שאינם חלק אורגני מעם ישראל ובכל זאת יושבים בקרבו. כך, למשל, משתתף הגר בחג הפסח, מקריב קרבנות, מתענה ביום הכיפורים, ושומר את השבת. על בני ישראל מוטלות חובות רבות ביחס לגרים. אנו מצווים על אהבתו ואסורים בהונאתו ובהלנת שכרו. במילים אחרות, התורה מציגה דגם של קליטה והכלה של בני אדם שאינם בני העם ובכל זאת מחויבים בחלק מהחובות וזכאים לחלק מהזכויות.
יש להעדיף את קליטתם בארץ של פליטים ומבקשי מקלט על פני מהגרים אחרים. גם רעיון זה מוצא את השראתו במסורת היהודית: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, טז-יז). בפסוקים אלו אפשר למצא את החובה לדאוג באופן מיוחד לאנשים הנמלטים מפני מצוקה גדולה, בין אם מדובר בעבדות, ברדיפה פוליטית או במצוקה כלכלית קשה. הרמב"ם בפרשנותו למצווה זו הדגיש את החובה המוסרית:
"'לא תסגיר עבד אל אדֹניו' – נוסף לרחמים שבזאת, יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו. ולא די שתעניק חסות למי שמבקש לחסות בך, אלא מוטלת עליך חובה כלפיו לדאוג לצרכיו, להשפיע עליו רוב טוב, ולא להכאיב ללבו באף מלה…
(רמב"ם, מורה נבוכים, ג לט).
"עמך ישב, בקרבך, בטוב לו"
חז"ל חידשו כמה הלכות ביחס למקום מושבו של גר תושב. את זאת הם דרשו מן הפסוק אודות איסור הסגרת העבד: כך נאמר במסכת גרים (ג ד, ובספרי לדברים, כי תצא, רנט) : "אין מושיבין אותו בספר, ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה, באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו".
הדרשה מבהירה את החובה לדאוג למיקום נאות עבור הזר הבא אלינו ("נוה יפה"), וכן את הדאגה לאפשרויות פרנסה ("במקום שאומנותו יוצאה"). מדוע צריך לדאוג לכך? מפני שבשונה מאזרח שיש לו משפחה וקשרים חברתיים הרי שהזר מגיע ללא כל יכולת עצמית ולכן יש לדאוג לו. מדרש תנאים לדברים (פרק כג) מוסיף: "אין מושיבין אותו בעיר שיש בה גויים אלא בעיר שכולה ישראל". כלומר, יש לדאוג שלא יווצרו 'כיסים' עירוניים שבהם חיים הרבה גויים או גרים; כדי שיקלטו היטב בחברה עלינו לדאוג לפיזור נאות של הגרים בערי ישראל.
חז"ל אף חידשו מצווה מיוחדת ביחס לגר – "גר אתה מצווה להחיותו". מצווה זו נלמדת דרך דרשה מפסוק שאינו עוסק בגר תושב, אלא ב"אחיך", ומשווה אותו לגר תושב: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה). המדרש מרחיב את האיסור מ'אחיך' גם ל'גר תושב'. כך כתב הרמב"ם: "וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותו שנאמר 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה'" (הלכות מלכים, י יב).
מי שרואה ביהדות מקור השראה חשוב לערכים מוסריים אינו יכול להתעלם מדרישתה של התורה ליחס הוגן ואנושי כלפי מהגרים ופליטים המבקשים למצא פרנסה והצלחה בקרבנו. עלינו כיהודים מוטלת חובה מיוחדת לדאוג לרווחתם של הגרים, לאהוב אותם ולהמנע מלצער אותם או לפגוע בהם – "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, יט, לג-לד). המבקשים לחמוק מאחריות ומחובה מוסרית יוכלו מן הסתם למצא עיגון במקור כזה או אחר, אך גם ללא חובה הלכתית מפורשת, ברור שקריאת הכיוון של התורה תובעת מאיתנו הגינות ומוסריות כלפי הזרים.
לפיכך, לקראת שנתה השבעים של המדינה, על מדינת ישראל לצאת בקריאה כי היא מוכנה לקלוט לתהליכי התאזרחות מסודרים מספר מסוים של פליטים מדי שנה, זאת בהשראת המעמד הייחודי שיצרה המסורת היהודית ל'גר תושב'.
א. המדינה תכריז מדי שנה על מספר המהגרים שהיא מוכנה לקלוט בשנה זו ותקבע את סדרי העדיפויות והזכאות להגירה מתוך שיקולים המאזנים בין מצוקת המהגרים במדינות המוצא ובין יכולתם להקלט בארץ כאזרחים שווי חובות וזכויות. זאת בהשראת הפסוק "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג, טז)
ב. המהגרים שיזכו באשרת הכניסה לישראל יתחייבו לתהליך התאזרחות בין שלוש שנים.1 בהשלמת תהליך ההתאזרחות יצהיר המהגר על נאמנות למדינת ישראל.
ג. תהליך ההתאזרחות יכלול: למידת השפה העברית, התרבות הישראלית והמסורת היהודית. התהליך יכלול הכשרה מקצועית והשמה במסגרת עבודה ומגורים ראויים על בסיס דרשת חז"ל מן הפסוק "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, יז), ודרשת חז"ל "גר -אתה מצווה להחיותו".
בשולי הערים, בקיבוצים ובמושבים ואף בבתים פרטיים חיים כיום בני אדם שאינם יהודים. הם כפופים לנו ומשרתים אותנו, מטפלים בזקנינו ובונים את בתינו. מדובר אפוא באחריות אישית של כל אחד ואחת כלפי "גרך אשר בשעריך" עלינו לתבוע מעצמנו להחיל את הנורמות המוסריות שאנו נוהגים כלפי עצמנו גם כלפיהם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
