הקואליציה גוססת. האלטרנטיבה היא מכה לחזון הציוני

כנגד כל הסיכויים, הממשלה הזו עיצבה בו זמנית את שתי הזהויות הלאומיות המורכבות של ישראל: מדינה יהודית האחראית לגורל העם היהודי ומדינה דמוקרטית האחראית לגורל כל אזרחיה, יהודים וערבים

לפני שיתחילו ההספדים על הממשלה המשונה הזאת, שמתקשה לתפקד ועומדת להתפרק בקרוב, מן הראוי לציין את השנה הראשונה להקמתה ולחגוג את ההישג יוצא הדופן שלה.

בהקמת ממשלה שמייצגת את המפלגות הציוניות מהימין, מהשמאל ומהמרכז – שלכל אחת מהן חזון שונה לגבי גבולותיה הטריטוריאליים וזהותה התרבותית של המדינה – הקואליציה הוכיחה את אחת מטענותיה המרכזיות: מה שמאחד את היהודים בישראל בסופו של דבר חזק יותר ממה שמפריד ביניהם.

ראש הממשלה נפתלי בנט, בתגובה לביקורת החריפה מימין, הזכיר שאנשי השמאל אינם אויבים אלא "אחים לנשק".

אילו רק הצליחה הממשלה הזאת ליצור מודל של שיתוף פעולה יהודי ישראלי החוצה שסעים שנראה כי לא ניתן לאחותם, היא כבר הייתה ראויה להכרת התודה שלנו, לברכת "דיינו". אבל הממשלה הזאת עשתה צעד נוסף: היא יצרה מודל של זהות אזרחית ישראלית משותפת ליהודים ולערבים.

לראשונה, מפלגה ערבית הפכה למרכיב מרכזי בקואליציה, תוך כדי שבירת טאבו הדדי: מפלגות יהודיות לא בטחו בנאמנותם של פוליטיקאים ערבים, שחלקם תמכו בפעולות טרור נגד יהודים, ואילו חברי כנסת ערבים סירבו לשאת באחריות לפעולותיה הצבאיות של ישראל.

הממשלה הזאת למעשה הכירה בכך שהציונות אחראית לרווחתם של שני העמים. הציונות יצרה מחדש את העם היהודי וגם יצרה עם חדש, הישראלים. אף על פי שיש כמובן יחס עמוק בין שני העמים, הם אינם זהים. ממשלה הנאמנה למלוא המורכבות של ההישג הציוני מקבלת על עצמה את האחריות לישראל הן כמדינה יהודית והן כמדינת כל אזרחיה.

עסקת החליפין המרומזת בשיתוף הפעולה היהודי-ערבי היא הכרה של הצד היהודי בזהותה הישראלית-דמוקרטית של המדינה ומחויבות לשוויון מלא לכל אזרחיה, ובתמורה הכרה של הצד הערבי בזהותה היהודית של המדינה. זו בדיוק עסקת החליפין שהממשלה הזאת יצרה.

בתקדים היסטורי, יו"ר רע"ם מנסור עבאס הוא המנהיג הראשון של מפלגה ערבית שמכיר בישראל כמדינה יהודית. ישראל, הוא אמר, הוקמה כמדינה יהודית ותישאר מדינה יהודית. הוא אמר את הדברים הללו בעברית ואז חזר עליהם בערבית, כדי להבטיח שלא יהיו אי הבנות בנוגע לכוונתו.

במשך שנים, הצד היהודי-ישראלי טען, ובצדק, כי ליבת הסכסוך היהודי-פלסטיני היא סירובם של המנהיגים הפלסטינים (לרבות מנהיגים פלסטינים-ישראלים) להכיר בלגיטימיות של מדינה יהודית. עבאס עשה זאת; ובכל זאת רבים מהימין דחו את הושטת היד שלו או התעלמו ממנה לחלוטין.

לשבור את המסורת של הפוליטיקה הערבית-ישראלית

עבאס, שלמפלגת רע"ם האסלאמית שלו יש שורשים בתנועת האחים המוסלמים והיא הייתה פעם מקורבת לחמאס, הוא המועמד הכי פחות סביר לתפקיד המרפא הלאומי. אבל הממשלה הזו הוכיחה שכאשר היהודים באמת מקבלים את זהותה הדמוקרטית של ישראל ומתייחסים לערבים כאל שחקנים שווים, נפתח פתח להכרה ערבית בזהותה היהודית של המדינה.

הדינמיקה הזאת היא תהליך ארוך ואיטי; חלק גדול מחברי המפלגה של עבאס הלכו אחריו בהסתייגות רבה. אבל עבאס, שהוקע על ידי חמאס כבוגד והפך מטרה לאיומי רצח, עשה צעד שאין ממנו דרך חזרה.

בפגישה שנערכה לאחרונה עם עמיתים במכון שלום הרטמן, עבאס הסביר לקהל את ההיגיון שמאחורי החלטתו לשבור את המסורת של הפוליטיקה הערבית-ישראלית. המפלגות הערביות מתעקשות שקודם כול היהודים ייענו לדרישותיהן ואז הן יסכימו לשבת איתם, הוא אמר; הגישה שלנו היא לשבת עם היהודים בתור שותפים, ויחד לנסות למצוא פתרונות.

עבאס גם סיפר על השינוי שחל בו. לדבריו, לאחר שהשתתף במפגשים בין-דתיים עם יהודים הוא הבין כמה מעט הוא ידע על יהדות ועל היסטוריה יהודית, וכן שהתפיסות שבהן מחזיקים מוסלמים רבים לגבי העם היהודי הן מוטעות.

אמונתם של היהודים הדתיים שהוא פגש ריגשה אותו, סיפר, וציין את ההשפעה המכוננת של ידידותו עם מנחם פורמן המנוח, שהיה הרב של ההתנחלות תקוע ואיש חזון מוביל לגבי פיוס מוסלמי-יהודי. הרב פורמן היה אחת מאותן דמויות ישראליות יוצאות דופן שקשה לסווג אותן לפי קטגוריות פשוטות; מנסור עבאס הוא עוד דמות כזאת.

במקום פיוס לאומי – פירוק הלכידות הישראלית

האלטרנטיבה לממשלה הזאת של פיוס לאומי כפול – בין יהודים לערבים ובין יהודים ליהודים – היא פירוקה של הלכידות הישראלית. האופוזיציה, בראשותו של בנימין נתניהו, הכריזה מלחמה הן על האחדות היהודית והן על הפיוס היהודי-ערבי.

השותפות הפוליטית של נתניהו כוללת את איתמר בן-גביר, יורשו הרוחני של הרב הגזען מאיר כהנא. בשנות השמונים, כשכהנא נאם בכנסת, ראש הממשלה יצחק שמיר הוביל את הליכוד במחאה החוצה מהמליאה; עכשיו יורשיו של כהנא עשויים לכהן בממשלה עתידית בראשות נתניהו.

בין אם נתניהו יימצא אשם בשחיתות במשפט שמתנהל נגדו בימים אלה ובין אם לא, הוא כבר אשם בהשחתת הפוליטיקה הישראלית. במשמרת של נתניהו, הכהניזם הפך לעמדה לגיטימית בתוך הליכוד עצמו.מירי רגב הודיעה כי הדמוקרטיה הישראלית מיותרת, ואילו מאי גולן הודתה כי אין הבדל של ממש בינה לבין בן-גביר.

נתניהו, שמטרתו היחידה בחזרה לראשות ממשלה היא להעביר חקיקה שתשים קץ לצרותיו המשפטיות וכל טקטיקה היא לגיטימית בעיניו, הוא המנהיג המפלג ביותר בתולדות ישראל. המחנה שלו חילל את היסוד הקדוש ביותר באתוס הישראלי, מה שנקרא פעם "ממלכתיות" – החל בשליחת מטרידנים להפריע לנאומו של בנט בפני משפחות שכולות ביום הזיכרון ועד להחרמת ועדות הכנסת והפיכת המליאה לזירה של לעג ושל וולגריות בלתי פוסקים.

נתניהו סירב להשתתף בתדרוכים ביטחוניים עם בנט, שכראש האופוזיציה הוא מחויב להם על פי חוק. תומכיו של נתניהו רדפו חברי כנסת מהימין שהעזו להצטרף לקואליציה, תוך כדי איומים על נשותיהם ועל ילדיהם.

גם אם תתפרק, חזון הקואליציה הזו יישאר כאלטרנטיבה

נתניהו הבטיח פעם להביא לישראל את רוח היעילות והיצירתיות האמריקאית. אבל עכשיו הוא הביא לנו את חדשות הכזב והשנאה הפוליטית של אמריקה הלא מתפקדת.

ישראל נחלקת בין שני חזונות. אבל קו החלוקה הזה, כך מתברר, אינו עובר רק בין דתיים וחילונים, שמאל וימין או אפילו יהודים וערבים. הוא עובר בין המחנה שמחויב לעבודה הקשה והמתסכלת של חיזוק הזהות המשותפת שלנו, לבין המחנה שפוער ללא הרף את השסעים והפצעים הפתוחים שלנו, את קווי השבר האתניים והאידיאולוגיים שמאיימים על הלכידות השברירית שלנו. האחת היא קואליציה של ריפוי; האחרת – קואליציה של חורבן, של הרס לאומי.

בהתחשב באלטרנטיבה שמצפה לנו אם נתניהו יחזור לשלטון, בלתי נסבל לחזות בהתפוררות הממשלה, בקלות שבה חברי כנסת עורקים לאופוזיציה או מנסים להחזיק את הקואליציה כבת ערובה תמורת כופר.

אבל יהיה אשר יהיה סופה של הממשלה הזאת, החזון שלה יישאר כאלטרנטיבה. גם על כך הממשלה הזאת ראויה לברכת דיינו.

השארת תגובה